משכנות הרועים קמח

זמן שמצא פתח לנדרו ב"ד נזקקין ומתירין לו:

ובר מן דין דברי הר"י ן' הרא"ש ז"ל ברור מללו דאף במוצא פתח לנדרו אין ב"ד נזקקין לו שהדברים מוכיחין שבנדון הרב ז"ל הבעל לא מעצמו נשבע אלא לדעת אשתו כי יסרתו על מעשיו הרעים ופירשה ממנו כנ"ד ונשבע לדעתה שלא ישחוק ואם ישחוק יגרשנ' ידים מוכיחות לזה דתלה איסורו ושבועתו בדברים שבינו לבינה ופשיטא הוא כי ישבו אחים יחדיו הנאה היא להם וטיבותא היא לגבייהו בין לאיש בין לאשה וקי"ל הנשבע לדעת חבירו וקבל הנשבע טובה ממנו אין מתירין לו אלא לדעתו ורצונו של חברו כמ"ש מרן בשלחנו הטהור בי"ד סי' רצ"ח ס"ך ועיין בש"ך וט"ז ובאר הגולה וכיון שאין מתירין לו ואין ב"ד נזקקין לו היינו תקנתיה כלה גרש יגרש ויפה דן ה' דכופין אותו לגרש מכח שבועתו ואף שיש לבע"ד לחלוק ולומר דלא איירי הר"י ן' הרא"ש אלא בנשבע מעצמו ומה שתלה עצמו בפרישות דרך ארץ לזרוזי נפשיה כוליה האי כי נפשו של אדם מחמדתו והא איפסיקא ליה לה' ז"ל לגרש ולא להתיר ע"י שאלה שערי תשו' לא ננעלו דמיירי בשלא מצא פתח לנדרו כמה דאתמר או דמיירי בחד מהנך דלית להו התרה אף אתה אמור לו האף תספה מה שעין רואה מ"מ הדין דין אמת בנ"ד כאשר ירדוף הקורא בשאל' שנשבע אחרי פרישת השלום והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וע"י שבועתו הטיבו אשר דיברו דבר סתר אמטו להכי אין ב"ד נזקקין להתיר לו וכיון דליתיה בשאלה כייפי' ליה לגרש באשר דבר המלך ושלטון ה"ן ב' מלכים משתמשים בכתר א' הר"י ן' הרא"ש והרשב"ץ ז"ל הניתנים למעלה. איברא דאכתי איכא למישדי נרגא מהא דפסק רמ"א ז"ל שם וז"ל י"א דלצורך מצוה מתירין נדר שנשבע ע"ד חבירו אפי' בלא דעת חבירו וכו' ולעשות שלום בין איש לאשתו דבר מצוה מקרי וכמ"ש מור"ם ז"ל שם סכ"א גבי נדר ע"ד רבים ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דלימרו ליה ב"ד זיל ואיתשיל אשבועתך וכד דייקנא אשכחנא לה פתרי תריצי דבעיקר דינו של רמ"א ז"ל דלצורך מצוה מתירין לו נדר שנשבע ע"ד חבירו וכו' והוא מדברי התוס'. כבר כת' עליהם הריב"ש ז"ל בסי' קפ"ו וז"ל והתו' ז"ל שכ' דאפי' נדר לתועלת חבירו מתירין לכתחילה לדבר מצוה היא קולא יתירה ולא הסכימו בה כל האחרונים ז"ל ע"ש ולשם בסי' ש"ע החליט לומ' וז"ל עלה בידינו שכל שנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו לכתחילה בשום צד שלא מדעתו של חבירו וכו' ע"ש. גם ה' ט"ז קרא ערער על סברא זו והחליט לומר שלא להשגיח להקל בהיתר זה ע"ש ועוד דאפי' נימא דסברא זו בת סמכא היא מ"מ מידי הוא טעמא דכיון דלדבר מצוה הוא מינח ניחא ליה למעבד מצוה ואמרי' מסתמא חבירו ניחא ליה ולהכי מתירין אפי' שלא בפניו וכמ"ש מרן כ"י ז"ל בשם כל המפרשים גבי נדר שע"ד רבים וע"ע אבל היכא שהרבים. או מי שהודר על דעתו ממאן בכתף סוררת. להסכים בהתרה נר' ודאי דאין מתירין אלא לדעתם והסכמתם ורצונם ואעפ"י שמרן הב"י ז"ל ספוקי מספקא ליה בהאי וסליק אדעתיה למימר דכופין אותם כמו שכופין לשאר אדם שאינו רוצה לקיים מצות חכמי' מ"מ הרי הדר ביה מההיא מ"ש הריב"ש בסי' תקי"א ע"ע גם ה' מש"ל ז"ל בפ"ו מה' שבועות הל' ח' פשיט' ליה מילתא כביעתא בכותחא שאין כופין אותם וחיליה מתשו' הריב"ש ז"ל הלא היא כתובה וא"כ בנ"ד שהאשה מוחה בידו באומרת אי אפשי בו אין צד להתיר לו שבועתו. גם נר' דבנ"ד לא מיקרי מצוה כלל לעשות שלום בין איש לאשתו כי אדרבה כל מגמת פניה לצאת מתחת חיותו וקונה את עצמה בגט כריתות והנה לשלום מר וי"ו דשלום קטיעא ואיך תחשב למצוה וכ"ש בנ"ד מצוה הבאה בעבירה היא דקים לן בגויה זו היא דרכו דרך כסיל מעוות לא יוכל לתקון ולא תסור אולתו ממנו וטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ולישקיל טיבותיה ולישדייה אחיזריה וא"כ מאין הרגלים לומר דדבר מצוה הוא ומתירין וע"כ לא אמרו דשלום בין איש לאשתו דבר מצוה מיקרי אלא כששניהם נוחין זה לזה ושפר א' לכולה אלא שענין הנדר הוא הגורם להם להפריד איש מעל אחיו ועל דעת א' לא יסמוכו ואמטו להכי לאו דבר מצוה מקרי וב"ד נזקקין להם ומתירים

זאת עולה מן המד'בר כי אין צד להתיר שבועה זו וכיון דכן הוא ב"ד הצדק ה'ן מזהירין מן הדין לקיים שבועתו החמור' ולפטורי את אשתו בגט כריתות כדת משה וישראל ואם לחשך אדם לומר איך כייפי' ליה לגרש מכח השבועה דהא הו"ל אנוס מכח השבועה והו"ל גט מעושה וכבר כ' ה' פרץ והביאו הטור בא"ה ס"ס קנ"ד הנשבע לגרש את אשתו צריך שיתירו לו מקודם כדי שלא יהא דומה לאונס ופסקו מרן בשלחנו הטהור בסי' קל"ד ע"ש ומשמע לכאורה מתוך תשו' הא' להר' מימון נ'גאר ז"ל הביאה מרן הב"י שם בסי' קל"ד שנשאל על מי שקנס קנס על עצמו אם לא יגרש וגרש והשיב כיון שמדעתו עשה לא מקרי אונס והדר קשיתיה הא דהר"פ ז"ל שהאריך להתיר לו שבועתו יע"ש דהא דמצריך הר"ף ז"ל להתיר לעכובא ואם לא התיר גט פסול הוא דהא ההוא עובדא שנשאל בו הר"מ נג'אר כשעבר וגירש מיירי וא"ה קשיתיה הא דהר"פ ז"ל דלא ניחא ליה לאוקמיה הך דרב דלכתחלה קאמר אלמא דמשמע ליה הך דינא דהר"פ ז"ל אפי' בדיעבד הוא וכן מבואר יותר בתשו' הרשב"ץ ז"ל שכ' לדעת הר"ף ז"ל וז"ל והוי גט מעושה וכו' והוי פסול וכו' עכ"ל יע"ש וא"כ היכי כייפי' ליה להוציא ולגרש והלא מושבע ועומד הוא והו"ל אנוס מכח השבועה ואפי' לפמ"ש הריטב"א ז"ל הביאו מרן הב"י ז"ל שם סס"י קנ"ד שלא כתב כן הר"פ אלא לכתחי' ולא לפסול בדיעבד וטעמא טעים דלא חשיב אונס אלא באונס שבא לו שלא מעצמו גם מהרי"ק ז"ל בשורש ס"ג ענף ב' כ' וז"ל דאין אונס אלא הבא לאדם מחמת אחרים זולתו לאפוקי זה שהביא האונס עליו וכו'. גם הרדב"ז ז"ל בתשו' הישנות סי' קפ"ו כ' וז"ל שאין זה אונס גמור שהרי מדעתו ורצונו נדר והביא עליו את האונס וכו' ואע"ג דקצת האחרוני' ז"ל הצריכו למי שבא לגרש וכו' להתיר וכו' חומר' בעלמ' הוא וכו' עכ"ל גם הרלב"ח בתשו' ז"ל סי' קכ"ד האריך למעניתו בטוב טעם ודעת לקיים מילי דאבות דאזלי וקיימי בסברא זו יעו"ש. גם ה' רב בתשו' סי' נ"ח האריך לזה ודן את הדין עפ"י התורה מתורתו של הריטב"א ז"ל ודעמיה יעו"ש אשר בזה נרא' להסכים דעת הר"מ נ'גאר ז"ל דלא לשוויה פליג לס' כל הני אשלי רברבי ז"ל ופי' דלשון הר"פ ז"ל יור'ה יור'ה דלכתחילה דוקא קאמ' שכ' שלא יהיה דומה לאונס וכו' וכמו שדקדק הריטב"א ז"ל אלא דמתני' קשיתיה לדברי הר"פ ז"ל והוא דודאי דמתני' בלא התיר נדרו איירי וכמו שמבואר יותר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' למשנה יעו"ש ופשיטא דלא איירי מתני' בדיעבד ומשו"ה ק"ל שפיר גם הרלב"ח ז"ל שם