משכן העדות פו

אמאי נתלה בטעות נימא דהם מוכחשין. ולזה י"ל דלר"מ באמת מתחילה שואלין אותו ליום השבת ובזה גם לר"מ תולין בטעות כיון דע"כ טעו. וזה לשון הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות הל' ד' ע"א אומר ברביעי בשבת בשנים לחדש. והשני אומר בד' בשבת בשלישי לחדש עדותן קיימת דזה יודע וכו' בד"א עד חצות החדש וכו' עכ"ל ואם גם נימא דמ"ש בהרמב"ם דהי' אומרים תחילה יום השבת היא לאו דוקא זה הי' ניחא אם הדין הוא אמת גם באופן זה היכא דאמרו תחילה על יום השבת. משא"כ אם היכא דאמרו תחילה יום השבת יהי' נשתנה הדין. ודאי ל"ש לומר דהרמב"ם נקט כן שלא בכיון כיון דהוא דין שקר באופן הזה. ומעתה אם נימא כמ"ש דהיכא דהיא טעות דמוכח בזה בכל ענין היכא דנוכל לתלות בטעות תלינן וכמ"ש בתשו' הרא"ש. וגם לאחר רובו של חדש כיון דע"כ היא טעות תלינן לומר דהי' טעות. ממילא באופן שנקט הרמב"ם דאמרו תחילה יום השבת ואח"כ יום החדש בזה יהי' קשה גם לאחר רובו של חדש נתלה בטעות כיון דמוכח דטעה כיון דרביעי בשבת הוא שנים לחדש ויתקיים עדותן גם לאחר רובו של חדש. מזה מוכח דגם היכא דאיכא ראי' מדבריו דטעה אפ"ה לא מתרצינן אותו רק במקום דנוכל לתלות בטעות. ולזה י"ל דהתוס' כתבו שפיר מאי דייק בגמ' דאזלינן בתר רוב דילמא בזה כיון דכוונו ליום אחד. היא דוקא היכא דאמרו תחילה יום החדש ואח"כ יום השבת דבזה אמרי' דחזרו מיום החדש ליום השבת. וליכא הכחשה ויתקיים עדותן. משא"כ אם הי' אומרים תחילה יום השבת ואח"כ יום החדש בזה היכא דלא הוה רוב דרובא טעו אמרי' להיפך. דמה דאמרו אח"כ יום החדש היא חזרה מיום השבת. דחזרו לאמור על יום אחר ומבטלין עדותן. ואין בזה משום חוזר ומגיד. כיון דקודם גמר הדו"ח יכולין לחזור ולבטל עדותן. ולכן בזה אמרי' להיפך דיום החדש היא חזרה מיום השבת ולכן נתבטל עדותן. ובזה י"ל הא דנקט הרמב"ם באמת דאמרו תחילה יום השבת ואח"כ יום החדש ומהפך החקירות דנאמרו במתני' וכמבואר ברמב"ם בפ"א הל' ד' דתחילה בדקו אותם יום החדש ואח"כ יום השבת [והיא מטעם למען יפול הזמה עכ"פ על החקירה הלזו שבדקו תחילה דעל יום החדש שייך הזמה אף בלא יום השבת. משא"כ על יום השבת ל"ש הזמה בלא יום החדש] דהיא חידוש גדול. דאף דכוונו שניהם על יום השבת תחילה. ואח"כ מכחישין זה לזה ביום החדש דהוה ס"ד דבזה טעות דמוכח היא כיון דכבר אמר יום השבת וע"כ טעה הא' דסברא יותר לתלות בטעות מלתלות בחזרה מיום השבת. וה"א דבזה גם לאחר רובו של חדש יתקיים העדות לזה בא הרמב"ם להשמעינן דאפ"ה נתבטל העדות דתלינן בחזרה. ומ"מ מיושבים דברי תשו' הרא"ש דשם במה דחזרו הא אין מבטלין העדות. רק מעידים על הגט דהחזרה היא מיום החדש דבזה נוכל לתלות בטעות מקיימין עדות גם לאחר, רובו של חדש ועדיין צ"ע בהנ"ל היכא דהטעות היא בהעד הראשון בזה אם יכול לחזור ולומר על יום אחר. כיון דבזה ל"ש כיון שהגיד כיון דלא נתבטל העדות עדיין. ואף אם נימא כמ"ש האו"ת דהא מ"מ חסרה החקירה דאיזה יום דכיון דלא תלינן בטעות ממילא דלא ידענו באיזה יום. מ"מ נפ"מ אם הוא אומר אח"כ גם ע"ז דאינו כמו שאמר תחילה רק הי' ביום אחר לחדש אם יכול לחזור. ומסתמא נראה דגם בזה לא יכול לחזור. והיא כמ"ש תוס' כיון דהשבע חקירות ילפינן מקראי צריך להיות שלא יכחיש עצמו בהם וצ"ע:

והנה המפרשים תמהו עוד בהא דהוכיח בגמ' דבן סורר דאזלינן בתר רוב בדנ"פ. מהא דאחד אומר בב' וא"א בג'. דא"כ בד"מ דלא אזלינן בתר רוב יתבטל העדות גם בב' וג' עי"ש באו"ת. ונראה לפענ"ד לישב והיא לפמ"ש הנתיבות בס"ק ה' דהא דאמרי' בגמ' דפסחים אי דייקת בהני סהדי היא דוקא בדנ"פ וכמבואר בקו' הגמ' פסחים דקו' הגמ' היא משום הקרא ושפטו העדה והצילו העדה. משא"כ בד"מ ודאי מהדרינן לקיים את עדותן תמיד היכא דנוכל לישב דבריהם כגון באחד אומר בג' ואחד אומר בה' דמישבין דבריהם ואומרים דכונת זה בסוף ג' וזה בתחילת ה' משום דבד"מ לא מהדרינן לבטל העדות עי"ש. ולכן מבואר בתשו' הריב"ש בסי' קצ"ג בסוף ד"ה אבל וז"ל כדאמרי' בפ"ק דפסחים לאביי דס"ל לר"מ דאין אדם טועה ולא כלום ומעשה כי הוה במיפק תרתי ומעייל תלת הוה והאי דקאמר שתים בסוף שתים והאי דקאמר שלש בתחילת שלש ואפי' רבא לא פליג בהאי טעמא משום דבדיני נפשות לית לן לכוונו סהדותייהו בהכי למקטל גברא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. אבל בד"מ אפי' תימא דלא טעו במידי כסברא דאביי נימא דהכי והכי הוה עובדא עכ"ל מבואר ג"כ מדבריו דבד"מ תולין לישב דבריהם דלא יהי' הכחשה:

ובזה אמרתי לישב דברי התוס' והרמב"ן בסוגי' דחוששין ללעז הא דהוכיחו מר"ת דפי' דעידי הבעל הוכחשו או לא כוונו דבריהם בדו"ח. דעידי זנות בעי' דו"ח. דאל"כ אמאי לא תהי' נאסרת על הבעל ותמהו דהא גם בד"מ היכא דלא כוונו דבריהם בדו"ח ומכחישין זה את זה נתבטל ג"כ עדותן עי"ש. אבל בזה י"ל דראי' התוס' היא כן דע"כ ל"ל דאיירי באופן דאיכא הכחשה גמורה בחקירות. דבזה כיון דאחד מהם נפסל בודאי ל"ש לעז כמש"ל דאף אם יבואו עדים אחרים יתבטל עדותן ג"כ בדו"ח ובל"ז כיון דאחד מהם הוא ודאי פסול ולא נשאר רק ע"א מה"ת ניחוש ללעז כיון דלא נשאר רק ע"א אמרי' דהוא שקר דע"א אינו נאמן לגמרי ולא חיישינן ללעז כלל. ולזה ס"ל לתוס' דע"כ במה דפי' ר"ת דהוכחשו לא איירי דהי' הכחשה גמורה רק איירי במקום דלא הוה הכחשה גמורה ונוכל לתרץ אותם באופן דלא יהי' הכחשה כלל. כגון דאחד מן העדים אומר בשלשה שעות. והשני אומר בחמשה דבזה נתבטל העדות משום דכ"כ לא טעו אינשי. אבל מ"מ הא יש לישב דבריהם ולומר דהאומר שלשה כונתו לסוף שלשה והאומר חמשה כונתו לתחילת חמשה. רק דלענין נפשות מחמרינן לבטל העדות ולא לקיים עדותן ולזה נתבטל עדותן לנפשות. אבל מ"מ שייך לעז דחיישינן דיבואו עדים אחרים ויעידו ג"כ על אותו המעשה כיון דיכול להיות דעידי אמת הם רק לענין נפשות מחמרינן לבטל עדותן. אבל מ"מ לא נפסל שום אחד מהם דלענין זה מתרצינן למילתי' לומר דכונתו הי' לסוף ותחלה. ולזה חיישינן דיבואו עדים אחרים כיון דהמעשה היא אמת. אבל מ"מ לא יתבטל עדות האחרים מחמתם משום נמצא קו"פ דגם הם לא הוה פסולים וגם דיכול להיות אם יבואו אחרים מחמתם יתקיים גם עדות הללו. כי דילמא לדבריהם יהי' המעשה בסוף שלש ונוכל לקיים דברי שניהם. ולפ"ז הוכיחו שפיר דעידי זנות בעי' דו"ח דאם נימא דבעי בעידי זנות דו"ח משום דהוה כדנ"פ ממילא בזה לא מישבים דברי העדים כמו בדינ"פ כמבואר שם בריב"ש דכתב דבעידי קידושין מישבים דבריהם כיון דהיא דומה לד"מ כדאמרי' בסוף יבמות מבואר מזה דאם לא הי' דומה לד"מ לא הי' מישבים דבריהם. ומעתה אי בעי' בעידי זנות דו"ח ממילא דלא מישבים ג"כ דבריהם לאסרה על בעלה ומותרת לו משא"כ אם נימא דלא בעינן דו"ח משום דהיא כמו בד"מ ממילא גם בזה נישב דבריהם לאמר דזה כונתו לסוף וזה לתחילה ויהי' עדותן מכוונים לאסרה על בעלה. אע"כ דבעי' דו"ח. והיא דהוה כמו דינ"פ. ומשו"ה גם לענין זנות לא מישבין דבריהם. ומה שכתב תוס' וכן נראה מסברא דלא גרע מגזילות וחבלות הא לפמ"ש גם אם היא כגזילות וחבלות מ"מ הי' נאסרה על בעלה בעדות זה דגם בגזילות וחבלות מישבים דברי העדים באופן זה עימש"ל בפ'... דכונתם כמו דבגזילות וחבלות הניחו דבריהם על דין תורה כיון דהיא לא שכיח כ"כ בזה לאסרה על בעלה דהיא ג"כ לא שכיח הניחו דבריהם ג"כ על דין תורה. וממילא בעי' בזה דו"ח יותר מגזילות וחבלות רק כמו בדנ"פ ולא מתרצינן כלל לעדותן כמו בדנ"פ. ובאם נימא דלא כמ"ש הריב"ש וגם הנתיבות רק דגם בד"מ אמרי' אי דייקינן ומהדרינן גם בד"מ לבטל העדות. י"ל דזה היא דוקא מדין דאורייתא דבעי' דו"ח והיא משום דמהדרינן לבטל העדות ולזה לא מתרצינן להו אם לא כוונו דבריהם בדו"ח וכמ"ש רש"י בקו' הגמ' ר"פ אחד ד"מ מהא דשטר שכתוב בו באחד בשמיטה. דקו' היא אם נימא דגם בד"מ בעי' דו"ח הרי דמהדרינן לבטל העדות. ואמאי מתרצינן להו היכא דהם מוכחשין לאמר