משכן העדות צב

דנתבטל לא מהני אף אם כוונו ליום אחד בשבוע משום כיון שהגיד ולכן הוה בזה חידוש יותר דאפי' היכא דהעדים נפסלו בודאי מהדרי' לבטל את העדות. וזה לא הי' מוכח מרובו של חדש א"א דגם לאח"כ הוא מצוי לטעות ומיושב קו' הר"ן:

עוד אדבר מעט בהא דכתבתי לעיל דאף אי אמרי' דגם בד"מ לא מישבים דברי העדים מ"מ לאחר דעקרו הרבנן הדו"ח מד"מ ולא מהדרינן לבטל העדות בזה מהדרינן לקיים העדות ומתרצינן אותם אם הם מוכחשים למען יתקיים העדות ותרצינן אותם בתחילת שעה וסוף שעה. בזה יש לעיין לפמש"ל בפ' י"ג דגם לאחר דעקרו הדו"ח הוא רק כל זמן שלא בדקו אותם בדו"ח אבל אם בדקו אותם והכחישו זא"ז בדו"ח. בזה הניחו הדין על דין תורה עי"ש ממילא די"ל כיון דמן התורה לא מתרצינן להעדים בתחילת השעה וסוף השעה. ה"ה גם לאחר דעקרו לא מתרצינן להו בתחילת השעה וסוף השעה כיון דאם אמרו החקירות לפני הב"ד גם לאחר דעקרו הניחו הדבר על דין תורה [ומידי עיינתי בזה צל"ע קצת על דברי התוס' פסחים ד' י"ב ע"א בד"ה לר"מ יהבינן להו מתחילת שעה הראשונה עד סוף שעה ה' דמקשי' וז"ל הקשה ריב"א אמאי לא נתלה הטעות במזימים וכשאומרים המזימים עמנו הייתם שעה ה' נאמר שטעו וקרי לד' ה' והמעשה הי' בה' ולא יהי' מוזמין בכך. ונהי שהעדות מוכחשת הוא שהרי אותו שאומר שתים לא הי' יכול לטעות עד ה' מ"מ מוזמין לא יהי' ולא אבין אמאי לא מקשים ביותר כיון דלר"מ טעו בב' שעות וא"כ הא נוכל לומר דהמזימין טעו על ג' שהיא ה'. והמעשה הי' בג' ויתקיים גוף העדות. ויש לעיין במ"ש דלקיים העדות לא תלינן כלל רק למען נכשיר העדות דוקא וכתבו התוס' דאם גם דיהי' עדו' מוכחשת וצ"ע]:

עוד יש לעיין לפמ"ש דהא דאמרי' דלאחר רובו של חדש לא תלינן בטעות ואף דכוונו אח"כ על יום אחד היא כיון דכבר היינו דנין אותם למכחישים ה"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואמאי לא נתרץ בזה את העדים לומר דהמעשה הי' בסוף יום כ' בין השמשות. והעד האומר כ' סבר דהמעשה הי' בעוד שהי' יום והשני סבר דכבר הי' לילה ואמאי לא נתרץ אותם לפמ"ש דבד"מ מתרצינן דברי העדים במה דנוכל ואם גם דנתברר אח"כ כשמעידים על השעה שלא הי' בסוף היום מ"מ כיון דלא הי' עדות מוכחשת בשעת החקירה דכמה בחדש, ממילא כיון דלא נתבטל עדותן עדן. יכולים להיות חוזר ומגיד על יום אחר:

פרק י' בפרק זה יבואר הא דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ מאיזה טעם עקרו וגם לאחר דעקרו הדו"ח אם הוה עדותן עדות מה"ת או לא הוה רק דרבנן:

ז"ל הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות הל' א' אחד ד"מ ואחד דינ"פ בדו"ח שנאמר משפט אחד יהי' לכם אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אין עידי ממון צריכים דו"ח. כיצד אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית אע"פ שלא כוונו את החדש ולא את המקום שהלוה לו ולא את המנה אם הי' ממטבע פלוני או ממטבע פלוני עידותן קיימת. הל' ב' בד"א בהודאות והלואות מתנות ומכירות וכיוצא בהן אבל בדיני קנסות צריכים דו"ח. ואצ"ל במלקות וגלות. וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו צריך דו"ח עכ"ל והנה במ"ש הרמב"ם אע"פ שלא כוונו את המקום ע"כ דלאו דהכחישו זה את זה במקום ובחדש. דהא הרמב"ם ס"ל שם בהל' ג' דהכחשה בחקירות פוסל גם בד"מ. וגם ל"ל דלא אמרו כלל המקום והחדש. דע"ז לא יתכן הלשון דלא כוונו רק ה"ל לנקוט אע"פ שלא אמרו. אלמא משמע דבדקו אותם על המקום ויום החדש והשיבו דלא ידעו המקום והחדש. והיא דומה למה דנקט הרמב"ם ולא את המטבע אם הי' ממטבע פלוני. דכוונתו דלא ידעו אם היא ממטבע פלוני או פלוני ה"ה בזה דאמרו איני יודע בחקירות וכ"כ הסמ"ע בסי' ל' ס"ק ב' ומבואר מזה דלא כהש"ך בסי' ל"ג שכתב דגם לאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ מ"מ אם חקרו הב"ד ואמרו איני יודע בחקירות נתבטל עדותן משום דבעינן עכ"פ שיהי' העדות ראוי להזמה. דמלשון הרמב"ם נראה דכוונתו באמרו איני יודע בחקירות ואפ"ה נתקיים עדותן. גם נראה מזה דלא כהנוב"י בסי' ע"ג שהאריך דאף דמדין תורה בעינן בד"מ דו"ח היא רק מחמת שלא יכחישו זה את זה. משא"כ אם אמרו איני יודע בדו"ח גם מה"ת לא נתבטל עדותן בד"מ. דכיון דהא דאינו יודע בחקירות פוסל הוא משום דה"ל עדות שאאי"ל. ובד"מ ל"ב עדות שאתה יכול להזימה ועימש"ל בש'... להוכיח דלא כהנוב"י רק דגם בד"מ בעינן עדות שיכול להזימה ממילא דאינו יודע פוסל. וגם כבר כתבתי בפ"א דאפי' במקום דלא בעינן עדות שיכול להזימה מ"מ פוסל אינו יודע דמן התורה בעינן עכ"פ שיהי' ראוי להזים אותם. ולפמ"ש מדברי הרמב"ם מוכח כן דהא הלשון כיצד קאי על מה דכתב קודם דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ וע"ז כתב כיצד והוא דמן התורה דבעי' דו"ח ובאם לא כוונו הזמן והמקום פוסל ונתבטל העדות. רק דעכשיו דעקרו מד"מ הדו"ח נתקיים העדות אם לא כוונו מבואר דמה"ת נתבטל העדות באינו יודע בחקירות. וכיון שכן מוכח גם מדברי הרמב"ם דאפי' אי לא הוה בעינן בד"מ עדות שיכול להזימה אפ"ה הי' נתבטל העדות אם יאמרו איני יודע בחקירות מהא דכתב בהל' ב' בד"א בהודאות והלוואות. אבל בדיני קנסות צריכים דו"ח ואצ"ל דיני מלקות ובגלות. וגם זה קאי אדלעיל אבל בדיני קנסות בעי' דו"ח. וממילא דפוסל איני יודע בהם ואצ"ל דמלקות וגלות דפוסל בודאי אם אמרו איני יודע. והא בגלות ודאי לא בעינן עדות שיכול להזימה כמבואר בריש מכות, וא"כ אמאי יתבטל באינו יודע בחקירות. מזה ראי' למ"ש דבכל עדות פוסל אינו יודע דבעינן שיהי' ראוי להזמה וכנ"ל בפ"א ואי דא"כ יהי' קשה על הרמב"ם במ"ש ואצ"ל חייבי מלקות וגלות משמע דהיא כ"ש מדיני קנסות. דמ"מ הוא חידש גדול. וזה לא הי' נשמע מדיני קנסות דה"א דדוקא בדיני קנסות דבעינן בזה עדות שיכול להזימה פוסל אינו יודע בחקירות. משא"כ בדיני מלקות וגלות דלא בעינן בזה עדות שיכול להזימה אינו פוסל אינו יודע אין זה קו' על הרמב"ם דהא הרמב"ם לא בא להשמעינן בפ' זה דבדיני מלקות וגלות בעינן דו"ח ודיני דו"ח גבי חייבי מלקות וגלות רק בא להשמעינן דהא כמו דעקרוה חז"ל הדין דו"ח מד"מ כ"כ עקרוה מחייבי מלקות וגלות. לזה בא להשמיענן דהיא אצ"ל מדיני קנסות כיון דלא עקרוה מדיני קנסות מכ"ש מחייבי מלקות וגלות ואי דצריך להשמעינן דאינו יודע פוסל בהם זה אין לו ענין לכאן אבל זה ודאי מוכח דגם בחייבי גלות פוסל אינו יודע והיא ראי' למ"ש בפ"א:

וז"ל הר"ן בחידושיו ריש סנהדרין תוך ד"ה ובדין היא דכתב על הא דאמר ר"ח דבר תורה אחד ד"מ ואחד דינ"פ בדו"ח שנאמר משפט אחד יהי' לכם ומה טעם אמרו ד"מ ל"ב דו"ח כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. כל דיני ממונות וכו' צריכים דו"ח דבר תורה ומומחין אלא שחכמים תקנו ותקנתם תקנה דהפקר ב"ד הפקר שלא יהי' צריכים דו"ח כדי שלא תנעול דלת בפני לווין דאם הי' צריכים דו"ח העדים לא יכוונו עדותן בדו"ח ויפסיד המלוה ולא ירצה להלוות. וכן נמי אם אתה מצריך דו"ח בגזילות וחבלות אתה פותח דלת בפני הגוזלין והחומסין שיגזלו ויחמסו ולא ימצאו עדות העדים מכונות פעם אחת לשבעים שנה ויתבטל כל דיני גזילות וחבלות ולפיכך תקנו שלא יהי' צריכים דו"ח עכ"ל ולכאורה נראה מדבריו במ"ש דאם נבעי דו"ח לא ימצאו עדות העדים מכוונים רק פעם אחת לשבעים שנה דכוונתו היא רק דיאמר איני יודע בחקירות דהיא שכיח טובא שיהי' נשכח מהם הזמן והמקום ויאמרו אינו יודע. דזה ודאי דוחק גדול לומר דהוא שכיח דיכחישו זה את זה ממש בדו"ח. דדבר זה לא ניתן להאמר שיהי' זה שכיח כ"כ שיהי' הכחשה גמורה. דמה"ת יכחישו זא"ז כיון דהיא עדות אמת ועל מה שהם מסופקים יאמרו אינו יודע וכבר כתבתי בפ'... הא אם זה יהי' שכיח כ"כ שיכחישו זא"ז ממש בדו"ח יהי' קשה אם גם דאותו העדות נתבטל היכא דמכחישין