משכן העדות פד

ומעתה מיושבים גם דברי תשו' הרא"ש באופן שכתב האו"ת דדוקא בהא דאחד אומר בשנים בחדש וא"א בג' דבזה אף אם העד השני אומר אח"כ ג"כ על יום השבוע כמו הראשון. ומוכח מדבריו דודאי טעה אפ"ה לא מהני משום דכיון דכבר נתבטל עדותו באמירתו יום החדש דהוא מוכחש מכבר מהעד הראשון. ולזה לא יכול להיות חוזר ומגיד לקיים עדותו מה שנתבטל כבר. רק קודם רובו של חדש דאז כיון דרובא טעו בעיבורא דירחי. ולא הוה עדות מוכחשת כלל דגם בשעה שהי' מכחישין זה את זה ביום החדש הי' תלינן ג"כ בטעות. רק דשואלין אותם אח"כ על יום השבוע משום קו' התוס' אלו דייקינן בהני סהדי וכיון דכיוונו ליום השבוע נתקיים גם החקירה דכמה בחדש מחמת הרוב. משא"כ בהא דתשו' הרא"ש דעד שעה שחתמו העדים על הגט לא העידו כלום. והא דאמרי' עדים החתומים על הגט כאלו נחקרה היא משעת חתימה וא"כ בזה לש"ל דכבר נתבטל העדות מהחקירה דיום דהא לא נחקרו עד השעה שחתמו על הגט ותיכף הם מכחישין את עצמם וע"כ דטעו ולזה אמרי' גם לאחר רובו של חדש דטעו כיון דע"כ מוכח דטעו ובזה ל"ש כיון שהגיד. דהא בזה לא נתבטל עדותן מקודם. וכיון דע"כ דטעו נתקיים עדותן אף לאחר רובו של חדש דטעות דמוכח היא:

ולפ"ז יש להסתפק בע"א הבא לחייב שבועה לפמש"ל בפ'... דגם בזה בעי' דו"ח אם אומר תחילה יום החדש ואח"כ מכחיש עצמו ביום השבוע. דלפי דבריו הראשונים על יום החרש לא הי' ביום זה בשבוע רק ביום אחר אי אמרי' דיתבטל עדותו כיון דמכחיש בחקירות. או אמרי' בזה כיון דלא נתבטל עדותו מקודם יכול לחזור ולהעיד קודם גמר החקירות דנעשה ביום אחר. וממילא דיש נ"מ בזה גם בשני עדי' [משום דבע"א אין זה ברור דבעי' דו"ח בכל ענינים] היכא דהטעות היא בהעד הראשון כגון אם העד האומר ג' לחדש העיד תחילה. בזה יש לקיים עדותן גם לאחר רובו של חדש. דבזה כיון דתחילה בשעת החקירה דכמה בחדש לא נתבטל עדותו עדיין רק לפי דבריו הי' העדות ביום אחר בשבוע. ומשו"ה אח"כ כשמכחיש עצמו ביום השבוע דיתבטל עדותו. אמנם אח"כ היא מוכח דטעה והיא כמו הדין בתשו' הרא"ש ואמרי' גם בזה דע"כ טעה ואין בזה משום חוזר ומגיד כיון דלא נתבטל עדותו קודם שחוזר אמרי' דע"כ טעה גם לאחר רובו של חדש. ולכאורה יש להסתפק בזה גם במקום דלא נוכל לתלות בטעות כלל כגון דהוא הפרש מיום החדש בשני ימים דבתרי עבורא לא טעו. אפ"ה היכא דהטעות היא בעד הראשון י"ל דלא נתבטל עדותו משום דכשאומר אח"כ על יום השבוע הוא חוזר מיום החדש. ולדבריו ביום השבוע באמת הי' המעשה ביום אחר לחדש. דמ"ש התוס' שם להביא ראי' דאמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מהא דמבטלין עדות באחד אומר בשנים ואחד אומר בד' דנימא כיון דחוזר אח"כ על אותו היום שאומר הראשון אע"כ דאמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד היא דוקא היכא דהטעות היא בהעד השני דאז אמרי' שפיר כיון דבאמירתו יום החדש נתבטל העדות מחמת הכחשת העד הראשון דהיא עדות מוכחשת על החדש ונתבטל העדות שוב אינו חוזר ומגיד לקיים העדות משא"כ אם הטעות הוא גבי העד הראשון דאז בשעת אמירתו על יום החדש לא נתבטל עדותו עדן דהא השני לא העיד עדיין החקירות כלל. וכיון דלא נתבטל עדותו לית בזה משום חוזר ומגיד אף שאומר אח"כ על יום אחר בשבוע ולפ"ז ע"כ דהי' ביום אחר לחדש אפ"ה ל"א כיון שהגיד ויכול לחזור גם מיום החדש על יום אחר. דהי' אימר בדדמי והמעשה הי' ביום אחר לחדש. ומצד הסברא הי' נראה לענ"ד דכל כמה דלא נתבטל העדות יכול לחזור ולומר דהמעשה הי' ביום אחר לחדש אף במקום דלא נוכל לתלות בטעות ובאם נימא כן יהיה דברי התוםי הנ"ל צ"ע במ"ש דה"ה דה"ל למימר דזה ידע בחסרונו של חדש דבזה הטעות היא בהעד הראשון וא"כ גם באחד אומר בב' ואחד אומר בד' אמאי יתבטל העדות כיון דהטעות הוא בהעד הראשון ונימא כיון דהראשון אומר אח"כ על יום אחר ביום השבוע והוא חוזר מיום החדש אשר העיד תחילה וכל זמן שלא נתבטל העדות יכול לחזור על יום אחר. ובאם נימא כן יהי' מדוייק הא דנקט במתני' הטעות דוקא בהעד השני דהעד הראשון יכול לחזור, כי זה אין שברא לומר דאח"כ כשמעיד העד השני נעשה העד הראשון מוכחש מפיו על החקירה דכמה בחדש ונתבטל עדותו למפריע דזה ודאי אינו:

. ויותר מזה יש להסתפק גם בדיני נפשות אם שני עדים מעידים על אחד שהרג את הנפש והעד הראשון כיוון עדותו בדו"ח והעד השני מכחיש להראשון בהחקירה דכמה בחדש. וכשאוחרי' לו הב"ד שהוא מוכחש מהעד הראשון על החקירה זו [השיב ע"ז] משום דהי' שני עדות דשני פעמים הרג את הנפש. באותו יום החדש שהעיד העד הראשון. וגם ביום החדש שהעיד הוא. רק דהי' סבר שגם העד הראשון העיד על המעשה זו. וכיון דרואה דהעד הראשון העיד על המעשה שני' גם הוא יעיד על המעשה שני'. אם אמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד או לא. משום דבזה אינו חוזר מעדותו הראשון דעדן הוא אומר דגם מה שהעיד בתחילה הי' אמת. רק כיון דהעד הראשון לא העיד על המעשה הלזו. לזה הוא מעיד על מעשה אחרת דהיינו על אותו המעשה של העד הראשון. ואם גם די"ל כיון דבדנ"פ בעי' שיהי' עדות מיוחדת ובעי' שיראו זה את זה וא"כ ע"כ על מעשה אחת הם מעידים מ"מ נפ"מ אם גם העד הראשון יאמר דגם המעשה אחרת הוא אמת. ואפי' אם העד הראשון אינו יודע מזה. מ"מ הא זה מבואר בריטב"א מכות ד' ו' ע"ב דהא דצריכים להעיד שראו זה את זה ל"ב שיודע כן בבירור רק אם היא ע"פ אומדנא מהני ג"כ. ומשו"ה אם הוא מוכחש בהא דאומר על העד השני דהי' שם אפ"ה לא נפסל ואמרי' גם בזה אין אדם מדקדק מי הי' עמו בשעת העדות. ממילא בזה אף אם העד הראשון אינו יודע מעדות השני. אפ"ה לא מוכח דהיא עדות שקר. דיכול להיות דהיא אמת. והוא הי' סובר דגם העד הראשון הי' עמו אז. והוא מעיד גם על עדות זה. ולא יהי' שייך בזה כיון שהגיד. וממילא יהי' יכול לחזור ולהעיד גם על העדות של העד הראשון כי יכול לומר דשניהם הם אמת. והיכא דמעיד על נפש ידוע דמעידים דהרג לפלוני בזה ל"ש לתרץ דבורו כיון דמכחישין זה את זה. דזה אומר דהי' ביום פלוני. וממילא לא הי' ביום אחר. רק היכא דאינם מעידים על איש ידוע רק בסתמא דהרג נפש מישראל דגם זה מהני לחייבו מיתה ויש להסתפק ולומר היכא דחוזר ואומר דכונתו הי' על מעשה אחרת דהי' סבר דגם העד הראשון העיד על המעשה זו. ואומר דידע גם מהך מעשה של העד הראשון בזה מצד הסברא יכול לחזור ולהעיד:

ובאם נימא כן ממילא אם עד השני מוכחש עם העד הראשון בהחקירה דכמה בחדש. באופן דיכול להעיד אח"כ גם על המעשה דהעד הראשון. ממילא די"ל אם גם דאינו חוזר בזה רק אומר דגם מתחילה כשהי' מעיד בכמה בחדש הי' כונתו ג"כ על הך מעשה. רק דטעה וסבר דהי' וכן בזה אפי' אם נימא דלאו רובא דאינשי טעו. אפ"ה יכול לומר דטעה בזה וכונתו הי' על אותו יוה לחדש דהעיד העד הראשון. במגו דהי' אומר דכונתו הי' על יום אחר. רק להיות חוזר ומגיד דיודע גם מאותו מעשה. והיכא דלא נוכל לחלות בטעות בזה יש מקום לומר אם גם דאית לי' מגו אח"כ דהי' מעיד גם אותו מעשה. אפ"ה אמרי' בזה כיון שהגיד מטעם שכתבו תוס' פסחים ד"ה באיזה יום כיון דהשבע חקירות ילפינן מן התורה צריך להיות שלא יכחישו את עצמם בהחקירות. ולזה אם חוזר ומעיד על מעשה אחרת דמ"מ הוא מכחיש עצמו בהחקירות נתבטל עדותו. משא"כ היכא דנוכל לתלות בטעות. דבזה הא אם באמת טעה לא הוה חוזר ומגיד כיון דגם בתחילה הי' סבר על יום זה רק דטעה עצמו. רק דאינו נאמן לומר דטעה לקיים העדות. משא"כ היכא דאית לי' מגו לקיים העדות. בזה יש מקום לומר דנאמן ג"כ לומר דטעה בהחקורה דכמה בחדש במגו. דלדבריו אינו בכלל חוזר ומגיד:

ובזה אמרתי ליישב דברי רש"י פסחים ד"ה אחד אומר בשנים בחדש הרג זה את הנפש וכו' וכיון דהשוו שניהם לומר בג' או בד' וכשבדקם באיזה יום בחדש אמר זה בב' וזה בג' שניהם על יום אחד העידו אלא שזה ידע בעיבורו של חדש וכו'