משכן העדות עה

ממילא דהחקירות הוה כמו הבדיקות דהם כשירים בד"מ. דדוקא בדנ"פ דעיקר העדות תלוי בחקירות והם מעכבין בדיעבד. ולכן אם הם מוכחשין בחקירות נתבטל כל העדות. ולש"ל דטעו בזה כיון דצריכים לדקדק ע"ז. משא"כ בד"מ אינם מדקדקים ע"ז כלל כמו דאינם מדקדקים על הבדיקות זה היא טעמו של הראב"ן ולפ"ז י"ל דהא כיון דהתרו בי' למיתה סתם או למלקות ע"כ דהם הי' סבורים דגם בזה הוא חייב מיתה ממילא שמין על לבם ומדקדקים על החקירות. וכיון דמכחישין בודאי אחד מהם הוא פסול ויש לדחות דמ"מ יכולין לומר דהם הי' יודעין אף דהתרו בי' דלא יהי' תועלת מיתה. או דאח"כ חקרו דליכא חיוב מיתה ולזה לא שמו על לבם להיות זכורים בחקירות וגם באשה חבירה דלר"מ ליכא חיוב מיתה בזה קשה כיון דליכא חיוב מיתה ולא התרו יהי' מהני עדותו וזה צ"ל כנ"ל בפרק הקדום דלרמב"ן לא הי' קשה רק לרבא ולעולא ובזה י"ל כמ"ש כיון דהי' התראה גמורה ואיכא חיוב מיתה לש"ל דלא הי' מדקדקים בחקירות דהא הי' צריכים לדקדק כיון דאיכא נפשות. וכיון דמכחישין זה את זה ודאי אחד הוא פסול. ומשו"ה לא מהני עדותן אף לאסרה על בעלה. וזה כונת הרמב"ן כיון דבעדותן היא ג"כ עדות לנפשות לש"ל דלא הי' מדקדקים בחקירות. וכיון דאחד מהם הוא פסול לא הוה עדות אף לאסרה על בעלה. והש"ך הביא בשם הרמב"ן דבהכחשה בחקירות כשר בד"מ. והנתיבות הגי' הראב"ן בשם הרמב"ן ולפמ"ש י"ל ג"כ דמדברי הרמב"ן מוכח ג"כ דהכחשה בחקירות כשר בד"מ. דע"כ צ"ל דכונת הרמב"ן היא מטעם זה כיון דאיכא נפשות צריכים לדקדק וגם הרמב"ן איירי דהי' הכחשה גמורה בחקירות. דאי איירי דהי' אומר איני יודע בחקירות דבזה לא נתבטל העדות רק משום דהיא עדות שאאי"ל. אבל שניהם כשירים הם ואמאי יתבטל העדות לאוסרה על בעלה כיון דבזה לא בעינן דו"ח. ואי משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו, כתבתי במק"א דזה לא נראה מתוס' מכות בסוגי' דקו"פ מהא דכתבו דבד"מ גם בשנים ל"מ דעדותן בטלה לגמרי כיון דע"א מחייב עכ"פ שבועה ואמאי לא נימא כיון דעיקר העדות היא לממון ולזה בטלה עדותן בטלה לגמרי אף לענין שבועה ועימש"ל בשער...:

ובזה י"ל דרך פלפול ד' המרש"ל בסוגי' דכתב דיש לחוש שיבואו עדים שיעידו יותר מהראשונים והיא תמוה דהא בכולי סוגי' מוכח דל"ח שיבואו עדים שיעידו יותר מהראשונים די"ל דגם לכולי תירוצים חיישינן שיבואו עדים ויעידו יותר מהראשוני' רק דהפי' בסוגי' היא להיפך. וי"ל לאותן דס"ל דבעדי זנות לא בעינן דו"ח א"כ בהתרו בי' סתם למ"ד דלא קטלינן בהתראה סתם וא"כ בזה הקו' במ"ע כמ"ש כיון דבזה לא באו לחייב מיתה אמאי לא מהני עדותן לאסרה דל"ש תי' הרמב"ן. וי"ל דאיירי דהי' הכחשה בדו"ח. ועידי האב הכחישו ג"כ לעידי הבעל. דבזה נתבטל כל העדות מכח הכחשת עידי האב כמ"ש המרש"א בהא דהוכחשו בבדיקות. וי"ל דבזה פליגי ר"מ דסבר בג' סבר דחייבין מיתה על התראה סתם ומשו"ה ס"ל בג' דל"ש החשש לעז כלל דאם גם דיבואו עדים אחרים אף אם יעידו דהם הי' מתרים בה התראה גמורה לא מהני ג"כ דמ"מ יתבטל עדותו מכח העדי' שהכחישו זה את זה כעת בהתראה סתם. דגם בזה כיון דאיכא נפשות ממילא דבזה הכחשה בחקירות נתבטל כל העדות כיון דחד מהם הוא פסול ונתבטל כל העדות משום נמצא קו"פ. דלזה ל"ח שיבואו עדים שלא יהי' להם צירף עם אותן עדים דמה"ת נימא כן. ומש"ל באם הי' להם צירף עם אותן עדים מסתמא הי' יודעים מההתראה גמורה כיון דהי' רואין אותם זה יש לדחות כיון דסגי במקצתם רואין זה את זה י"ל דילמא העד דרואה אותן לא הי' מתרה רק עד השני דלא ראה אותו ולזה לא הי' יודעי' מהתראה. ורבנן דס"ל בכ"ג ס"ל דהתראה סתם לא מהני למיתה ולפ"ז שפיר יש לחוש דילמא יבואו עדים שהי' מתרים בה התראה גמורה. ואי דיהי' נתבטל מכח העדים שהוכחשו זה את זה בדו"ח זה אינו דכיון דהעדים הראשונים לא באו לחייבה מיתה, אם גם דהי' מכחישין זה את זה בדו"ח אפ"ה לא נפסל שום אחד מהם משום דתלינן הכחשה בטעות דכיון דלא הי' עדותן עדות לענין נפשו' ולזה לא דייקו ומשו"ה אם לא הי' עידי האב הכחישו אותן הי' מהני עדותן לאסרה על בעלה וע"כ דהם עידי כשירים. ואין לומר דיהי' נתבטל עדותן משום דלא ידעו מההתראה גמורה דמשום זה ודאי ל"ש ביטל משום דלא ראו את כל העדות ועי' במ"ש בפרק הבא עוד תי' באופן כזה:

ויש להוסיף עוד ולומר דצריכים תרווייהו דהכחישו זה את זה בחקירות ועידי האב הכחישו לגמרי והיא דעל הכחשת עידי האב לא הי' צריך ק"ס כמ"ש הרמב"ן דיאמר הבעל דעדים הם אמיתים ונאסרה עליו ג"כ. ועל הכחשת עידי הבעל בדו"ח לא צריך ליתן ג"כ ק"ס כיון דעידי זנות לא בעינן דו"ח ונתקיים העדות אף אם לא כוונו עדותן בדו"ח. וכמ"ש כיון דלתי' אביי ושאר אמוראי לר"מ ליכא בעדות זה נפשות. ולא הי' צריכים לדקדק בחקירות. רק דבדין מרומה הא בעינן דו"ח גם בדיני ממונות. ולשיטת הראב"ן דהכחשה בחקירות כשר בד"מ הא דבודקי' את העדים בדין מרומה בדו"ח היא דהיכא דהיא דין מרומה הניחו דבריהם על ד"ת דהכחשה בחקירות פוסל בדיעבד כנ"ל בפ'... וזה כתב המ"ל דהכחשת תרי ותרי היא דין מרומה ובעינן דו"ח. ועי' מש"ל בפ'... מחמת צירף תרווייהו נתבטל העדות. דמחמת הכחשת עידי האב לעידי הבעל נעשה זה דין מרומה ונתבטל העדות מכח הכחשת עידי הבעל בדו"ח. ומיושב דברי ר"ת אפי' לשיטת הסוברים דבעדי זנות לא בעינן דו"ח. ולפמ"ש דאם גם דבעדות דין מרומה בעינן דו"ח. מ"מ איני יודע בדו"ח אינו פוסל. ממילא ל"ל בהא דאיירי דהי' אומרי' לא ידענו בדו"ח. דהא זה אינו פוסל אפי' בדין מרומה אלא דהפי' דהוכחשו ממש בדו"ח. ומ"מ בלא עידי האב הי' מתקיים העדות. דהכחשה בחקירות אינו פוסל במקום דלא בעינן דו"ח. ובזה י"ל ג"כ מה שהקשיתי האיך חיישינן לעדים אחרים הא גם העדות מהאחרים לא יכוונו לדבריהם בדו"ח דהיינו שהעדותן יהי' נתבטל מכח הכחשת הכת הראשון בדו"ח דהא בל"ז צריך לומר דהעדים אחרים לא יהי' מוכחשים מעידי האב כמ"ש המרש"א דיאמרו דהמעשה הי' בשעה שאח"כ שנוכל לתלות הטעות. וממילא דבאופן זה נתברר דגם העדי' שהעידו בראשונה הי' אומרים אמת רק דהי' טעות בדו"ח. וממילא דבזה הניחו על הדין דעידי זנו לא בעינן דו"ח כיון דאח"כ נתברר למפריע שלא הי' דין מרומה וממילא דתלינן הטעות בדו"ח מחמת טעות וכדומה. ולא נעשו פסולין כלל. וליכא לבטל עדות דהכת השני' משום קו"פ כיון דליכא כאן פסול כלל. רק שיהי' נתבטל מכח הכחשה בחקירות דבזה בכל ענין נתבטל אף במקום דלא הוה פסול אמנם הא לזה בעינן תוך כ"ד דוקא כנ"ל ומיושב סוגי' דשמעתא לשיטת הראב"ן:

גם מתי' הרמב"ן יש להביא ג"כ ראי' לדברי הראב"ן. דהא הרמב"ן תי' דפסול משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דעיקר העדות שהי' מעידי' לנפשות נתבטל כל העדות. ובאם נימא דלא כהראב"ן וע"כ איירי דהי' אומרים איני יודע בחקירות כנ"ל וזה יהי' קשה דאם גם דאמרי' בכל מקום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו מצד הסברא היא רק דאותו עדות נתבטל והוה כאילו לא העידו כלל. אבל מ"מ בזה אמאי לא יהי' יכולין להעיד שנית עדות הראשון בפני ב"ד של שלשה רק לממון ולאסרה על הבעל. דזה לא חשיב נגיעה משום דעביד אינש להחזיק דבריו הראשונים כנ"ל ובל"ז היכא דהעדות הראשון נתבטל לגמרי ולא הי' שום תועלת בעדותן כיון דנתבטל כל העדות ממילא דבזה ודאי ל"ש נגיעה. וי"ל דלא נפסלו ג"כ משום זה דהעידו מתחילה בשקר כיון דאז לא הי' תועלת בעדותן כיון דאמרו מתחילה אין אנו יודעין ויכולין לומר דאמרו כן כיון דהי' יודעין דליכא תועלת בעדותן אם יאמרו אין אנו יודעין ובל"ז כיון דקודם גמר החקירות עדיין הי' יכולין לחזור וממילא אם נתבטל העדות קודם גמר החקירות לא נעשו פסולין אף אם הוזמו אח"כ דיכולין לומר דהי' חוזרין מעדותן אם לא הי' נתבטל. וממילא דל"ש בזה גם מש"ל שיהי' עדות שאאי"ל. וא"כ בזה אמאי לא