משכנות הרועים יא

משמע דסיום חצר מיהא בעי ולקמן יתבאר בפ"ד והא דאמרי' בריש פ' הזורק דף ע"ז ההוא שכ"מ דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמע"ש ולא הספיק למיתבה לה למחר תקף ליה עלמא אתו לקמיה דרבא א"ל אילו א"ל ליקנייה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב בה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה דתנן וכו' דאמאי צריך לסיים המקום שנקנה ע"ג דאי משום צבורין ע"ג הא אפסיקא בפ"ק דקידושין דף כ"ו דצבורין לא בעי' ורש"י ז"ל פי' מדין אגב והרמב"ן והרשב"א בחי' לשם פי' דמדין חצר נקנה לה הגט ע"ע ולא ראיתי לשום א' מהפוסקים שהביא סוגיא זו ולא העלו אותה על דל שפתותיהם והטו' סי' קי"ג ס"ג כת' דא"ץ לסיים המקום שמקנה אגבו המטלט' וכתב ע"ז מרן ז"ל נלמד מהמעשה שאמר טפח על טפח ולא סיים איזה טפח ע"ט עכ"ל שהסוברים כן לא סמכו על זו בלבד וכבר נתבארו דבריהם כמ"ש הראב"ד והמ"מ והרמב"ן ושאר רברבתא ומרן שם בש"ע פסק כוותייהו ולפ"ז אנן בדידן דבתריה דמרן הש"ע גרירנא וכמו שהארכתי בזה במערכת אות ק' בדין קים לי אעפ"י שהד"א שבארץ הצבי אינם מסויימין מצי לאקנויינהו ולמקני אגבייהו ועיין להרב פני משה ח"ב סימן צ"א דף ע"ד

וראיתי למרן בש"ע סי' רמ"א ס"ד שהעתיק לשון רבי' רפ"ג דזכיה דבעי סיום לשדה או המקום בשם י"א וסברת הראב"ד הביאה בשם יש' חולקין ע"ש לא ידעתי למה אחר שבסי' ק"ג פסק בסתם דלא בעי' סיום כמדובר הן אמת שה"ה שם בהל' זכיה כת' שדעת אלו המפרשים לחלק בין מתנה למכר דבמתנה כיון שלא נתן לו דמי הקרקע מצי לדחותו עד שיברר משא"ך במכר אלא דהדר ק"ל דא"ה מצי ק"ל מהך דחצי שדה מוכר אני לך דהתם מכר הוא והכא מתנה ע"ש ולהרמב"ן ז"ל בחי' לגיטין שם ולפ"ז מרן בש"ע בסי' ק"ג דמיירי בהקנאה כת' בסתם שא"ץ לסיים אבל הכא במתנה הביא שתי הדיעות ואע"פ שכת' כשם שהמוכר וכו' כך הנותן וכו' לאו לגמרי קא מדמה להו וכמ"ש ה"ה בדברי רבינו ע"ש ושבמתנה צריך לסיים מיהא השדה אעפ"י שא"ץ לסיים החלק כדכתיבנא

וראיתי לרבי' בפ"ג מה' שלוחי' דין ז' שכתב הגאונים תקנו וכו' ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו וכו' ולא היתה למקנה קרקע מקנהו ד"א מחלקו שבא"י ומקנה לו המעות ע"ג ודברים אלו הם דברים קלים עד מאד ורעועים שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י ואפי' הוא ראוי אינו ברשותו עכ"ל וצל"ד מ"ט לא השיג עליהם משום דהוי דבר שאינו מסויים דשדה מיהא בעי לסיומי לדעתו ז"ל ולפי מ"ש ה"ה ז"ל לחלק בין מכר למתנה ניחא דהכא הקנאה קא מקני ליה אמטו להכי לא ק"ל אלא חדא מי יאמר שזה יש לו חלק בא"י דשמא ממשפחת גרים דאין לו חלק בארץ ואת"ל דיש לו כגון משפחות המיוחסות וכיוצא הוי דבר שאינו ברשותו ובפ' חזקת דף מ"ד אהי דת"ר מכר לו פרה וטלית מעיד לו עליה שאין אחריות עליו ופריך עלה וניחוש דקני ליה מטלט' אגמ"ק ומשני ל"ץ דקאמרי סהדי ידענא בהאי דלא הו"ל ארעא מעולם וכת' התוס' מכאן תשו' לאומ' דמה שנהגו לכתו' בהרשאות ונתתי לך דא"ק בחצירי אע"ג דלית ליה ארעא משום דאין לך אדם שאין לו דא"ק בא"י דקרקע אינה נגזלת א"נ שאין לך אדם שאין לו ד"א לקברו וכו' עכ"ל ואחר האחרון אני בא דמהיכא פשי' להו דאין לך אדם שאין לו ד"א לקברו נהי דבזמן התנאים היו להם קבורת משפחות כדאמר בפ' המוכר דף ק' הא מיהא איכא טובא יד עניי אינם בהשיג יד לעשות להם בית הקברות ועוד דהנך לאו למכירה קיימי דקי"ל המוכר קברו באים בני משפחה וקוברין אותו על כורחו של לוקח כדאי' התם ונראה דמהא לא איריא דודאי מצי זבין דדידיה הוי אלא תקנת חכמים היא זו לקבור אותו בקברו וליהדר ליה דמי ללוקח כמ"ש רשב"ם וכדאי' בפ' יש בכור ע"ש אלא דמשפחות עניים שקלו מעלמא ואם על סמך מה שקונים הצבור לקבורת העניים והאביונים הני ודאי לא חשיבי דידהו דלקנייה לאידך ולמקני אגבייהו מטלטלי דאין להם בהם זכיה אלא לאחר מיתה ומאן לימא לן דמיית בההיא דוכתא או כי יעשיר איש ולקמן אאריך בס"ד. איברא דבעיקר דבריהם אני עני תמיה דנחזי אנן היכי הוו כתבי האי לישנא דנתתי לו דא"ק בחצירי וכו' שאם בכל שטרי הקנאות ושיעבוד' היו כות' כן והיינו דק"ל מסוגיא דהתם דקאמר דלית ליה ארעא והתם בשטרי הקנאת מטלטל אגמ"ק א"כ מ"ט נקטו בדבריהם מה שכות' בשטרי הרשאות הול"ל סתמא בשטרות ואי קושטא הוא שלא נהגו לכתוב כן אלא בשטרי הרשאות ולא בשטרי הקנאות א"כ תק"ל לדידהו מ"ש בהרשאות כות' אע"ג דלית ליה ארעא ובשטרי הקנאות אין כות' עד דאית ליה ארעא אלא עכ"ל שתקנת הגאונים לענין הרשאות דוקא וטעמא רבא איכא כדי שלא יהיה כל א' לוה מחברו והולך לו בדרך רחוקה וצריך המלוה או המפקיד לדרוך בציות ולרכוב אניות ולהוציא מנה על מנה וכמ"ש רבי' ז"ל שם וכן מצאתי תשו' שאלה להרי"ף והובאה בס' העטור וז"ל ובתשו' לרבי' אלפאסי אין סומכין על קרקע א"י אלא בהרשאות משום תקנה שלא ישתקע ממון בני אדם אצל הנפקד וכולן לא על דרך עיקר עכ"ל ור"ל במ"ש רבי' ז"ל שם שגם הגאונים לא אמ' בזה יקוב הדין את ההר אלא לאיים על הנתבע ע"ש מפורש יוצא שתקנת הגאונים בהרשאות דוקא מטעם המלך כמו שנאמר א"כ מאי ק"ל תו להתוס' מהך דפרה וטלית דניחוש לדילמא אקני מטלט' אגמ"ק וכו' דהתם בדיני הקנאות ושיעבודין ובהנהו לא תקנו הגאונים ולא מידי והעמידו הדבר על משפטו יקוב הדין את ההר עוד יש מהדיוק בדברי התוס' במ"ש שכות' דא"ק בחצירי וסומכין על ד"א שבא"י וקבורה וכו' דמה זו סמיכה דהמקנה מסיים לקונה ד"א בחצרו וסומך על הקבורה מי נתן קברו בחצרו ובא"י מי אית ליה חצר לנחלה גם בזה אנופף ידי יד כהה בס"ד. גם מה שהק' ז"ל מדאמר בקידושין ע"מ שיש לו קרקע וכו' אלמא דאפשר שאין לו קרקע וכו' לא ידענא היכא מתנייא ומה שציין דף ס' לא שמה מתיא דהתם באומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שיש לי בית כור עפר וכו' שהוא מקום הראוי לזרוע בו ל' סאין כדפרש"י שם וא"כ מתניא לא ידענא מאי ק"ל דאטו תנאה דע"מ שיש לי קרקע סמכה דעתה להתקדש בהנך ד"א שבא"י ומה יתן ומה יוסיף לה ותו תנאה למ"ל כיון דאין לך אדם שאין לו ד"א בא"י או של קבורה למאי איצטריך לתנאה אלא עכ"ל קרקע שישנו ברשותו למכור ולהשכיר וכיוצא וצע"ר כעת לענ"ד. והא דלא מייתי מהא דאמ' בפ' הזהב דף מ"ה אהא דתניא היה עומד בגורן דפריך