משכן העדות ט

שער א' בעניני שבועת העדות יבואר קצת דיני שבועת העדות, והחיוב דאם לא יגיד בכל הענינים. ואתחיל לבאר דיני שבועת העדות. ויבואר ג"כ אם יש התנצלות לעדים לפטור עצמם מקרבן שבועת העדות בטענת אישתלי אם הי' אמרי' מתחילה לא ידענו לך עדות:

פרק א'. במתני' דפרקין דשבועת העדות (לא:

) שבועת העדות כיצד אמר לשנים בואו והעדוני שבועה שאין אנו יודעין עדות או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות וכו'. ועמדתי דקדק על לשון התנא דכולל בהשבועה שניהם יחד, דהשיבו אין אנו יודעין. דכל אחד השיב גם על חבירו דלא ידע. וע"כ דהיא באופן שיכול כ"א לישבע גם על חבירו. היינו דתביעתו היא שיודעין לו עדות משעה ידוע שהיו שניהם במעמד אחד וראו לו העדות. והם כפרו דמאותו שעה לא יודעין לו עדות. ובזה יכול כל אחד לישבע גם על חבירו שכמו דהוא לא ראה כ"כ גם חבירו לא ראה. ואמאי לא נקט הדין גם בעדות מיוחדת דכשר ג"כ בד"מ. ובזה כל אחד לא ידע מחבירו ולא מצי לכפור רק דהוא לא ידע. ומחבירו לא ידע. אפ"ה כיון דאם הי' מעידין הי' מהני עדותן חייבין ג"כ. ויהי' מזה ראי' למ"ש הנתיבות (בר"ס כ"ח) דבעדות מיוחדת הראשון אינו מחויב מדאו' באם לא יגיד דדינו כמו ע"א. כיון דלא ידע מעדות השני עיי"ש. וממילא דפטור משבועת העדות עד הראשון בעדות מיוחדת ומשו"ה נקט התנא דמתני' שבועה שאין אנו יודעין דלא נטעה לומר דגם בעדות מיוחדת חייבין. רק הא דחייבין בשבועת העדות היא דוקא היכא דכל אחד הי' ידע מחבירו:

אמנם באמת אני נבוך בזה כיון דהוא תובע שני עדים שיעידו לו שידעו לו שנים את העדות אמאי לא יהי' מחוייבים להעיד עפ"י תביעתו דיש לו שני עדים בדבר. וראי' לזה נ"ל מגמ' דסנהדרין (ל':

) בפלוגתא דרבנן וריב"ק דפליגי בעדות מיוחדת שלא ראו המעשה כאחד אם מצטרפין ואמרי' בגמ' דטעם פלוגתייהו דכתיב והוא עד או ראה או ידע וכו' ואפקי' רחמנא בלשון חד למימר עד דחזי תרווייהו כחד. ואידך והוא עד או ראה או ידע מ"מ. ופי' רש"י (בד"ה והוא עד) והאי קרא בשני עדים משתעי לגבי קרבן שבועת העדות דאלו השביע ע"א ולא העיד פטור עכ"ל. ולדברי הנתיבות י"ל להיפך דבדיני ממונות גם עדות מיוחדת מצטרפים. רק לענין קרבן שבועת העדות בעינן דוקא שידעו זה מזה. ואפי' אם הי' במעמד אחד ולא ידעו זה מזה י"ל דפטורין ג"כ. כיון דכל אחד לא ידע מחבירו לא הי' חל עליו השבועה כיון דליכא רק ע"א. גם מהא דאמרי' שם. ואידך והוא עד או ראה או ידע מ"מ. הרי דלרבנן הקרא דקרבן שבועת העדות איירי אף בעדות מיוחדת ואפי' אם לא ראו המעשה כאחת חייבין וצ"ע:

ונראה לענ"ד דאף אם נימא דגם בעדות מיוחדת מחוייבים מה"ת באם לא יגיד. וחייבין אח"כ בקרבן שבועת העדות. מ"מ זה דוקא אם נתברר אח"כ בעדים דשניהם הי' יודעים לו העדות. וכעין דאמרי' בכריתות (י"כ:

) ומודה ר"מ לחכמים באמרו לו שני עדים יודע אתה בעדות פלוני שנשבעת עליו וחייב אתה קרבן שבועה עי"ש. משא"כ אם לא נתברר אח"כ ע"י עדים שהם הי' יודעין לו העדות ובשקר נשבעו רק דהם מודים שבשקר נשבעו בזה פטורים מקרבן שבועה. דאם גם דכל אחד נאמן לגבי עצמו לומר דבשקר נשבע. מ"מ לגבי חבירו אינו נאמן. ואמרי' אין אדם משים עצמו רשע. [היינו כשדנין על ראובן לחייבו ק"ש נקטינן לגבי דידי' דשמעון באמת נשבע ולגבי ראובן אמרי' דשמעון אאמע"ר] וכיון דנשבע מתחילה שלא ידע לו העדות האמת כדבריו שלא הי' ידע לו עדות. ואינו נאמן בהודאתו דבשקר נשבע לחייב לחבירו. וכל אחד פטור מקרבן דאמרי' דחבירו לא ידע באמת העדות, ולא הי' רק ע"א ופטור משום שבועת העדות. ולזה במתני' דאיירי שהם בעצמם מודים שנשבעו תחילה בשקר. בזה אם הי' עדות מיוחדת פטורים מקרבן. ודוקא אם יודעין זה מזה חייבים משום דבזה כל אחד ידע בעצמו שגם חבירו נשבע לשקר. שגם הוא הי' יודע לו העדות (מיהו בזה). ולזה נקט לא ידענו דדוקא היכא דידע כל אחד מחבירו שגם הוא נשבע לשקר חייבין. משא"כ אם הי' עדות מיוחדת פטורים מקרבן דלגבי כל אחד אמרי' דחבירו באמת נשבע משום דאין אדם מע"ר. ומגמ' דסנהדרין ל"ק. כיון דמ"מ משכחת חיוב קרבן שבועה. גם בעדות מיוחדת. באופן דנתבאר אח"כ עפ"י עדים דשניהם נשבעו לשקר, דייק הגמ' שפיר אמאי נקט הקרא דוקא שלא בעדות מיוחדת:

אמנם אם נימא דמתני' איירי דוקא היכא דידע חד מחבירו. וכל אחד כופר דהוא וחבירו לא יודעין. יקשה מאי פריך הגמ' בסוגיין (ל"ב.) על הך בבא בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור. מתני' דלא כי האי תנא דראבר"ש ס"ל משביע ע"א חייב. הא גם אם נימא בכל מקום משביע ע"א חייב וכמו דפי' רש"י דבס"ד דגמ' הי' ס"ל דע"א קם לממון נ"כ. מ"מ י"ל במתני' השני פטור כיון דכבר כפר הראשון באמירתו לא ידענו לך עדות. וכלל גם את העד השני דלא ידע ג"כ. וממילא אף אם עד השני [יעיד] לא יהי' נאמן. כיון דיהי' מוכחש מהעד הראשון. דהעיד עליו דגם הוא לא ידע לו העדות. דלא ראה באותו מעמד כלום כמוהו ולכן פטור עד השני. וי"ל דלפמ"ש (ד"ה ונראה) דמש"ה צריכים לידע זה מזה דאל"כ אין כל אחד נאמן לחייב לחבירו. ממילא בהך ס"ד דע"א קם לממון בזה אם גם דחבירו לא ידע באמת. חייב הוא על כפירתו ג"כ. ובס"ד זו איירי המתני' גם בעדות מיוחדת [ולשון אין אנו יודעין צל"פ דכ"א אומר על עצמו א"י ופריך הגמ' שפיר]:

**(וצ"ע דאם נימא דזה חשיב עדות על חבירו דלא ידע ג"כ בזה בודאי לא שייך לומר דמאינו יודע ליודע לא מיקרי חוזר ומגיד כמ"ש הר"ן הבאתיו לקמן (ד"ה ובזה) כיון דזה חשיב עדות גמור]:

)** ובזה יש מקום לישב קו' הראשונים על תי' הגמ' דטעמא דראבר"ש הוא משום דס"ל דגורם לממון חייב. ותמהו דעודנה קו' הגמ' במק"ע מתני' דלא כי האי תנא. עי' ברשב"א וריטב"א. דיש להוסיף ולומר אפי' אם נימא דמתני' איירי דוקא היכא דכל אחד מעיד גם על חבירו דגם חבירו לא ידע. וכפשטא דלישנא דמתני' שאין אנו יודעין אפ"ה פריך הגמ' שפיר. לפמ"ש הר"ן בסוגיין בדינא דמתני' שאמרו א"י לך עדות משביעני עליכם ואמרו אמן דחייבין והקשה הא כיון דכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות. בהשביע אותן אח"כ וכפרו אמאי חייבין הא לא הוה רק כפירת דברים בעלמא. דכיון דאמרו מתחילה אין אנו יודעין לא יכולין לחזור ולהעיד. ותי' ב' תירוצים חדא דהאי דדרשינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד היא דוקא לאחר שהשביען משום דאם לא יגיד דדרשינן מיני' כיון שהגיד כו' בתר ושמעה קול אלה כתיב. ועוד תירץ דמאין יודע ליודע לא מיקרי חוזר ומגיד. והא דאמרי' במתני' בהשביע עליהם בב"ד שאין יכולין לחזור ולהעיד. לאו משום חוזר ומגיד רק משום דלא מצי משוי נפשי' רשע שהרי כפרו מתחילה חר שהשביעו עיי"ש, ולפ"ז י"ל כיון דמתני' איירי גם במושבע מפי אחרים דחייב ג"כ בשבועת עדות. אף דלא הוציא שבועה מפיו. אמנם זה היא דוקא היכא דהוא מחוייב בשבועת העדות. משא"כ היכא דפטור משום שבועת העדות בזה לא חייל עליו השבועה כלל כיון דלא הוציא השבועה מפיו. ולקמן בפ"ב יבואר זה היטב בעזה"י. ולפ"ז לס"ד דגמ' לפי' רש"י דע"א קם לממון גמור י"ל דקו' הגמ' היא גם על העד הראשון אמאי יהי' הוא [חייב] משום שבועת העדות הא לא הוה רק כפירת דברים כיון דמבלעדיו איכא ע"א דידע מזה