משכן העדות פח

הולכים אחר הרוב עיקר הטעם דמישבין דבריהם שלא יהי' מוכחשין וכמ"ש. ובהא כיון די"ל דהם מעידים על שני דברים לא מישבין את דבריהם. ויותר למ"ש דרוב לא שייך רק אם הם מעידין על מעשה אחת וההכחשה היא ביניהן בזה אמרינן דמישבין דבריהם משום הרוב. דלרוב פעמים היכא דאיכא הכחשה בין שני אנשים קודם רובו של חדש היא מחמת טעות. משא"כ במקום דליכא הכחשה בזה אמרי' לרוב פעמים כל אחד יודע לאמיתות יום החדש ומשו"ה אמאי נישב בזה דבריהם נימא דכל אחד מעיד על הלואה מיוחדת מחמת הרוב דרוב בני אדם יודעים לאמיתות יום החדש. ולא מכחישין זה את זה אם הם אומרים על דבר הנעשה בימי החדש לא נפל הכחשה ביניהם אף קודם רובו של חדש. ומשו"ה נימא דגם בזה ודאי לא מכחישין זה את זה רק כל אחד אומר דוקא וכל אחד מעיד על הלואה מיוחדת וי"ל דכיון דע"ז נאמן הוא לחובתו במה דאומר דלא הי' אלא הלואה אחת ואמרי' בזה הודאות בע"ד כק' עדים וידעי' בבירור דהם מעידים על הלואה אחת ולכן מישבין דבריהם. כמו אם הי' הדבר ידוע מעדותן דמעידין על הלואה אחת דהי' מישבין דבריהם ה"ה בזה וצ"ע:

ובעיקר דברי הר"ן בתשו' הנ"ל במ"ש דמישבים דברי העדים שלא יהי' מוכחשים. והביא ראי' מהא דמישבין דברי העדים באחד אומר בג' ואחד אומר בד' ותמהו ע"ז האו"ת והנתיבות דהא בסוגי' דפסחים אמרי' ומה אלו דייקת. וכן מהא דסנהדרין דדייק הגמ' דאזלינן בתר רוב בדנ"פ מהא דמישבים דברי העדים באחד אומר בג'. והנתיבות כתב דבגמ' הוא דוקא בדנ"פ ומשום דכתיב ושפטו העדה והצילו וכנ"ל והאו"ת מיאן בזה מהא דסתם הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות באחד אומר בג' בשעה ואחד אומר בחמש דנתבטל עדותן מדסתם ולא מחלק בין ד"מ לדנ"פ משמע דגם בד"מ מבטלין עדותן ולא מתרצינן להו. ולענ"ד נראה די"ל כמ"ש דודאי מדין תורה דבעי' בכל עדות דו"ח בין בדנ"פ ובין בד"מ. וע"כ משום דמהדרינן לבטל את העדות בדו"ח למען יהי' מוכחשים. וכמ"ש רש"י בר"פ אחד ד"מ הנ"ל ולזה בודאי לא מתרצינן למלתייהו מחמת חזקת כשרות שלהם. דהא התורה צוה לבדוק אותם בדו"ח ולהכחיש את עדותם ולא נשגיח על חזקת כשרות שלהם. ולזה מדין תורה ודאי שלא לקיים עדותן מכח חזקת כשרות שלהם. וגם בד"מ אמרי' כן דמהדרינן לבטל העדות. וזה הוא כיון דהצריכה התורה דו"ח גם בד"מ ע"כ דגם בד"מ מהדרינן לבטל העדות. ולזה מדין דאורייתא ודאי לא מתרצינן את העדות מכח חזקת כשרות שלהם. רק לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ ותקנו שלא נבדוק את העדים בדו"ח רק לסמוך על חזקת כשרות דהעדים דודאי לא משקרי אף בלא דו"ח. ממילא דעכשיו דמקיימין את העדות בלא דו"ח מכח חזקת כשרות דהעדים. ממילא גם היכא דהעדים מכחישין את עצמם מהדרינן לקיים את עדותן אף בדרך רחוק משום חזקת כשרות דהעדים. כיון דעכשיו דעקרו הדו"ח היא לקיים את העדות מכח חזקת כשרות שלהם ולתרץ אותם בכל מה דאפשר. וכמו דמתרצינן למלתייהו בהא דאחד בשמיטה לומר דאחרוהו אף דהיא לא שכיח וע"כ דלאחר דעקרו הדו"ח מישבין דבריהם אף בדרך רחוק כמו כן בזה והר"ן לא כתב דבריו רק לדידן דלא בדקינן את העדים בדו"ח משום דמקיימין את העדות משום חזקת כשרות דהעדים כ"כ מישבין דבריהם ג"כ משום חזקת כשרות דהעדים. והא דהביא הר"ן ראי' לדבריו מהא דמישבין דברי העדים באחד אומר בג' ואחד אומר בד' הוא דמהדין דאורייתא הא לא מהדרין כלל לישב דברי העדים מכח חזקת כשרות כיון דמהדרינן לבטל עדותן. ואפ"ה מישבין דבריהם באחד אומר בג' ואחד אומר בד' משום הרוב דרובא דאינשי טעו ומשום הרוב מישבים דבריהם מכ"ש לאחר דעקרו רבנן הדו"ח דמישבים דבריהם משום חזקת כשרות דהיא כמו הרוב. רק דמדין דאורייתא לא סמכינן על חזקת כשרות. ומהדרינן לבטל העדות. ואפ"ה מישבים את העדות מכח הרוב. מכ"ש לאחר דתקנו רבנן שלא לבדוק את העדים בדו"ח כלל, ומהדרינן לקיים את העדות. שנהי' מתרצינן למלתייהו משום חזקת כשרות שלהם, [וי"ל עוד דחזקת כשרות של העדים עדיף מרוב ומשו"ה קימ"ל כר"ה דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה גם בעדות ממון אף דרוב לא מהני בממון] ומעתה י"ל הא דכתב הרמב"ם באחד אומר בג' ואחד אומר בה' דעדותן בטלה זה היא אף בד"מ רק כיון דזה הוא מדין דאו' דבעי' דו"ח ומהדרינן לבטל העדות ולכן לא מתרצינן למלתייהו משא"כ לאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ אם גם דבזה היכא דהם מוכחשים בחקירות נתבטל עדותן גם עכשיו. מ"מ כל זמן שנוכל לישב עדותן שלא יהי' עדות מוכחשת מתרצינן אותם [ובזה ניחא מש"ל בישוב דברי התוס' בסוגי' דחוששין ללעז] וי"ל עוד דהיכא דמכחישין זה את זה בחקירות שהם מה"ת דבזה גם לדידן היכא דמכחישין עצמם בהחקירות עדותן בטלה כמ"ש הש"ך בסי' ל"ג ולא מישבין דבריהם בהנך שבע חקירות כלל כיון דע"כ צ"ל כמש"ל בפ'... דהיכא דמכחישין זה את זה בהחקירות העמידו על דין תורה ונתבטל העדות וכיון דהניחו את זה על דין תורה לא מתרצינן למלתייהו כלל. ומשו"ה ניחא ג"כ הא דלא מתרצינן אותם גם לאחר רובו של חדש אף דבזה יכול להיות דטעו כיון דזה היא משבע חקירות שהם מה"ת וכיון דמכחישין אותם הניחו על דין דאורייתא. משא"כ אם ההכחשה היא בדבר אחר שאינו משבע חקירות מישבין את דבריהם וצ"ע גם בזה לעת הפנאי:

והנה לאביי דס"ל בסוגי' דפסחים דאין אדם טועה ולא כלום ואפ"ה באחד אומר בג' ואחד אומר בד' עדותן קיימת דמתרצינן למלתייהו על תחילת וסוף השעה. ובודאי לאביי לא דייקינן כלל לבטל העדות רק לקיים העדות משום חזקת כשרות דהעדים. וממילא אם נימא כן ל"ק קו' הגמ' דסנהדרין באחד או' בג' נימא דכל אחד אומר דוקא משום דידעי עיבורו של חדש. דהא מתרצינן להו בכל מה דאפשר לקיים עדותן ובזה י"ל קצת דברי רש"י פסחים הנ"ל במ"ש הואיל ויש טועין די"ל דרש"י כתב כן לאביי דס"ל דמישבין דברי העדים שלא יהי' מוכחשים ואמרי' דזה כונתו לסוף השעה וזה לתחילת השעה אף דבזה ל"ש רוב. וע"כ דמתרצין למלתייהו שלא יהי' מוכחשין ה"ה בזה. אף דליכא רק מיעוט מתרצינן אותם למען לא יהי' מוכחשי' בס"ד דגמ'. ולאביי דלא אמרי' אלו דייקינן ובדרך פלפול אמרתי להמתיק הלשון בדברי אביי כשתמצא לומר לדברי ר"מ די"ל דכונתו היא דמדברי ר"מ מוכח דמהדרינן לקיים העדות בכל מה דנוכל. והוא דהא גם לר"מ תמהו דיקשה אליבי' קו' הגמ' בסנהדרין באחד אומר בב' וע"א אומר בג' נימא דכל אחד אומר דוקא. ואי דמישבין דבריהם מחמת הרוב הא ר"מ חייש למעוטא ולא אזיל בתר הרוב עי"ש בצל"ח. וי"ל דמזה הוכיח אביי דלר"מ ע"כ דמישבין דברי העדים שלא יהי' מוכחשין דאם נימא דלר"מ מהדרינן לבטל העדות. א"כ יהי' קשה באחד אומר בב' וא"א בג' יתבטל ג"כ העדות דהא ר"מ חייש למעוטא. אע"כ דלר"מ מהדרינן לקיים העדות. ומשו"ה י"ל דלא טעו כלל. רק דמישבים דבריהם בתחלה וסוף. וזה כונתו כשתמצא לומר לדברי ר"מ. והוא דמר"מ מוכח דמישבים דבריהם וי"ל דלא טעו כלל. דבאם טעו רק שעה ממילא גם באחד אומר בב' ואחד בד' יתקיים עדותן דנישב דבריהם בתחלה וסוף. אע"כ דלר"מ לא טעו כלל. וכיון דלר"מ מישבין דבריהם ס"ל לאביי דגם לרבנן אמרי' כן דבזה לא פליגי. ויש להמתיק בזה קו' רבא דמקשה אם דייקת והעמיד קושיתו על דברי רבנן והיא תמוה למה לא מעמיד דבריו על דברי ר"מ ג"כ דמר"מ קשה ביותר עי"ש בצל"ח. אבל בזה י"ל דלר"מ לא קשה כ"כ לאביי דס"ל לאביי דע"כ מוכח לר"מ דמתרצינן את דברי העדים מהא דמקיימין עדותן באחד אומר בג' וא"א בד' משום קו' הגמ' סנהדרין. ולזה נקט הקו' מרבנן. דהא בדברי רבנן י"ל דס"ל דדייקינן לבטל העדות בכל מה דאפשר. ומ"מ קו' רבא הוא גם לדברי ר"מ ג"כ דאם גם דר"מ ס"ל דמתרצין אותם בג' וד' הוא דוקא היכא דאי אפשר לעמוד על כונת דבריהם כגון בהא דב' וג' משא"כ בזה דנוכל לעמוד על כונתו ע"י זה אם נשאל אותם לתחילה וסוף. ואמאי לא נדוק אותם משום ושפטו העדה והצילו ויש להאריך עוד בכל זה ובסוגי' דחוששין ללעז לפמ"ש הפ"י בדברי