משכן העדות פג

מקום למ"ש בישוב דברי הרמב"ם בהכחשה והזמה כיון דהעדים הבאים להזים נעשים מוכחשים בבדיקות מהעדים הראשונים נתבטל עדותן מכח הכחשת הבדיקות ולא יכול הב"ד לגמור עדותן כמ"ש דל"ח נכון. משא"כ עדות שכבר העידו לא נתבטל אח"כ מכח הכחשת בדיקות:

ובזה י"ל קו' הנוב"י על קו' הירושלמי בהא דס"ל לרב בשתי כיתי עדים כת אחת אומרים בסייף וכת השני אומרים בארירן דס"ל לרב דעדותן קיימת כיון דכת אחת הם בודאי כשירים. והקשה הנוב"י דמ"מ כיון דכת אחת הם פסולים בודאי לא ידעינן על איזה הכת הי' נגמר הדין. די"ל דבזה יכולין הב"ד לגמור הדין אף לכתחלה. דל"ש לומר דל"ח נכון כיון דכת אחת ודאי הם כשירים. ולאחר שנגמר הדין על פיהם ממילא נגמר הדין ע"פ שניהם דל"ש לומר דכת אחת הי' ודאי פסולים. כיון דאין מכחישין זה את זה אלא בבדיקות ממילא לאחר שנגמר הדין אם הוכחשו לא נתבטל עדותן גם בהכחשת בדיקות. וכמו כן בזה לאחר שהוכחשו חשיב נגמר הדין ע"פ שניהם. ואין ענין למ"ש הירושלמי בכהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה. דהתם אחד ודאי אינו ראוי להעיד. והוא פסול לעדות. ולא נגמר הדין רק ע"י הכשר. משא"כ בזה לאחר גמר הדין נגמר הדין ע"פ השני כיתות ושניהם חייבי' אם הוזמו. ויותר מזה לפמ"ש דהכחשת בדיקות אם גם דהעדות נתבטל משום דלא חשיב נכון מ"מ עד המוכחש בהבדיקות לא נעשה פסול משום דאמרי' דהי' אומר כן בדדמי והי' טועה רק בעדות נפשות לא חשיב נכון. ממילא בזה כיון דחשיב נכון נגמר הדין על פי שניהם ולא הוה שום אחד מהם פסול. רק להרמב"ם דס"ל דזה הוה כחקירות ל"ש זה. (ויש לעיין לפמ"ש דהכחשה בחקירות הא דנעשה פסול היא רק כיון דמבטל העדות אסור לו להעיד עמו לגרום שיתבטל העדות וכיון דלרב בשני כיתי עדות אינו מבטל יש לומר דלא הוה פסול גם בהכחשת חקירות]:

פרק ט' בפ' זה יבואר במקום דמושבין דברי העדים שלא יהי' מוכחשין ולבאר את זה דאמרי' בגמ' לאחר רובו של חדש לא תלינן בטעות אם זה היא ג"כ בדיני ממונות מה"ת. או לאחר דעקרו הדו"ח מד"מ אם גם בזה אמרי' דלא תלינן בטעות לאחר רובו של חדש:

אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע וכו' ובפ' בן סורר ד' ס"ט דייק הגמ' דאזלינן בתר רוב בדיני נפשות מהא דמקיימינן עדותן באחד אומר בשנים וזה אומר בשלשה דאם לא ניזיל בדנ"פ בתר רוב נימא הני דוקא קא מסהדי ואיכחושי היא דמיכחשי אהדדי. אע"כ דאזלינן בתר רוב ורובא דאינשי טעו בעבורא דירחי. ומשו"ה לאחר רובו של חדש דלא טעו אינשי דכבר נתודע להם אימת הי' ר"ח נתבטל עדותן כמבואר בגמ' ד' מ"א ע"ב וברמב"ם בפ"ב מהל' עדות הל' ד'. וכבר האריכו האחרונים בהא דאמרי' לאחר רובו של חדש לא טעו אינשי אם הפי' היא דודאי לא טעו אינשי, או די"ל דלאחר רובו של חדש לא הוה רובא דרובא לא טעו לאחר רובו של חדש. ולזה נתבטל עדותן. אבל גם לאחר רובו של חדש י"ל דעכ"פ ספיקא היא די"ל דטעו אינשי ועי' באו"ת בס"ק י"ג שהביא דברי המרש"ל ומרש"א בר"פ ה"ב דמשמע מדבריהם לאחר רובו של חדש לא טעו כלל. והנה בתשו' הרא"ש הביאו האו"ת שם על גט שכתב בו כ' לחדש ד' בשבת והיא כ"א לחדש. וכתב הרא"ש דכ"ש היא. ומה בדנ"פ אזלינן בתר רובא ואמרינן דטעו בעיבורא דירחא כ"ש בנידון זה דכתב בי' בד' בשבת. וד' בשבת הוא כ"א לחדש וע"כ דטעו. ואם גם דלאחר רובו של חדש לא תלינן בטעות. מ"מ בזה ודאי טעו. וטעות דמוכח היא דהא אי אפשר שיהי' בד' בשבת וכ' לחדש, וכיון דע"כ טעו גם לאחר רובו של חדש נתקיים הגט. ותמהו ע"ז דהא בכל מקום גם בדנ"פ כיוונו אח"כ ליום אחד בשבת ואפ"ה נתבטל העדות. אף דבזה ע"כ טעו ג"כ עיי"ש באו"ת:

ונראה לענ"ד לישב דברי הרא"ש דהתוס' פסחים י"א ע"ב ד"ה שזה ידע תמהו דאמאי לא אמרי' בזה ג"כ אלו דייקינן בהנהו סהדי דתרווייהו ידעי בעיבורו של חדש וכו' ותי' דהכא דייקינן בהו שפיר כיון דשיילינן להו באיזה יום וקמיכוונו ליום אחד ש"מ שזה לא, ידע. וכתבו ומ"מ שפיר מוכח בבן סורר מהא דאזלינן בתר רובא בדנ"פ וכו' דאי לא אזלינן בתר רובא כיון שזה אומר, בשנים וזה אומר בשלש מיד ה"ל מוכחשים. וכי הדר מכוונים ליום אחד ה"ל חוזר ומגיד וכו' עכ"ל ותמהו ע"ז דהא קודם הגמר דו"ח הא קימ"ל דיכולין לחזור בעדותן ולהיות חוזר ומגיד. והעיקר בזה כמ"ש הנתיבות בסי' כ"ט דהא דאמרי' דקודם דו"ח יכול לחזור מעדותו היא דוקא לבטל עדותו. והיא משים דכיון דלא נגמר עדותו קודם הדו"ח אינו בגדר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון דעדן לא העיד כלום כ"ז דעדותו לא נגמר. משא"כ אם כבר הכחישו זה את זה בדו"ח ונתבטל עדותן בזה ודאי לא אמרי' שיכולין להיות חוזר ומגיד לקיים עדותן מה שנתבטל כבר. דכיון דמיד שנתבטל העדות נגמר עדותן ולא יכולין להיות אח"כ חוזר ומגיד לקיים עדותן. ומשו"ה כתבו תוס' שפיר דאי לא הוה רובא דאינשי טעו. מיד כשמכחישין עצמם בכמה בחדש נתבטל עדותן ואף אם כוונו אח"כ באיזה יום אמרי' שוב אינו חוזר ומגיד לקיים עדותן שנתבטל. ובזה תמוה דברי הכנה"ג בהגהות על הב"י אות יוד דכתב בפלוגתא שהיא בין הפוסקים בדין מרומה אי בעי' דו"ח ממש כדנ"פ ומעכבין בדיעבד אם לא וז"ל לכל אחד מהסברות יש להקל ולהחמיר לשיטת מי שסובר בדין מרומה דד"מ היא כדנ"פ ממש יש קולא דכל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד כמאן דליתא דמי' ויש בו חומרא דאם נמצא שום קלקול בסהדותייהו כגון דאיתכחשו להו כיון דלא נחקרה עדותן בב"ד כמאן דליתא דמי' ואם יחזרו העדים ויעידו בפני ב"ד בדו"ח היטיב ויכוונו עדותן עדותן קיימת עכ"ל מבואר מזה דהיכא דבעי' דו"ח יכולים לחזור ג"כ ולקיים עדותן שנתבטל וזה אינו דודאי לקיים עדותן לא אמרי' שיכולין לחזור ולהעיד ודברי הנתיבות הם ברורים:

ובזה אמרתי ליישב קו' התוס' שם בא"ד במ"ש וה"ה דהוה מצי למימר דזה ידע בחסרונו של חדש וזה לא ידע. ולפמ"ש זה היא חידוש יותר. דלפי הנאמר בגמ' שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע. הטעות היא בהעד השני דמחמת דלא ידע בעיבורו של חדש אומר על שנים לחדש שהוא שלשה. ובזה קשה כיון דהעדים בודקים בדו"ח זה אחר זה ומתחילה הי' בודקין להראשון וכוון עדותו בדו"ח ולאח"כ כשבודקי' השני ומכחיש את הראשון על יום החדש ואומר בג' לחדש. מיד הוה עדות מוכחשת ונתבטל העדות וא"כ הי' ס"ל דאם גם דאומר אח"כ על יום השבוע כמו הראשון וחוזר ומגיד לקיים העדות אמרי' בזה כיון שהגיד לבטל העדות לא יכול להיות חוזר ומגיד לקיים העדות קמ"ל דאפ"ה נתקיים העדות. והיא מטעם דאמרי' בגמ' דרובא טעו בעיבורו של חדש. ומוכח מזה דגם בדנ"פ אזלינן בתר רוב. משא"כ אי הוה אמר שזה יודע בחסרונו של חדש. ממילא בזה הטעות היא בעד הראשון. וכשבודקים להראשון ואומר דהי' בשנים לחדש ואח"כ אומר על יום השבוע דהוא ג' לחדש. הרי מבורר דטעה וע"כ דטעה ובזה ל"ש לומר דאינו חוזר ומגיד לקיים העדות. דהא מעולם לא הי' נתבטל העדות וגם כשהי' אומר בב' לחדש לא הי' נתבטל העדות דהא יכול לומר על יום השבוע שהוא באמת ב' לחדש רק אח"כ כשמשיב על יום השבוע נתבטל העדות כיון דמכחיש עצמו במה שהעיד תחילה על יום החדש דלפי דבריו שהי' בשנים לחדש ה"ל להיות יום אחר בשבוע. וע"ז אמרי' כיון דמוכח דטעה וגם אם לא טעה יכול להיות חוזר ומגיד כיון דלא נתבטל עדיין העדות. ובל"ז כיון דע"כ מוכח דטעה אמרי' בזה. דודאי טעה. ומשו"ה נתקיים העדות. משא"כ היכא, דהטעות היא בהעד השני הי' מקום לומר דבזה אינו חוזר ומגיד אח"כ לקיים העדות כיון דכבר נתבטל מחמת ההכחשה שהוא מוכחש מהעד הראשון. לזה קמ"ל דגם בזה נתקיים העדות והיא מטעם דרובא טעו וגם בדנ"פ אזלינן בתר רוב: