משכן העדות י

ממילא כפירתו היא רק כפירת דברים כמו לפי האמת דפטורים היכא דאיכא עוד כת אחת כמבואר בסוגי' כ"כ בס"ד סגי היכא דאיכא רק ע"א. וא"כ קו' הגמ' היא להיפך. דהראשון יהי' פטור משום כפירת דברים והשני יהי' חייב. ולפ"ז תו ל"ק דגם השני פטור דאם יעיד יהי' ע"א בהכחשה כיון דהראשון פטור ואינו בשבועת העדות. ממילא דיכול לחזור ולומר ידענו. ומה דהי' אומר מתחילה לא ידענו אין בזה משום חוזר ומגיד כיין דלא הי' חל עליו השבועה כלל. ופריך הגמ' שפיר יהי' השני מחוייב כיון דהראשון יוכל לחזור ולומר ידענו. ולפ"ז שפיר תי' הגמ' דפליגי בגורם לממון וראבר"ש דמחייב היא משום דהעד הוא גורם לממון. וממילא בזה הראשון ודאי מחוייב אף דאיכא ע"א מבלעדו דהוא גורם לממון ויותר דהיא ממון גמור. דאם יעיד יהי' מחייב ממון ובאם לא יעיד רק השני לא יחייב רק שבועה ודילמא ישבע להכחישו. וממילא דהשבועה חל על עד הראשון גם לראבר"ש. ותו ל"ק קו' הגמ' די"ל דמשו"ה במתני' פטור השני כיון שכבר העיד הראשון לא ידענו. אף אם יעיד אח"כ יהי' ע"א בהכחשה. ולא יחייב אפי' שבועה:

ולפמ"ש הרשב"א בסוגי' בשם הרמב"ן דהא דחשבינן לי' לממון לס"ד הוא הואיל וראוי הוא להצטרף עם אחר להוציא ממון חשבינן לי' דאתי לממונא עי"ש. י"ל דקו' הגמ' היא אם גם דכבר הוא מוכחש מהראשון מ"מ ראוי להצטרף עם אחר דאם יבוא עוד עד שיאמר כמו השני לא איכפת לן בהכחשת הראשון כיון דהראשון יהי' מוכחש אז משנים. יהי' מהני עדותן אף בהכחשתו. ולפ"ז תי' הגמ' שפיר דטעמא דראב"ש היא משום גורם לממון ולא משום דראוי להצטרף. ולכן פטור השני במתני'. משום דהוה כפירת דברים דעדותו לא יהי' מהני אף לענין שבועה כיון דהיא מוכחש מהעד הראשון. ומיושב ג"כ קו' הראשונים:

ובזה י"ל דברי רש"י (ל"ז.) באיבעי' דגמ' הזיד בשבועת הפקדון דפי' דבשבועת העדות ליכא לאיבעי' משום דהיא התראת ספק. והתוס' שם תמהו על פירושו דהא למותרה היא ודאי עי"ש. די"ל דגבי שבועת העדות אם יהי' מחוייבים אח"כ מכות. מחמת הכת עדים המעידים אח"כ שהי' יודעין לו העדות. ובשקר נשבעו מתחילה. בזה ע"כ צ"ל דיהי' עדות מיוחדת. דהוא תבע אותן שיעידו לו עדות שראו לו כל אחד בפני עצמו. וכל אחד כפר רק דהוא לא ידע. ומחבירו לא ידע אם הוא עד בדבר אם לא. דל"ל דהביא אותן שראו לו העדות במעמד אחד וידע אחד מחבירו והם כפרו לא ידענו לך. ומעיד כל אחד שגם חבירו לא ידע. דא"כ יקשה אמאי מחוייבים מלקות מחמת כת המכחיש אותן אמאי לא יהי' נחשב גת את זה שהי' אומרים מתחילה לא ידענו לך עדות. לעדות גמור. כיון דהיא דבר דבשעת אמירתו לא ידענו לא הי' נוגע להם הדבר כלל ואינם נוגעים בדבר [ואף דאח"כ נעשה בע"ד לא מתבטל העדות עי"ז וראי' מניסת לא' מעדי' כתובות כ"ב:

] וכיון דזה חשיב עדות. ממילא אם כת אחרת מכחישין אותם אח"כ דהי' יודעים אמאי לא יחשב כהכחשת תרי ותרי. וממילא דפטורים ממלקות מספק. ויותר מזה לפמ"ש באם אחד אומר לא ידענו ומעיד דגם חבירו לא ידע אז אפי' אם מעיד השני לא מחייב אפי' שבועה דה"ל ע"א בהכחשה. ממילא הוה זה דמעיד גם על חבירו דלא ידע עדות גמור דתועלת בזה לבטל עדות השני אם יעיד. וא"כ אמאי לא יחשב את זה לעדות שיהי' אח"כ הכחשת תרי ותרי. ולזה ע"כ דהאיבעי' יהי' בעדות מיוחדת. דלא ידע כל אחד מחבירו. ולכן אח"כ כת השני' נאמנים דהם הי' יודעים דהוה חד במקום תרי כיון דכל אחד לא הי' מעיד על חבירו. ולזה כתב רש"י שפיר דה"ל התראת ספק. דאם גם דהוא ידע בעצמו שהוא יודע את העדות ובשקר נשבע עדיין היא ספק אצלו דילמא חבירו עד השני באמת לא ידע העדות. ואז פטור גם הוא כיון דליכא רק ע"א. ואינו בחיוב קרבן שבועת העדות. ועדיין יקשה דמ"מ הוה מקום למצוא האיבעי' גם בשבועת העדות באופן שכבר העיד ע"א בב"ד ומשביע הוא עד השני שיעיד ג"כ. והיא כופר עדותו דבזה הוה התראת ודאי. אמנם אין זה קו' כ"כ כיון דלא משכחת זה בשבועת עדות האמור בקרא דהוא היכא דהוא משביע שני עדים. לזה נקט האיבעי' בשבועת הפקדון. ובזה מדוייק הלשון בגמ' דכריתות (י"ב:

) בהא דנקט ומודה ר"מ לחכמים באומר יודע אתה בעדות פלוני וכו'. משום דע"כ איירי בעדות מיוחדת. דלא ידעו זה מזה או בהשביע רק ע"א, דאל"כ בלא"ה פטור משום דה"ל תרי ותרי:

פרק ב' הר"ן בפ' כל הנשבעין (דף שט"ו ע"א) על הא דקתני במתני' הי' חשוד וכו' ואפי' בשבועת העדות. הקשה מנא ידעינן זה דילמא אישתלי ותי' דאיירי דהי' בזמן קרוב דלא תלינן בשכחה והאו"ת (ר"ס צ"ב) כתב הטעם לחלק בין שבועת העדות לשבועת הפקדון. דלא יכול לומר אישתלי אף בזמן רחוק. דגבי עדות דהוא מילתא דלא רמיא עליו יכול לטעון אישתלי עיי"ש. ובזה הי' נ"ל בפי' הגמ' כריתות (י"ב:

) ומודה ר"מ לחכמים באמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי דפטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות. ופי' רש"י מאי לא ידעתי דקאמינא לא נתכונתי להיות עד ע"ש. והנה לשיטת הרמב"ן ודעמו דס"ל דבשבועת העדות אפי' אם שתק לגמרי ולא השיב כלום חייב ג"כ כמבואר ברשב"א וריטב"א והר"ן בסוגי' בודאי קשה דאם גם דכוונתו הי' שלא נתכוון להעיד מ"מ כיון דהעדות מהני אף אם לא כוון להעיד חייב ג"כ אם לא העיד. אלא אפי' לשיטת רש"י בסוגיין דס"ל בשתק ליכא קבלת שבועה כלל ופטורים. מ"מ שם בכריתות כיון דהשיב על השבועה לא ידעתי יהי' בכוונתו דלא כיון להיות עד. מ"מ איכא קבלת שבועה וחייב כיון דלא העיד עדותו דהי' מהני אף אם לא כוון להעיד. ופי' הת"י שם דפי' מכאן הי' דן רבי וכו' היא תמוה כאשר תמהו בזה האחרונים, דהא באמת אף אם לא כוון להעיד מהני ג"כ עידותו. ודוקא לענין קו"פ היא חילוק אם נתכוון להעיד אם לא אבל לדברי הר"ן י"ל דהנה הברכת הזבח הביא בשם הגאון ר' ליב זונץ זצ"ל להקשות לשיטת הר"ן אמאי לא קאמר הגמ' דפטור מקרבן במיגו דהי' יכול לומר אישתלי ולזה הי' נ"ל דהא דיכול לומר בשבועת העדות אישתלי היא דוקא היכא דלא הי' כוונתו בשעת ראיית העדות להעיד אח"כ בב"ד. אז הוה מילתא דלא רמי' עלי' כיון דבדעתו הי' בזה דברים של מה בכך ויכול לומר אישתלי משא"כ היכא דהי' כוונתו בשעת ראיית העדות להעיד בב"ד אז היא מילתא דרמי' עליו דהא הי' ידע דיהי' צריך להעיד עדות זה בב"ד ואז מסתמא נתן אל לבו להיות זכור בהעדות ואז לא יכול לומר אישתלי. והר"ן כתב דבשבועת העדות יכול לומר אישתלי היא דסתם עדות היא אף אם לא כוון להעיד. ולפ"ז י"ל באמת דזה היא הפי' בגמ' דכריתות במגו דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד. ואז הי' פטור מקרבן משום דאז הי' יכול לומר אישתלי ואם דגם זה רחוק להעמיד בדברי הר"ן דמפשטא בדבריו משמע דבכל ענין יכולים עדים לומר אישתלי (ממ"ש דאל"כ לא תמצא חשיד בשבועת עדות. ולפמ"ש הא יש למצוא היכא דנתברר דכוונתם הי' להעיד). מ"מ הדברים מעצמותם נכונים:

אמנם הרשב"א בתשו' הביאו הב"י (בסי' ל"ד) חולק על הר"ן דכתב באחד שעבר על השבועה וטוען שוגג הייתי דלא יכול להכשיר עצמו בזה. שאם כן אין לנו אדם חשיד בשבועת עדות. דיכול לטעון שכחתי. וכדאמרי' בפ' אלו נערות נתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלי עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור דהא הביא ראי' לסתור דבא"נ מבואר דיכול לומר אישתלי. וצריכין לדחוק דכוונתו לסתור תי' הר"ן הנ"ל דמשכחת חשיד לשבועת עדות בזמן קרוב. ולוה הביא ראי' דהא בא"נ מבואר דמיד לאחר כדי דיבור יכול לומר אישתליין. ואין לך זמן קרוב יותר מלאחר כדי דיבור. ויש להוסיף עוד. דודאי מצד הסברא היא דאין יכול לומר אישתלי. ובאם נימא דעדים יכולין לומר