משכנות הרועים ק

אלא דאכתי יש לצדד נהי דלשון בית כולל עליה קטנה וכמדובר משום דיד בעה"ש עה"ת ה"מ היכא דליכא ידים מוכיחות מבחוץ והדבר שקול ואינו נידון אלא עפ"י השטר אבל בנ"ד הדבר ברור ומוכרע מעצמו דהאי גברא לאו אורחיה למידר בהאי ביתא כלל וחמיו נתנה לו להנשא עם בתו אין להאמין כי על דירה סרוחה כעין זו נתכוון לחיים נתנה ולא למיתה ודבר זה קיימתיהו מסברא אחר כך מצאתי להכנ"הג ז"ל בסי' מ"ב בהגהות הטור אות ל' שכ' משם ה' מהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ק"ד וז"ל כשהלשון מסופק ואיכא אומדנא לא' מן הצדדים אזלינן בתר האומדנא אף על פי שסיים הלשון הפך האומדנא וכו' עכ"ל. והכא בנ"ד כ"ע ידעי ידיעה נאמנה דלעולם לא עלה ע"ד הנותן ליתן לו בית קטן מהכיל באמ"ה ישכב ולעולם לא עלה ע"ד המקבל לישא את בתו איש נכבד כזה לתת לו בית קטנה שבחצר העשויה להשתמש ומה גם כי הראהו את הבית הלזו לעשות בגדים נאים לנכבדי ארץ לשכון בה והוא בונה וסותר בכל אות נפשו ואין מונע ופוצה פה ומצפצף אלא שלעת עתה תואנה הוא מבקש ולא אהני לרמאה רמאותיה לא : יחרוך רמיה צדו

וגם ראיתי את הלח'ש אשר דבר רב"א ז"ל בתשו' סי' כ"ה משם הרשב"ץ ז"ל וז"ל כלל גדול מסר לנו הרשב"ץ בדיני האומדנות הוי יודע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה כן דעת הנותן ושיהיה הדבר ההוא מפו' מן הסתם כאלו פירשו כיון דאין לחלו' כלל בדעתו שלא היה כן אע"פי שלא פי' הרי הוא כמו שפי' ולא הוו דברים שבלב אלא דברים שבפה דכ"ע סהדי שזה הוא דעתו וכו' עש"ב והנה בנ"ד כ"ע סהדי שכך היה דעתו ואין מי שיעלה ע"ד אפי' בדרך רחוקה לומ' דלההוא ביתא דבעליה איכוון דלא חזיא אלא לעניי בדלי דלות והאיש המקבל הוא מיקירי ארעא ולו שם בגדולים מלכים ויועצי ארץ ואע"פי שהגאון מוהר"ם ז"ל בח"א סי' י"ו ד' חי' ע"ב וז"ל וכיון דאנן לא בקיאין האידנא בשיעור האומדנא כמו שהיו בקיאים בהם חכמי התלמוד והוו בקיאי טפי באומד כל דבר ודבר ואיזה מהם הוי אומדנא דמוכחא ואיזה מהם הוי דלא מוכחא לא נוכל אנחנו להוציא ממון מיד המחזיק בו אלא באומד הנז' בתלמודא או באומדנא דמוכח טפי דליכא למיתלי בה בשום מילתא אחריתי דמודה בה הגאון ז"ל אנכי הרואה דרבוותא פליגי עליה בהא כמו שנר' מתשו' הרשב"א והרא"ש ז"ל אין מספר וע"ע להכנה"ג ז"ל סי' טו"ב בהגה"ט אות ה' ומש"ל במע' אות א' סי' ובדרושתי בס"ד וכעת נדפס ס' תשו' למוהראנ"ח ז"ל ח"ב וראיתי שגם בסי' ע"ב האריך בענין האומדנות ומסכים למאי דכתי' בשם רבוותא וכן בקדש חזיתי לה' בני משה ח"ב סי' ס"ה שכ' ליפות כח התובע מכח האומדנא ואפי' בפי' שהוא מסייע לתובע הוא דחוק אית לן למשכוני נפשין ולפ' כן עש"ב וכ"ש בנ"ד שהוא ממש לדור בו כל ימי חייו ומסתמא ירחיב ה' את גבולו בבנים ובנות לא איכוון מעיקר' אלא לבית זה הדר פה כעת וראיתי לה' משאת משה בחח"מ סי' י"ז דקנ"ב ע"ב שהביא דברי ה' פני משה הללו ומסיק הוא ז"ל וכ' ואף לכשתמ"ל דדעת ה' להלכה ולמעשה אמרה אנו בעניותי' לא מצינן למעבד בה עובדא דלאיי ק' לשמוע היכי מפקי' ממונא בטענת כל דהו שהכלל גדול הממע"ה ומה גם כי כביר מצאה ידו אלים חיליה והוא ידע את מקומה אך למגמר מינה לא מכרעה אהמ"ר הראויה לו עכ"ל וכמדומה שהרב ז"ל לא הביט בתשו' מוהראנ"ח ז"ל הנאמרים באמת והיה העלמ"ה ולפק"ד קל"ה כמות שהיא בנ"ד דאומדנא גדולה לרואי השמש ואת כל ונוכחת ויודה ה' משאת משה דאזלי' בתר אומדנא כגון זו ומוקמי' האי ביתא דדייר בה מקדם קדמתה ולית ליה רשו' לחמיו לאפוקי מינה ואם לחשך אדם לומר דאשכחן להרא"ש ז"ל בתשו' כלל ע"ה ופסקו הטור סס"י ר"ח ומור"ם ז"ל בסי' ס' בקיצור על מי שחייב עצמו לזון את חבירו לפי כבודו דפסיק ותני דשמין לו לפי כבודו שכך קבל עליו ואינו יכול לומר לו יבוא אצלו ויאכל עמו דאין זה כבודו ע"ש דמשמע מינה דוקא היכא שמפרש בחיובו שהוא זן לפי כבודו אבל בסתם אע"ג דקים לן בגויה גדול כבודו אינו חייב לו לפי כבודו לאו מילתא היא חדא כיון דכתיב ביה לדור בו סתמו כפירושו הראוי לדירתו ועוד איכא למימר שאני התם שחייב עצמו בלי תמורת שום דבר אבל בנ"ד שחייב עצמו בעבור אשר ישא את בתו אומדנא דמוכח דמאי דחזייא ליה ולבתו קאמר ובר מן דין ומן דין הכא בנ"ד איכא טעמא אחרינא דמכיון שבירר לו הבית הלזה אשר הוא דר בה גלי דעתיה דזהו כבודו ותו לא מצי למימר. ליה דור בדירה סרוחה וכדאמרי' גבי מדור האלמנה. דכותב את תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר אלמנותיך דנותני' לה מדור לפי כבודה ואמרי' עלה בגמ' בביתי ולא בבקתי וה"ט כיון דכבר בירר דעתו איזה מדור ראוי לשמו ולשמה אף כי אחרי מותו אין נגרע דבר ועיין בטוש"ע אה"ע סי' קי"ד ע"ש ה"נ דכוותה כיון דהוא מעצמו ומאליו בירר לו הבית הלזו אינו יכול לדחותו עוד אצל דירה סרוחה כזו ומי שחותמו אמת יעמידנו על דבר אמת משפטים ישרים ותורות אמת כ"ג

(ו) בית קי"ל המשיא בנו הגדול נישואין הראשונים ולא השיא בן זכר אחר וגם שהשיאו בתולה ופנה את כל הבית קנה הבן הבית דאמרי' דעתיה דאב דגמר והקנה לו אותו הבית לשם מתנה כמ"ש בטוש"ע אה"ע סי' נ"ט ע"ש וכתב הכנ"הג שם אות ג' משם ה' מוהרש"ך ז"ל ח"ב סי' מ"ג וז"ל ודוקא כשהבית מוחלטת לו ואין לאחרים שום זכות בבית אבל אם יש איזה זכות לאחר בבית כגון שקנאה והתנה הקונה עמו שלאחר עבור כ"וך שנים אם ירצה המוכר לחזור ולקנותה שמחוייב הקונה לחזור ולמוכרה לו קנאו עכ"ל ופשוט הוא דט"ס וצ"ל לא קנאו ולדעתי אף אם הוחלט הבית לקונה שלא חזר המוכר וקנאה אפ"ה לא זכה הבן באותו הבית דלא אמרי' בכה"ג כיון דלא חזר וקנאה אגלאי מילתא למפרע דדידיה הויא ודמות ראיה מהא דאיפליגו אביי ורבא בב"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא כדאיתא בפ' כ"ש דף ל"א וקי"ל כרבא ועט"ר רבי' מורי הרב חק נתן זיע"א דן ידין מדברי מוהרש"ך הללו דבחזקות הנהוגות דיד הגוי בעל המולק"י או הממונים על קרקעות הקדשים ידם תקיפה והרשות נתונה להוציא הישראל מהחצר ולהשכירה לשאינם בני ברית או להשאירה רקנית א"כ אין לך זכות לאחרים יש בבית יותר מהם ואינו זוכה אלא במולק"י דוקא והרב המו' מוהר"ש אלפאסי ז"ל חלוק עליו בדבר. . זה וס' תשו' מוהרש"ך ח"ב אינו בנמצא פה מתא יע"א לראות הדברים כהוייתן ונר' פשוט שאם היתה החצר או הבית שהשיא בה את בנו קנויה לאביו מאת הגוי בעל גוף הקרקע חזקה הנק' אצלם אל"כלו שהוא ע"ז האופן