משכנות הרועים קח

שיש לו וז"ל השטר לבני הנולדים לי מאשתי זאת פ' ואח"כ ילדה לו עוד ג' בנות והשיא את הבת דינה ואח"ך נלב"ע וחל"ש עמד השואל ושאל אם זכו הבנות שנולדו אח"ז המתנה או לא דאשכחן דכתי' הנולדים על שנולדו כבר כמה דאתמר ועתה שני בניך הנולדים וכו' אפרים ומנשה א"כ לא קאי אלא על יאודה ודינה ואין לנולדים אח"כ חלק בנחלה במתנה זו ואולם אשכחן דכתי' הנולדים על העתיד לבוא כמ"ד הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו ועדין אבותיו לא היו בעולם ומריש הו"א דאורחיה דקרא הוא דברי הנביאים פה אחד דמשתעו בלשון עבר על העתיד כאלו כבר נעשה הדבר ומזמור לאסף ומזמור על נהרות בבל יוכיחו שב"ה עד לא נבנה ולא היה בעולם וכולהו משתעו בלשון עבר וכן נחמות של ישעיה ע"ה עד כי חדל לספור להורות נתן שדבריו ית' שרירין וקיימין וכאלו נעשו כבר ישראל נאמנים בני נאמנים

איברא דאשכחן בפ"ב דנדרים דף ל' פלוגתא דרבנן ור"מ בנודר מהנולדים דר"מ סבר מותר בילודים כבר ורבנן סברי דאסור בילודים ובנולדים ובגמ' מייתי מקרא הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו ואכתי לא הוה וכתיב ועתה ב' בניך הנולדים לך דמשמע שעבר והיינו טעמא דרבנן דאסור בנולדים ובילודים ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"ש הוראת לדעת דבלשון בני אדם כולל שניהם משו"ה אסור בשניהם. איברא דלא אשכחן לחד קרא דכתיב ביה נולדים וקאי אתרוייהו אלא דאשכחן קראי דזמנין משתעי על העתיד וזמנין משתעי על שעבר ור"מ נקיט הנולדים על העתיד דהכי משמע ליה וה"נ לרבנן אלא משום דקרא אחרינא דמשתעי על העתיד והי מינייהו מפקת משו"ה אסור בשניהם אלא דלפ"ז נראה דמספיקא הוא דאסירי משום דספק נדרים להחמיר וכה"ג כ' הרמב"ם פ"ט מה' נדרים היו מקצת קורין אותו כך ומקצת קורין אותו כך אסור בשניהם א"כ לפ"ז לדיני ממונות אע"ג דמשמע הכי ומשמע הכי הבן מוחזק בנחלה דאורייתא והבנות שנולדו אח"ך אתו לאפוקי מניה בשטר המתנת ולא אלימי לאפקועי נחלה דאורייתא אלא שאני רואה מדברי הר"ן ז"ל דבלשון בני אדם כולל אתרוייהו ורבנן דסיפא מפרשים למלתייהו דלא נתכוון אלא למי שדרכו להוליד והרא"ש כ' דרבנן דרישא ס"ל דבלשון בני אדם לכולהו קרי נולדים ור"מ סבר דוקא על העתידים לבוא ורבנן דסיפא ס"ל דאף האומר מן הילודים אסור בשניהם ע"ש נקיטי מהכא דלרבנן לכולהו קרי נולדים ומדינא אסור בתרוייהו ומינה איכא למשמע לדיני ממונות דהנולדים קאי לאשר ישנו פה ולאשר אינינו עדין לא היה מיהו נחזי אנן השתא בלשון בני אדם אי קרו נמי לכולהו בהאי לישנא או שם א' מיוחד לכל א' מהם והרמב"ם ז"ל השמיט ענין משנה זו וכ' מרן בב"י י"ד סי' רי"ז דטעמו כיון דתליא פלוגתייהו בלישנא דבני אדם אי קרו אי לא קרו לא שייך למפסק הלכה כמאן והכי משתמען מילוהי בפי' המשנה ובפ' מי שמת דף קמ"ג לההוא דאמר נכסי לבניי ולא הו"ל אלא חד ברא וברתא ומספק"ל אי קרו אינשי לחד ברא בניי או לא ופשיט דקרו מדכתי' ובני פלוא אליאב ופסקו הרמב"ם בפ"ו מה' זכיה ומה ראיה מייתי תלמודא מדכתי' ובני פלוא אליאב כיון דבתר השתא אזלינן אי קרו אי לא קרו אלא לאו ש"מ דאזלי' בתר לישנא דקרא א"כ בנדרים נמי כיון דאשכחן בלישנא דקרא דלכולהו קרי נולדים הו"ל לרבי' למפסק כרבנן ואין לחלק בלשון בני אדם מענין נדרים לדיני ממונות דהתם פ' מי שמת מספק"ל תו התם כבר ברא אי קרו ליה אינשי ברא או לא ופשיט ליה ממתני דנדרים ע"ש אלמא כי הדדי נינהו אמור מעתה למאי דקמן בפלוגתא דר"מ ורבנן תליא דלר"מ הנולדים לא קאי אלא על העתידים לבוא ולרבנן כולהו הוו בכלל נולדים ואפי' לדעת הרא"ש וסייעתו ז"ל דס"ל דרבנן דסיפא פליגי אדרבנן דרישא ה"מ באומר מן הילודים דר"מ מתיר בנולדים אבל לדידהו אסור אמנם בנולדים כ"ש דאמרי דאסור בשניהם אלא דרבנן דרישא הולכין אחר לשון ב"א דאין הילודים אלא על מי שנולד כבר כמה דאתמר וכל העם הילודים אע"ג דאיכא קרא אחרינא כל הבן הילוד כמ"ש הר"ן ז"ל וע"ע בהרמב"ם בפי' המשנה שם בנדרים שתלה הדבר במה שהוא עתה אצל ההמון וכמו כן כ' ה' המאירי ז"ל שם ואין להאריך: ש

בנים קי"ל דקרו אינשי לחד ברא בניי בלשון רבים אע"ג דלית ליה אלא ברא וברתא ואמ' ברא זכי ליה אבא ולא לברתא כמ"ש הטוש"ע סי' רמ"ו הנה מקום אתי לחקור דמי שיש לו יתום שגדלו בתוך ביתו דאז"ל כאלו ילדו ומה"ט כתו' בתשו' דשייכי סי' מ"ח ופסקו מור"ם סס"י מ"ב אם כתי' בשטר בני פ' א"נ אם היתום כ' על המגדלו אבי כשר ע"ש בגוף התשו' ואע"פי שהכנ"הג אות ע"ה בהגה"ט כ' שאין דבריהם אמורים אלא כשאין למגדלו בנים ע"ש אינו מוכרח ומתוך דברי התשו' לא משמע הכי וכ"כ ה' באורים ע"ע אם אמ' ראו' נכסיי לבניי בלשון רבים מי אמרינן דאתרוייהו איכוון או"ד אמרינן בכ"הג קרו אינשי לחד ברא בניי וברא הוא דזכי והיתום לאו בר זכייה הוא וה"נ מסתברא דהא אפי' ברתא דבת ירושה היא היכא דליכא ברא אפ"ה לאוקמי נחלה דאורייתא דברתא במקום ברא לא תרות סמכינן אקראי דאשכחן דלזמנין חד ברא קרוהו בניי לשון רבים וכ"ש ביתום אשר גדל דלאו בר ירושה דראו' הוא פשי' דדחקי' לאוקמי נחלה דאורייתא ואמרי' דלבריה הוא דאכוון וקרי ליה בניי בלשון רבים ולא מעקרינן ירושה דאוריית' זה נלע"ד פשוט ואין צריך להאריך

ואחז"ר כי רב הוא נר' בעליל והארץ האירה ס' חיים שאל לה' חיד"א ז"ל ח"א סי' מ"א שעמד בזה עש"ב

(לא) בנין הבונה חורבתו של חברו שלא מדעתו אם צריך להעלות לו שכר זמן שדר בה או שהשכיר לאחרים עיין ש"ע סי' קס"א ס"ד וסי' קס"ד וסי' שע"ה ובי"ד סי' עק"ב ובתשו' ה' מגן גבורים סי' טו"ב ובתשובה הכנ"הג בס' בעי חיי סי' רכ"ג ושו"ת דבר משה

(לב) בן סמוך על שולחן אביו. ראובן בן יעקב היה נו"ן בנכסי אביו בבית אביו וחל"ש בחיי אביו והניח אחריו יתומים קטנים ונמצא כתוב על שמו ליט"רה די קאמב"יו מסך אלף רוזא וטען שמעו' דאית ליה שות' בגויה סך כ"וך ומייתי מאגרת השלוחה מראובן ליעקב אביו יורה המורה לצדקה אם זכה בדינו או לא ויבא שכמ"ה

זאת אשיב בריש כל מרא'ין נחזי אנן אם זכה ראו' בנכסי הלי"טרא הלזו לעצמו אם אמור יאמר יעקב אביו כי אין לבנו שום חזקה בנכסים ודידיה נינהו אי צייתי' ליה או"ד כיון שעלו ובאו בשמו מוקמי להו אחזקתייהו ונ"מ לנ"ד דאם האב זכה ליקו שמ' בהדי