משכן העדות פז

אחרניהו. משא"כ לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ. אם גם דהיכא דמכחישין זה את זה בדו"ח נתבטל העדות לגמרי היא כיון דאיכא הכחשה קמן אמרי' דאחד מהם מעיד בשקר ונתבטל העדות משא"כ היכא דמכחישין זה את זה במקום דנוכל לתרץ דבריהם שלא יהי' הכחשה כלל כגון באחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמש דנוכל לתרץ דבריהם דזה אומר סוף שלש וזה תחילת חמש. בזה מתרצינן דבריהם שלא יהי' הכחשה כלל. וכמו דמתרצינן את דבריהם באחד בשמיטה דאחרוהו. כ"כ בזה מתרצינן אותם דכונתם הי' לסוף ותחילה. וע"כ היא כן דאל"כ יהי' קו' הגמ' בריש אחד ד"מ במ"ע גם לתי' הגמ' דהך דאחד בשמיטה היא לאחר התקנה דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ. דמ"מ יהי' קשה כיון דבאם מכחישין זה את זה בדו"ח מבטלין את העדות אמאי אם הוזמו נתרץ אותם באחרוהו. אע"כ דלאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ. אם גם דהיכא דמכחישין זה את זה נתבטל העדות היא דוקא דמכחישין זה את זה באופן דלא נוכל לישב דבריהם. משא"כ היכא דנוכל לישב דבריהם מישבים כיון דלאחר דעקרו הדו"ח תו לא מהדרינן לבטל עדותן ולפ"ז כתבו התוס' ג"כ שפיר דמוכח דבעי' בעידי זנות דו"ח. דלפ"ז מהדרינן לבטל העדות גם לאסרה על הבעל. דא"א דל"ב דו"ח ממילא לא מהדרינן לבטל את העדות. ממילא יהי' קשה כיון דע"כ איירי דלא הי' הכחשה גמורה רק באופן דנוכל לישב את דבריהם. ותהי' נאסרה על הבעל ועימש"ל בפ'... לבאר את זה היטב דלאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מתרצינן למילתייהו אף אם לא אמרי' כהריב"ש:

ולפ"ז ממילא הא דפריך הגמ' בבן סורר דנימא דכל אחד אומר דוקא וידעו בעיבורא למען יהי' מוכחשים היא גם כיון דדייקינן לבטל העדות נימא דיהי' מוכחשים. משא"כ בד"מ דבזה מתרצינן לדברי העדים למען לא יהי' מוכחשים כדברי הריב"ש ממילא בזה לק"מ קו' הגמ' וכמ"ש הריב"ש והנתיבות שם דאם גם דאין הולכין אחר הרוב. מ"מ כיון דנוכל לתרץ אותם מתרצינן למלתייהו למען לא יהי' מוכחשים ולפ"ז ממילא בד"מ יש לעיין באחד אומר בט"ו ואחד אומר בט"ז בזה נתרץ אותם גם לאחר רובו של חדש אם נימא דלאחר רובו של חדש לא הוה רוב אבל מ"מ היא ספיקא די"ל דטעו. ממילא בזה נישב אותם דגבי ד"מ לא בעינן רוב דוקא. וגם הא רוב לא מהני אע"כ דבל"ז מתרצינן למלתייהו שלא יהי' מוכחשים ה"ה בזה. ואם גם אם נימא דגם בד"מ מהדרינן לבטל העדות ושלא לישב את דבריהם וכמו דמשמע מדברי רש"י ר"פ אחד ד"מ דפי' דקו' הגמ' היא דאמאי נתרץ את דבריהם. ומשמע דלא כהריב"ש רק דגם בד"מ מהדרינן לבטל העדות. וע"כ הא דמתרצינן אותם באחד אומר בג' וא"א בד' היא מחמת הרוב. ואף דבד"מ לא מהני רוב ע"כ צ"ל כמ"ש האו"ת. דרוב גמור מהני גם בד"מ. מ"מ יש לעיין לאחר דעקרו החכמים הדו"ח מד"מ דתו לא מהדרינן לבטל עדותן ומתרצינן אותם וכההיא דאחד בשמיטה גם לאחר רובו של חדש אם נימא דגם בזה יכול להיות דטעו יש לעיין אם נדון אותם כמכחישין או אם לקיים עדותן משום חזקת כשרות. כאשר מישבים דברי העדים שלא יהי' מכחישים זה את זה אפי' בדרך רחוק וכמ"ש הט"ז ה"ה בזה כיון די"ל דטעו. ולזה מהדרינן גם בזה אף אם היא לאחר רובו של חדש אפ"ה אין דנין אותם למכחישין רק אמרי' דטעו. ואפי' אם נימא דלאחר רובו של חדש לא תלינן בטעות כלל. וכמ"ש האו"ת מהראי' מהמרש"א שהקשה על המרש"ל די"ל דקו' רש"י היא לאחר רובו של חדש. מ"מ י"ל היא דוקא היכא דהם נזומין מגוף המעשה דאמרי' דכל העדות היא שקר. משא"כ בזה דכל אחד מעיד גם דחבירו אומר אמת בגוף המעשה והוא הי' עמו באותו מעמד. וע"כ מה דאומר על יום אחר בחדש היא מכח טעות בזה י"ל דמתרצינן אותם אף אם היא בדרך רחוק מ"מ כיון דהיא באפשר להיות דטעה גם לאחר רובו של חדש ועי' בנתיבות ס"ק:

ומדברי תשו' הרא"ש הנ"ל בגט שכתוב בו יום ד' בשבוע כ' לחדש ויום ד' היא כ"א דמכשיר אותו וז"ל בכלל מ"ה סי' כ"ה והכי חזינן בדיני נפשות דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה והוה לן למימר ששניהם ידעו בעיבור החדש [וה"ל עדות מוכחשת ולא ה"ל להכשיר עדותן מספק שמא טעה אחד מהם בעיבור החדש] ואפ"ה מכשירין עדותן ותלינן דאחד מהם טעה בעיבורו של חדש משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא ומהכא פשטינן דאזלינן בדנ"פ בתר רובא כ"ש בנדון זה דכיון דכתיב בד' בשבת וא"א להיות אותו ד' אלא כ"א יום דע"כ למימר דטעו בעיבורו של חדש וכו' ואע"ג דקאמר התם משמי' דר"י דדוקא עד רובו של חדש טעו אינשי וכו' הכא אין חילוק דע"כ טעו שהרי דבריו מכחישין זה את זה וכו' עכ"ל. ומדבריו למדנו ג"כ כמ"ש הריב"ש דהא דמהדרינן לבטל את העדות היא דוקא בדיני נפשות משום דכתיב ושפטו העדה והצילו דהרי דייק שם ואפי' בדנ"פ דבעי' ושפטו העדה. ומשמע כמ"ש דדוקא בדנ"פ מהדרינן לבטל עדותן. רק מחמת הרוב מכשירין. משא"כ בד"מ בלא הרוב מתרצינן שלא יהי' מוכחשים. וכונת הרא"ש במ"ש דהיא כ"ש כונתו לענ"ד. דהא בדנ"פ מהדרינן לבטל עדותן. ומתרצינן להו מחמת הרוב. מכ"ש בזה דמתרצינן להו מחמה הבירור דודאי טעו דאם היא ד' בשבוע לא הוה כ' לחדש. ובזה הוה בירור יותר דהיא מחמת טעות מרוב. וכיון דמתרצינן להו מחמת הרוב מכ"ש מחמת הודאי. והא דלא אמרי' גם בדנ"פ דהיא ודאי כיון דכוונו ליום השבוע היא כנ"ל כיון דאם לא מתרצינן להו קודם אמירתן יום השבוע יהי' חוזרים ומגידים. משא"כ מהא דתשו' הרא"ש. ומשמע הא דמהני הגט היא דוקא מטעם שכתב הרא"ש כיון דהיא ודאי טעות דמוכח. אבל בל"ז באופן אם עידי הגט יעידו אחד בט"ו לחדש ואחד בט"ז בזה לא מתרצינן להו. ואף דגט שוה לד"מ כמ"ש הריב"ש הנ"ל וגם בגט עקרו החכמים הדו"ח אפ"ה לאחר רובו של חדש חשיבי' מוכחשים. אמנם אין זה ראי' מוכרעת דעדיפי מיני' כתב הרא"ש שם כיון דע"כ היא טעות בזה. ולכן אפי' אם גיטין היא בכלל דיני נפשות אפ"ה הגט כשר כיון דטעות דמוכח היא [ובעת כותבי עלה ברעיוני לעיין בדברי תשו' הרא"ש בתוס' פסחים ד"ה באיזה יום דמקשים לאיזה ענין שואלים להם באיזה יום הא אף אם לא יכוונו דבריהם הא כיון שהגיד עי"ש. ואמאי לא נימא ג"כ אם לא יכוונו דבריהם ביום אחד [לשבוע] כפי שהעידו על יום החדש הא ע"כ יהי' דהיא משום דטעו ביום החדש כיון דבזה טעות דמוכח היא ואין בזה משום חוזר ומגיד וצ"ע]:

ויש לעיין בזה בדברי הש"ע בסעיף ז' דכתב דהא דבהלואה אחר הלואה מצטרפים היא דוקא היכא דתובעו שניהם. אבל אם מודה לו שלא הלוה לו אלא מנה אחד אי א"ל דטעה חד מנייהו בזמנא דהלואה כגון שאמר א' בב' וא"א בג' וכו' מצטרפין. וע"ז כתבו ג"כ דלאחר רובו של חדש לא מצטרפין. ומוכח דגם לאחר דעקרו חז"ל הדו"ח מד"מ אפ"ה מבטלין עדותן לאחר רובו של חדש. ולא מתרצינן להו בטעות בעיבורא דירחי. ומוכח דגם לאחר דעקרו לא מכשירין אותם לאחר רובו של חדש. ולכאורה הי' מקום לחלק ולומר דהא טעמו דהר"ן בתשו' דכל מקום שנוכל לישב דברי העדים מישבים היא שלא יהי' מוכחשין ופסול לעדות דמכחישין אותם משום חזקת כשרות שלהם. וי"ל דהיא דוקא היכא דע"כ צ"ל דהם מעידים על הלואה אחת. ואם נימא דהם מוכחשים ולא ניישב אותם אזי יהי' מוכחשים ויפסל אחד מהם לכן נישב אותם למען לא יהי' מוכחשים. משא"כ היכא דנוכל לומר דהם מעידים על שני הלואות ואע"ג דהמלוה אינו תובע אלא הלואה אחת. אם גם דהוא נאמן במה דאומר לחובתו מחמת הודאות בע"ד כמאה עדים מ"מ בזה ודאי אינו נאמן לפסול את העדים והעדים הם כשירים בעדות אחרת אף להעיד שניהם יחד. ולא אמרי' דאחד מהם הוא בודאי פסול ויהי' פסולים להעיד ביחד. אפ"ה לעדות אחרת אמרי' דהי' מעידים על שני הלואות ושניהם כשירים דליכא שום הכחשה. ומשו"ה לא מישבים דבריהם בזה כיון דל"ש בזה חזקת כשרות דהעדים. ואף דזה נכון בסברא. מ"מ דא"כ יהי' צ"ע גם באחד אומר בב' ואחד אומר בג' לא נישב דבריהם ג"כ. דאף דבזה הוא רוב. מ"מ הא בד"מ אין