משכן העדות פה
Mishkan haEidut 85 · משכן העדות · free full Hebrew text
Open in the reader →והואיל ויש טועין בכך אע"פ שמצווין אנו לחלק את עדותן כדי שיבטל להציל את הנפש אין בידינו כח לחלקו עכ"ל ותמהו על דברי רש"י במ"ש והואיל ויש טועין והא הגמ' דסנהדרין דייק בהך דרוב טועים עי"ש בפ"י אבל לפמ"ש י"ל דהא דאמרי' בגמ' דסנהדרין רוב טועים לא הפי' דקודם רובו של חדש רוב אינשי לא יודעים אימתי, הוקבע לר"ח דזה לא יתכן לומר שהי' בהעלם מרוב העולם אמיתת יום החדש והיא דבר הנראה דרוב העולם אינם טועין ויודעים יום החדש. רק דכונת הגמ' הוא קודם רוב החדש אם שני בני אדם אומרים דבר אחד. וזה אומר דהיה באותו יום לחדש והשני אומר על יום שאח"כ לחדש אינם מכחישין זה את זה רק לרוב פעמים שניהם על יום אחד הוא רק הא דמכחישין זה את זה היא דאחד מהם טעה בעיבורא דירחא ולרוב פעמים הוא כן דקודם רובו של חדש אינו בגדר הכחשה כלל רק דמה דמכחישין זה את זה הוא מכח טעות דעיבורא דירחי. אמנם כל זה היא היכא דאיכא הכחשה. משא"כ היכא דליכא הכחשה כלל בזה אמרי' להיפך דלרוב פעמים ידע כל אחד יום אמיתי דהא דאמרי' דקודם רובו של חדש רוב טועים היא רק אם הם מוכחשים אין דנין את זה להכחשה רק דאמרי' דהיא מכח טעות. משא"כ היכא דליכא הכחשה בזה לא דנין לטעות רק דאמרי' מסתמא היא ביום שהעיד [ומ"מ ניחא מ"ש מהרש"ל על דברי רש"י באם שיוזמו יאמרו טעינו כיון דאז יהי' מוכחשי' מעידי הזמה ותלינן בטעות] והנה בדיני נפשות עדות מיוחדת פסול ולפ"ז י"ל דהא דדייק הגמ' בסנהדרין דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחי דאל"כ יהי' מוכחשי'. וכמ"ש התוס' דמיד דלא כוונו דבריהם על יום החדש נתבטל עדותן. ואמרי' אח"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. י"ל דהא תינח היכא דמעידים על מעשה אחד כגון דאומרי' מי הי' ההורג וכדומה דבזה אם מכחישין זה את זה ביום החדש ל"ל דעדות שניהם היא אמת וכל אחד אומר דוקא. כיון דהם מעידים על מעשה אחת. ובאם הי' ביומו של זה לא הי' ביומו של זה והם מוכחשים בודאי. בזה אמרי' דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחי היכא דמכחישין זה את זה וכיון דגם הם מכחישין זה את זה אמרי' כיון דעל מעשה אחד הם מעידים ולא יכול להיות דוקא רק דאחד מהם טעה. משא"כ אם לא מעידים מי הי' ההרוג רק מעידים סתם דזה אומר ביום פלוני הרג פלוני את הנפש וזה אומר ביום פלוני הרג פלוני את הנפש. דבזה י"ל דכל אחד אומר אמת. ואינן מכחישין זה את זה כלל דכל אחד מעיד על מעשה אחרת. ועדות שניהם הוא אמת. דהרג ביום פלוני את הנפש וגם ביום השני וכיון דנוכל לתרץ את דבריהם באופן שלא יהי' מוכחשים זה את זה בזה יש סברא לומר בהפך דכל אחד אומר דוקא כיון דרוב בני אדם אינם טועין בעיבורא והיכא דליכא הכחשה מסתמא ידע יום אמיתי שהוקבע ר"ח ומה"ת נימא דמכחישין זה את זה. ואז נתלה בטעות. יותר מסתבר לומר דלא טעו שום חד מינייהו וכל אחד אומר דוקא. ואפ"ה לא מכחישין זה את זה דמעשה של שניהם היא אמת. דכל אחד מעיד על מעשה אחרת. ואף דכל אחד העיד דפלוני הי' עמו בשעת העדות וחבירו לא ידע ממעשה שהעיד הוא הא כבר כתבתי דמשום זה לא נפסל דיכול להיות דאומר כן בדדמי. רק דבדנ"פ נתבטל עדותן דכיון דכל אחד אומר דוקא היא עדות מיוחדת ועדות זה פסול בדנ"פ ונתבטל עדותן. ולפ"ז בזה הקו' במ"ע אמאי אם אמרו אח"כ על יום אחד בשבוע יתקיים עדותן נימא כיון שהגיד. כיון דכבר הי' נתבטל עדותן והוה אמרי' דכל אחד אומר דוקא ובזה לש"ל משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחי. דזה אינו דהא אם נימא דכל אחד אומר דוקא לא יהי' מוכחשי' ג"כ. ונימא בזה כיון שהגיד. אבל לפמ"ש ניחא כיון דמ"מ איכא אינשי דטעו ויכול להיות דטעו בעיבורא. נאמן הוא להיות חוזר ומגיד במגו דהי' אומר דכוונתו הי' על מעשה אחרת רק דגם הוא ידע מהמעשה דהעד הראשון. ולפ"ז י"ל הגמ' דייק בסנהדרין דאזלינן בתר רוב כיון דהמשנה באחד אומר בשנים וע"א אומר בג' בכל ענין איירי אף אם מעידים על הרוג ידוע. ובזה הקו' כיון דע"כ מוכחשין הם אמאי יתקיים העדות וע"ז שייך תי' הגמ' דאזלינן בתר רוב. משא"כ רש"י בפסחים דנקט פלוני הרג את הנפש דאיירי דאינם מעידים על אדם ידוע. ולזה כתב כיון דאיכא אינשי דטעו דבזה כיון דלא הוה מוכחשים לא הוה רוב רק דכיון דאיכא אינשי דטעו. אמרי' דנאמנים אח"כ לומר דהי' טעות אצלם במגו דהי' מעיד על מעשה השנית והי' אומר דמתחילה העיד על מעשה אחרת. ולפ"ז יהי' מוכח מזה דהיכא דלא נוכל לתלות בטעות נתבטל העדות. ואינו נאמן אח"כ לומר דאעפ"כ הי' כונתו על יום זה רק דהי' טעות אצלי. דאם גם דלא טעו אינשי אפ"ה הוא טעה. דאם נימא כן באחד אומר בב' ואחד אומר בד' אמאי יתבטל עדותן, נימא דבזה הוא חוזר ומגיד על מעשה אחרת. אע"כ דבעינן שלא יהי' מוכחשין בהשבע חקירות. ולכן היכא דהם מכחישין עצמם בהחקירות היכא (דלא) נוכל לחלות בטעות ושניהם הי' על מעשה אחד בזה נתקיים עדותן. ובזה היכא דא"א לומר דשניהם הי' על מעשה אחת בזה לא נתקיים עדותן ובזה יהי' מוכח לאחר רובו של חדש לא תלינן בטעות כלל ולא דלא הוה רוב. אבל היא יכול להיות דגם לאחר רובו של חדש טעו דע"כ באופן זה הכא דמעידים סתמא דהרג את הנפש. נימא כיון דחוזר אח"כ על יום השבוע הא ע"כ טעה ולא יהי' בזה משום חוזר ומגיד דהא אית לי' מיגו דהי' אומר דטעה, ובל"ז נימא באמת דמעיד אח"כ על מעשה אחרת. ואמאי אמרי' בגמ' הנ"ל דלאחר רובו של חדש לא תלינן כלל בטעות. דמשמע דבכל ענין נתבטל עדותן. ובאם נימא דנוכל לתלות בטעות יהי' מוכח דהיא טעות ועי' ברש"י פסחים בד"ה עדותן בטלה דבהא ליכא למיטעי דמשמע דוקא כיון דבשום אופן לא טעו בזה משא"כ אם הי' מקום לטעות אף דלא הוה רוב הוה אמרי' דטעו ואולי הוא מטעם שכתבתי. וי"ל עוד דגם בזה היכא דמכחיש אח"כ דברי עצמו אמרי' ג"כ דקודם רובו של חדש מי שמכחיש דברי עצמו לא הוה הכחשה רק הוא מכח טעות. ולזה כתב רש"י כיון דאיכא אינשי דטעו. ולזה במכחיש אח"כ דברי עצמו בודאי היא מכח טעות והיא משום רוב וצ"ע עוד בכל זה:
והנה בד"מ דעדות מיוחדת כשר בכל ענין בזה יש לעיין אם העידו עדותן והוכחשו דבריהם ביום החדש דבזה לא נתבטל עדותן עדיין גם לאחר הכחשה. דמה"ת לנקוט אותם למכחישין כיון דיכול להיות דהם מעידים על שני מעשות. וכשבא עד השני על יום השבוע כיון יום השבוע כמו עד הראשון בזה אם נתבטל העדות אם לא די"ל דכיון דלא נתבטל העדות בשעה שהי' מכחיש אותו על יום החדש כיון דהיינו דנין אותם דמעידין על מעשה אחרת [באופן דליכא הכחשה מבע"ד כגון דהבע"ד תובע את שניהם או דהוא טוען ספק רק תובע אותם ע"פ העדים ואומר דיכול להיות דיש לו תביעה עליו משני פעמים] רק בשעה דכוון על יום השבוע כמו העד הראשון מכחיש את עצמו בחקירות ובזה י"ל דיוכל להיות חוזר ומגיד דכיון דבשום ענין לא נתבטל עדיין עדותו. ואם גם דבאם היא במקום דלא נוכל לכוון את השני חקירות ולומר דטעה ביום החדש בזה י"ל כיון דלדבריו דהוא מעיד על מעשה זו ממילא מכחיש עצמו בחקירות ונתבטל עדותו. משא"כ היכא דנוכל לקיים עדותו ולומר דטעה רק דלא הוה רוב ובאופן התשו' הרא"ש באם הוא לאחר רובו של חדש דבזה כיון ובאופן להיות דטעה. וא"כ אמרי' בזה כמ"ש הרא"ש בתשו'. כיון דע"כ טעה נתקיים העדות ואמרי' דטעה גם לאחר רובו של חדש כיון דבזה ע"כ צ"ל דטעה. ובד"מ ל"ש ג"כ לומר דכבר נתבטל עדותו י"ל דתלינן בטעות:
ורש"י בפסחים הנ"ל נקט דשואלים תחילה יום השבת ואח"כ יום החדש דז"ל וכיון דהשוו שניהם לומר בשלישי או ברביעי, וכשבדקן איזה יום בחדש אמר זה בשני וזה בשלישי שניהן על יום אחד העידו. דמשמע תחילה אמרו על יום השבת ואח"כ יום החדש וי"ל דמשו"ה כתב וכיון דאיכא אינשי דטעו דבאופן זה לא צריך להיות רוב כיון דמוכח דטעו מדכוונו תחילה על יום אחד בשבת עי"ש ואפשר ליתן טעם קצת ברש"י דהיא משום קו' המפרשים דלפי מה דמוכח בגמ' דסנהדרין דמשו"ה תולין בטעות משום דרובא טעו. וא"כ קשה לר"מ דחייש למיעוטא