משכן העדות צט

א"כ הקו' זו הי' מצי להקשות על המתני' דפ' גט פשוט ד' ק"ס מהא דאמרי' שם גט מקושר שכתב עידיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ומזה מוכח דמאוחר כשר ובאם נימא דעידי נשים היא כדינ"פ אמאי יהי' מאוחר כשר:

אבל א"א כמ"ש י"ל דהא בלא"ה תמהו על הרמב"ם דס"ל דהא דחותכים ד"מ בעדות שבשטר היא רק דרבנן דמה"ת שטר פסול משום דה"ל מפיהם ולא מפי כתבם. והאיך מצינו ידינו ורגלינו בשטר קידושין וגיטין הנאמרים בתורה. ועי' באו"ת בסי' כ"ח דכתב דמשטרי גיטין וקידושין ושטרי קנין ל"ק דהם אינם עומדים לראי' רק הם שטרי קנין והכשירו של גט כך היא שיהי' כתוב ויהי' נחתם בו עדים. ועי' עוד בנתיבות שם ס"ק ז'. אבל לדבריהם עדיין קשה על הרמב"ם מהא דכתיב בקרא וכתוב בספר וחתום והעד עדים למען יעמדו ימים רבים. דכתיב מפורש דעדות שבשטר מהני אף לראי'. ואמרתי בשער... לישב ג"כ כמ"ש דהא דאמרי' מפיהם ולא מפי כתבם היא ג"כ כגזירת הכתוב דאי הוה מכשירין מפי כתבם ממילא היינו יכולין לדון ע"פ הגדת עדות מפי כתב כמו בע"פ דאז היו מדקדקין בעדותן שבשטר כמו בע"פ. רק דהתורה פסלה. וכיון דהתורה פסלה לא נוכל לדון ע"פ עדות שבשטר גם בד"מ דמהני מיגו וגם בכל עדות יהי' מהני עדות שבשטר כמו רוב וחזקה היא כמ"ש. דכיון דהתורה פסלה עדות שבשטר לא אמרי' כן בתורת עדות. ולא ידעינן אם המעשה היא אמת. ולפ"ז בגיטין וקידושין וכל שטרי קנינים דבזה מהני עכ"פ עדותן לענין זה שתהי' מגורשת ושיהי' השטר ראוי לקנות בו. וצריכים הם להעיד את זה בתורת עדות גמור. וצריכים לדקדק ע"ז כמו בעדות גמור. ממילא דנוכל לדון אח"כ ע"פ חתימתן שבשטר כמו בעדות גמור דכיון דחתמו כן בתורת עדות כיון דיש בו עדות המהני מה"ת בזה ע"פ כתבם ממילא ידעינן דהיא כדבריהם כיון דאמרו כן בתורת עדות. ולזה גם לשיטת הרמב"ם כיון דשטרי קנינים מתני גוף העדות שבשטר עכ"פ לגוף הקנין ממילא מהני ג"כ לראי' דה"ל כמו מיגו ורוב וחזקה [ובזה ישבתי כל הקושיות הנופלים על שיטת הרמב"ם. גם מהא דמעלין משטרות ליוחסין די"ל דהיא בשטר קנין אם דלפי האמת דהכשירו בעדות שבשטר מהני אף מדאו'] וממילא גם להרמב"ם לפי האמת דהכשירו עדות שבשטר מהני עדותן אף מה"ת והא דאמרי' בכ"מ עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד הוא דאמרי' מה"ת דלא חציף אינש לזייף וממילא היכא דמהני גוף העדות בשטר מהני ג"כ לראי' כיון דידעינן דהמעשה היא אמת, ולפ"ז י"ל דהא דלא בעי' בגט זמן אף דהיא דאורייתא להתירה להנשא. הוא ג"כ כיון דעיקר הגט אינו לראי'. רק שתהי' מגורשת בגט זה. והעדים מעידים שהגט נכתב ונחתם בצווי הבעל. ולענין זה לא בעי' דו"ח וגם עדות שאילה"ז כמ"ש הנתיבות שם באר היטב עי"ש. ממילא דמהני הגט אח"כ אף לראי' לגבות בו מלקוחות ולתפוס בו שתהי' מגורשת בודאי. כיון דהעדים נאמנים על עיקר הגט. וחשיב זה עדות במה דנחתמים על הגט. חשיב זה כעדות גמור. דכיון דצריכים לדקדק ע"ז דנפ"מ בעדותן. ומהני אח"כ הגט אף לראי' לפטור אותה ממיתה ממש אף מה"ת:

ולפמ"ש הרמב"ן סוף יבמות בהא דאמרי' דאין בודקים עידי נשים בדו"ח משום דאיכא כתובה למשקל. והקשה האיך מקלינן בעדות איסור משום צד ממון שבו. ותי' דכיון דנאמנים על צד הממון צריכים להיות נאמנים ג"כ על האיסור כיון דבעי' כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי עי"ש ובמש"ל. ולפמ"ש י"ל דקו' לא הוה איך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת כיון דמה"ת בעינן לענין להתיר אותה להנשא דו"ח האיך עקרו רבנן הדו"ח. ולהתיר ערוה שהיא בחזקת אשת איש מדאו' דזה לא נראה מדברי הרמב"ן דע"ז לא תי' הרמב"ן כיון דבעי' לכשתנשאי לאחר. מ"מ הקו' במ"ע האיך הי' כח ביד חז"ל לעקור דבר שהיא מה"ת רק דלפמ"ש ניחא דבזה לא עקרו כלל הדבר מה"ת. כיון דעקרו רבנן הדו"ח ואמרו בתורת עדות אף בלא דו"ח נעשה עדות דבר תורה. וכתבתי דקו' הרמב"ן היא דה"ל לתקן שיהי' נאמנים לענין הממון ולא לענין האיסור ולפמ"ש י"ל דזה אינו דאם יהי' נאמנים לענין הממון ממילא הם נאמנים אח"כ אף לענין איסור דבזה ידעינן דהמעשה היא אמת. והתוס' בסוגי' דחוששין ללעז דדייקי לפי' ר"ח דבעדות איסור לאסור על בעלה בעי' דו"ח. והרמב"ן דחה זה משום דכיון דבאים לענין מיתה אמרי' עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה ולפמ"ש יש לעיין דאם יהי' נאמנים לענין הממון יהי' נאמנים גם לענין מיתה דאזי ידעינן דהיא עדות אמת אף בלא דו"ח ויהי' כמו רוב. וא"כ הקו' להיפך דכיון דבאם לא יהי' נאמנים לענין מיתה. ממילא לא יהי' נאמנים גם לענין הממון משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו ולזה יהי' נאמנים ג"כ לענין מיתה למען יהי' נאמנים גם לאסרה עליו ולענין הממון בזה י"ל דהיכא דתהי' חייב מיתה אם נאמין לו לענין ממון בזה ודאי לא אמרי' דיהי' נאמנים גם לענין ממון משום דבעי' ושפטו העדה והצילו העדה ומצוה להפך לבטל העדות ולא לקיים העדות ודוקא בהא דעדות אשה דלא הוה לענין מיתה רק להתיר איסור בזה אמרי' דנאמנים לגמרי הן לענין ממון והן לענין איסור משא"כ במיתה ודאי לא אמרי' כן:

ויש להאריך בזה בהא דאמרי' בסנהדרין דמ"א עידי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגים שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו. ופריך הגמ' כיון דאינהו לא מיקטלי איהי היכא מיקטלי הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה. ולפמ"ש יש לומר דכיון דנאמנים בעדותן עכ"פ לאסרה על בעלה. ממילא ידעינן דעדותן היא אמת. דאם גם דלא הי' מעידים על ההתראה. מ"מ הי' מעידים כן בתורת עדות גמור לאסרה על בעלה ולענין זה חשוב עדות גמור. או כתי' הא' בתוס' מכות דלענין לאסרה על בעלה חשיב במלקות עדות שיכול להזימה. או דבזה [לא] בעינן עדות שילה"ז מ"מ כיון דהם אומרים את זה בתורת עידות. ממילא יש מקום לומר דבזה מיקטלא אף דהיא עידות שאאי"ל. מ"מ כיון דעדותן היא עדות מספקת לענין לאסרה עליו ואמרו כן בתורת עדות גמור נימא כיון דמהני לאסרה על בעלה מהני ג"כ לענין מיתה. יהי' כמו עדות ממון דבעי' ג"כ עדות שיכול להזימה. ואפ"ה מצרפין עדות מיוחדת אשר העידו מתחילה רק לענין שבועה ואף דבזה ל"ש עדות שיכול להזימה כיון דבאמת לא באו רק לענין שבועה. וע"כ צ"ל כמ"ש כיון דמ"מ ידעינן דעידי אמת הם נקטינן עדותן גם לממון. וכ"כ בזה נימא אם גם דבעי' במיתה עדות שיוכל להזימה היא דוקא היכא דמעידין כן על מיתה אמרי' דצריך שיהי' עדות שיכול להזימה. ובלא"ה לא הוה עדות כלל. וממילא לא ידעינן אם המעשה הוא אמת, משא"כ בזה כיון דידעינן דהי' מעידים בתורת עדות לאסרה על בעלה תהא חייבת ג"כ מיתה וי"ל דלענין מיתה לא אמרי' כן דבעי' דוקא שיכול להזימה ועוד י"ל דמשו"ה נקט שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו ולא נקט דיאמרו דבאו לאוסרה על בעלה ועימש"ל... דיש לומר אם הוה ידעינן ברור דלא באו רק לאסרה על בעלה. בזה הי' מקום דחייבת מיתה ג"כ אבל בזה החשש היא דילמא באמת באו לחייב אותה מיתה. רק דלא נוכל להרוג אותם דיאמרו אח"כ דלא באו רק לאסרה על בעלה. וכיון דהם באו באמת לחייב מיתה ולזה נתבטל העדות משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. וממילא נתבטל העדות ג"כ לאסרה על בעלה משום עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל. וממילא דלא ידעינן אם אמרו כן בתורת עדות. כיון דבעי' עדות שיכול להזימה נתבטל העדות לגמרי וצ"ע עוד בזה:

ולפמ"ש הנתיבות בריש סי' א' דהא דאמרינן בגמ' דעבדינן שליחותייהו לאו דהיא תיקן חז"ל משום נעילת דלת ולא מהני מה דעבדינן שלוחותייהו מה"ת כלל. דזה אינו דהא מקבלין גרים בזה"ז ועבדינן שלוחותייהו בגיטין וקידושין אע"כ כיון דבמקום דאיכא נ"ד או טעם אחר דהי' מההכרח להרשה אותנו עי"ש ומעתה אם נימא כן יהי' קשה הא דדייקו הרמב"ן והרשב"א סוף יבמות דגם לר"ט דבעי' דו"ח בעידי נשים אפ"ה בגיטין וקידושין לא בעינן והראי' מהא דעבדינן שלוחותייהו בגיטין וקידושין ואמרי' בגמ' מידי דהוה אהודאות והלואות עי"ש והא יש לחלק דדוקא בהא דעבדינן שליחותייהו דבזה כיון דהרשו לנו חז"ל בזה