משכן העדות פט

התוס' הא לאביי אי אפשר לומר כן דהא לאביי מישבין את העדים במה דנוכל. ועוד חזון למועד אי"ה לעיין בכל זה שנית. ובענין זה כתב אלי כבוד ידידי הרב מו"ה יוסף נ"י אבד"ק בלאשקע איזה הערות נכונים וז"ל:

[ובהא שהקשו על הט"ז בסי' ל' בהא שתי' הסתירה מסי' כ"ט שהביא המחבר דמתרצינן דברי העדים שלא יהי' הכחשה מתשו' הר"ן. ובסי' ל' הביא בשם תשו' הרמב"ן שמן הסתם חשבינן למוכחשים ותי' הט"ז דהיכא דהוה בחקירות ונעשה פסול אוקמינן על חזקת כשרות ולהכי מתרצינן כדי להעמידו על ח"כ והקשה התומים והנתיבות מהא דפסחים ד' י"ב דפריך רבא אלו דייקינן בהני סהדי הרי מבואר דמחזקינן להכחשה לסתור עדותן אף דיפסלו ולא אוקמינן על ח"כ. ולא אבין וכי עדיפא חזקת כשרות דע"א שיופסל וכדי להעמידו על חזקת כשרות אנן ניקום ונפסל ונוציא האיש אשר הועד עליו מחזקתו לעשותו רשע ורוצח. הלא טוב יותר שנפסל לפי שעה הע"א ואח"כ יהי' כשר כי זה בא בפני עצמו ומעיד. והאיש המועד עליו עומד בחזקת כשרות ובחזקת חיותות לבלתי נהרגהו וכעין זה מצינו מה תאמ' העמד מקוה על חזקתו אדרבה העמד טמא על חזקתו. בשלמא ח"מ ל"מ להכשיר העדים דח"מ אינו מברר אבל חזקת כשרות מברר. אך התומים הקשה על הט"ז דהא בתשו' הר"ן בסי' כ"ט ג"כ לא נפסל שהוא מכחיש ע"א עי"ש. ולולא דברי רבותינו גאוני בתראי הי' נ"ל לחלק כמו שכתבו תוס' ד' י"א ע"ב שם דאי לא הוי אמרי' רובא דטעו לא הוה מועיל הא דאמרו על יום אחד בשבת רק כיון דטעו א"כ תיכף בהגדתם אחד בשני בחדש והשני בשלשה לא חשיב להכחשה. רק דצריך בירור שלא יהי' בכלל דבריהם דבר שיש לפקפק עליהם ומבורר ע"י אמירתם יום ידוע בשבת. ובענין זה נראה כונת רבא בקושיתו על אביי דלכאורה לפי פשוטו קשה גם עליו דמה דמתרץ דטעה בשני שעות דילמא לא טעו ומספיקא האיך נקטל. אך באמת בשלמא לאביי כיון דבתחילת דבריהם זה בשלש וזה בחמש לר"י אם נשמע רק פשוטי דבריהם הרי הוכחשו זה את זה ולא התחילו להיות עדים. רק אנן מתרצינן דבריהם ואומרים בהם כוונה ומשוינן אנן אותם לעדים ע"י שנצמצם דבריהם בכונה מיוחדת כדי לעשותם עדים. משא"כ לפי תירוצו של רבא דטעו. ולכאורה קשה בהא דקאמר התם דמשום רוב אמרי' דטעו בעיבורא דירחי. מה מועיל הרוב הזה דטעו. וכי הרוב בהעדר ידיעתם האמיתית ואומרים בלתי ידיעה. הוכרחו להגיד דוקא בטעות הלא חסרון הידיעה אינו מכריח יותר אל הטעות מאשר אל האמת, וא"כ לכל הפחות הוה כמחצה על מחצה ועדיין קשה האיך מתרצינן מספק אע"כ דבשלמא אם ידעו האמת בבואם להגיד העדות צמצמו דבריהם לפי הכרת האמת משא"כ בהעדר הידיעה האמיתית הם אומרים בלתי צמצום וכמסתפקו ע"כ אינם מדקדקים על יום מוגבל בפרטות רק נכלל בדבריהם הספק וכאלו אמרו או יום זה או במחרתו. ע"כ תיכף באמירתם לא נחשב להכחשה כלל וכענין זה ממש בתירוצו של רבא דטעו בשני שעות אמירתם בשלש שעות או בחמש היא ג"כ שלא בדקדוק ונכלל בדבריהם עוד שני שעות ע"כ מתחילה נחשב עדותם לעדות. אך אם נבוא אנן בטענותינו אולי לא טעו זה לא אמרינן לפוסלן. ובענין זה כונת תשו' הר"ן בסי' כ"ט שכבר עיקר עדותן הותחל במה ששניהם כוונו רק דנמצא בתוך דבריהם במה שיהי' משמעות הכחשה ע"כ אנו מתרצים דבריהם במה שיהי' משמעות הכחשה. משא"כ הא דתשו' הרמב"ן בסי' ל"ו דמתחילת הגדתם הם מוכחשים ע"כ לא התחילו להיות עדים לא נוכל אנן להליץ להם כוונה כדי לעשותם עדים וכעין זה כתב בתומים:

ובמה שאמר רבא וכי קטלינן מספיקא והתורה אמרה והצילו העדה. ולכאורה קשה למ"ל קרא דבל"ז די דספיקא היא ולא קטלינן. וכעין זה הקשו בתוס' וכן התעורר בנתיבות כאן. ונ"ל, דמתחלה הקשה רבא אלו דייקינן הא דקאמר שלש מתחילת שלש ירצה בזה ולפ"ז מסתמא גם האי דקאמר חמש מתחילת חמש והאי דקאמר חמש בסוף חמש ממילא גם האי דקאמר שלש מסוף שלש דמסתמא אם לשון בני אדם לצמצם על תחילת שעה אנו מחזקינן כולם שוה. וכן אם אמר בסוף כולם שוה מ"מ יהי' הטעות יותר משעה ואמאי עדותן קיימת דהא איכא ספק השקול לפי לישנא בתרא דאביי דלא מצמצמינן המעשה דוקא להיות ברגע ידוע ואיכא ספיקא אימת הי' המעשה. ואף אם נצרף לזה סברת לישנא קמא דמעשה כי הוה באמצע וא"כ ליכא טעותא יותר משעה אם שניהם כוונו בשוה. או שניהם בתחילת שעה או שניהם בסוף מ"מ עדיין הקשה רבא דהא לפי דברי אביי אנן מחזקינן החבל בשני ראשין ולאמר שבעל השלש כוון לסוף שעה ובעל החמש לתחילת שעה מה שאין הסברא. מוטב לומר מטעמא דקרא דוהצילו העדה נאמר כן שבעל השלש כוון לתחילת שלש. ובעל החמש כוון לסוף שעה ועדיין עדותן בטילה ונציליהו מן המיתה:

והא דהקשו תוס' בד"ה אלא אמר רבא לדברי ר"מ בקו' השני' וז"ל א"כ יש להקשות כו' דילמא האי דקאמר בג' בסוף ג' ע"ש לא שיהי' קו' התוס' דמטעם זה נחזק אותם לעדות לגמרי רק אמאי לא נחקור אותם אולי יתברר תיכף ואמאי קתני לר"מ עדותן בטלה דמשמע שאי אפשר בקיומם דהא לפעמים אפשר אם יגידו כן ועי' במהרמ"ל ותי' תוס' כפי סברא הנ"ל כיון דמתחילת הגדתם לפי פשוטם הוה כמוכחשים ע"כ להחמיר לקיים עדותן לא בדקינן להו. אבל אם הי' תיכף ספק בודאי בדקינן כי היכא דנוכל לבוא לידי בירר עדותן כי עיקר הגדתן היא רק עכשיו כי מה שאמרו הלשון מסופק לא חשיב הגדה כלל:

וכבוד אחי הרב הגדול מוהר"נ הקשה לר"מ אמאי קטלינן להו מחמת דרובא טעו בקביעא דירחי הא ר"מ חייש למיעוטא וכעין זה כתבו תוס' בחולין ד' י"ב לר"ע ור"ט. וכן מצאתי בצל"ח ושם תי' דר"מ לא חייש רק במקום דאפשר לברר והכא אי אפשר לברר. ותמהתי הא בהר"ן בה' שיטות פי' בהא דדייק הגמ' דאזלינן בדנ"פ בתר רוב. והלא בל"ז מוכח כן מהא דחולין בסוגי' דרוב. ופי' דכוונת הגמ' להוכיח דגם במקום דנוכל לברר אזלינן בתר רוב וא"כ מבואר ההיפך. ואני לא אבין הקו' כלל דהא כתבו תוס' חולין דר"מ לא חייש למעוטא רק מדרבנן ומדאו' לא חייש כלל. וזה מוכרח ג"כ מהא דאחד אומר בשני (בחדש) וא"א בשלש (בחדש) אליבא דרבא דקאמר טעמו דטעו בשני שעות. וכי ליכא אינשי דלא טעו רק רובא טעו ע"כ עדותן קיימת. ובמה שהקשו בד"מ אמאי אמרי' בזה טעו הא בד"מ לא אזלינן בתר רוב. ל"ק דדוקא אם גוף הדין של התובע נידון ע"י הרוב אז ל"מ. אבל אם נדון על ענין אחר היכא דמועיל רוב אף שבסיבתו נוציא ממון מ"מ מהני כמו בב' כיתי עדים שמכחישין זה את זה דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה מטעם חזקת כשרות ומועיל אח"כ גם להוציא ממון. וגם בתינוק מושלך כיון דאז דנין עליו אח"כ ג"כ להוציא ממון עכ"ל הגאב"ד הנ"ל:

ולענ"ד הנכון כמ"ש בפי' הגמ' הא דאמרי' דרובא דאינשי טעו הפי' היכא דמכחישין זה את זה אינו מכח הכחשה רק מחמת טעות. והא דכתבו תוס' ד"ה אלא אמר רבא דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו. יש מקום לומר אפי' אם אמרו אח"כ מעצמם דכונתם הי' על תחילת השעה וסוף אפ"ה לא מהני דכיון דבשעה שהי' אומרים זה בג' וזה בה' הי' נתבטל עדותן מחמת דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו ממילא ה"ל אח"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דכיון דכבר נתבטל עדותן. ואם גם דבזה לא הוה בכלל חוזר ומגיד. כיון דאומר דכונתו הי' מתחילה גם על סוף ותחילה אפ"ה י"ל דהוה כאלו נתבטל מכבר. והוה בכלל חוזר ומגיד. כיון דבדנ"פ נקטינן תמיד להחמיר לבטל העדות אינם נאמנים שוב לומר דכונתם הי' מתחילה כך. דאלת"ה גם בהא דדייק הגמ' בסנהדרין דאזלינן בתר רוב ופי' התוס' הטעם משום דאל"כ ה"ל כחוזר ומגיד. נימא דמ"מ הא מחמת הרוב ה"ל מתחילה ספק אם כוונו כן מחמת הרוב ונימא דלא הוה בכלל חוזר ומגיד. אמנם דאין מזה ראי' דהתם אומר אח"כ היפך ממה דאומר תחילה. דהא אח"כ אומר על יום אחר. משא"כ בזה אינו אומר להיפך רק דהוא מפרש דבריו הראשונים. וקצת יש לעיין במ"ש תוס' דהוכחת הגמ' בסנהדרין היא דאם לא ניזיל בתר רוב ה"ל אח"כ חוזר ומגיד נימא לפי האמת בתי' רבא