משכן העדות סח

עדותן מכח הכחשת בדיקות היכא דבאו זה אחר זה. וי"ל דשם איירי דבאו זה אחר זה:

ויש לעיין בזה לפמ"ש בשער דקו"פ בפ"א הא דמדמינן שלשה לשנים גם בד"מ. היא דוקא ע"פ האמת דאין ע"א קם לממון. וא"כ בשנים ואחד מהם קו"פ נתבטל עדותן עכ"פ לענין ממון. ולפ"ז מדמינן שלשה לשנים. משא"כ אי הוה אמרי' דע"א קם לממון אז לא הוה אמרי' כלל הדין דקו"פ לענין ממון. כיון דגם בשנים לא נתבטל עדותן לגמרי. ובזה כתבתי דלענין קידושין אי אמרי' דהמקדש בע"א חוששין לקידושין לא אמרי' לענין קידושין נמצא קו"פ עדותן בטלה עיי"ש. ולפ"ז יש מקום לומר דגם לענין הכחשה בחקירות שיהי' נתבטל עדותן. היא דוקא, היכא דע"א אינו נאמן דבזה אמרי' כמו בשנים ומכחישין זה את זה נתבטל עדותן לגמרי משום הכחשה בחקירות כ"כ בזה. משא"כ אי הוה אמרי' דע"א קם לממון או לענין קידושין אם ע"א מהני לענין קידושין ל"ש כלל בזה הא דהכחשה בחקירות מבטל כל העדות דגם בשנים לא נתבטל עדותן לגמרי. כיון דע"א מהם הוא ודאי כשר ועדות דע"א מהני. ואם גם דעכ"פ לא הוה אלא ע"א. כיון דע"א מהם הוא ודאי פסול. מ"מ הא אחד מהם הוא ודאי כשר אם לא דאמרי' היכא דבעי' עדות שאתה יכול להזימה ממש כגון אי הוה ע"א מחייב ממון בזה הוה גם בע"א דין הזמה לשלם מכאשר זמם בזה הי' נתבטל העדות משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דלא ידעינן ע"י מי נגמר הדין:

ובזה אמרתי ליישב בסוגי' דקידושין ד' ס"ה ע"ב בקו' הגמ' ותיסברא ע"א בהכחשה מי מהימן. ופי' רש"י בד"ה ע"א וז"ל דאיכא חד סהדי דמכחיש לי' מי מהימן אפי' אי מכחשי לי' איהי ליכא למאן דאמר דאין ע"א בא אלא לשבועה והכא ליכא שבועה עכ"ל והא דלא פי' דלא מהני עדותן כיון דהיא הכחשה בחקירות דלמי נתקדשה היא מן החקירות כמו את מי עבד לשיטת הרמב"ם הנ"ל משום דלישנא דגמ' ע"א בהכחשה מי מהימן מבואר דקו' הגמ' אינו משום הכחשה בחקירות. ואם גם דזה ל"ק דהגמ' בא להקשות אפי' באופן דלא נתבטל עדותן מכח הכחשה בחקירות כגון דלא העידו בבת אחת לפני ב"ד [ועי' בתשו' נוב"י בסי' ס' במ"ש דמיירי במעידים על שעה ידוע] ואם גם דבשני עדים לא בעי' שיעידו בבת אחת היא מטעם כמ"ש כיון דכל אחד צריך לחבירו משא"כ בזה אם ע"א בקידושין נאמן אינו נתבטל משום הכחשת חקירות אם העידו בזה אחר זה כמ"ש. ולפמ"ש דהיכא דע"א נאמן לא אמרי' כלל הכחשה בחקירו' ממילא אי אמרי' דע"א בקידושין נאמן לא הוה אמרי' כלל הכחשה בחקירות מבטל העדות. ולזה קו' הגמ' היא רק דע"א בהכחשה אינו נאמן. והמקנה הקשה שם הא דלא אמרי' כיון דשניהם מעידי' שהיא אשת איש נאסרה על כולי עלמא כמו דאמרי' בסוגי' דתרי ותרי דאמרי' תרווייהו באשת איש קא מסהדי. ותי' דבזה נתבטל עדותן מכח הכחשת חקירות עיי"ש. אמנם דא"כ קשה על הגמ' אמאי לא מקשה מכח הכחשת חקירות. אבל לפמ"ש ניחא דאי הוה אמרי' דע"א נאמן בקידושין לא הוה קשה משום הכחשת חקירות דבזה לא אמרי' הכחשת חקירות כיון דלא מעידים בבת אחת ואין אחד צריך לחבירו וכל אחד נאמן בפני עצמו. וע"ז פריך הגמ' הא ע"א בהכחשה אינו נאמן. והכא האשה מכחשה או כפי' רש"י דהא כל אחד מוכחש מחבירו. ובזה בודאי אין ע"א נאמן. מאי אמרת דאיכא שני עדים המעידים שהיא אשת איש בזה אמרי' דנתבטל כל העדות מכח הכחשת חקירות. דכיון דהיכא דאיכא הכחשה בעי' שני עדי' ממילא דחשיבי עדות אחת לאסרה על כולי עלמא. ונתבטל עדותן גם לאוסרה משום הכחשת חקירות ועי' מש"ל בפי"ג על הרמב"ם בהל' נזירות:

והנה שיטת הרמב"ם דע"א לענין מיתה נאמן אף מה"ת. ואף להצד ממון שבו דיורשים לנחלה. ולפ"ז ממילא בעדות אשה בשני עדים לא נימא ג"כ הא דהכחשה בחקירות נתבטל העדות כיון דכל אחד הוא עד בפני עצמו וכמ"ש. ולפ"ז הוה מקום לומר דמשו"ה עד אומר מת וע"א נהרג דמבואר בסעיף ט' לא נתבטל העדות משום הכחשת חקירות. ותמהו דבסעיף. כ"א מבואר דהכחשת חקירות מבטל העדות בדיני נשים די"ל דלשיטת הרמב"ם דע"א בעדות אשה נאמן מה"ת לא נתבטל העדות בעדות אשה כלל מכח הכחשת חקירות. והא דמבואר בסעי' כ"א דנתבטל העדות בעדות אשה בהכחשת חקירות. דבאמת רוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם וס"ל דע"א אינו נאמן בעדות אשה מה"ת. וממילא דנתבטל העדות מכח הכחשת חקירות. ובהא דסעיף ט' במת ונהרג לא הוה הכחשה בחקירות רק לשיטת הרמב"ם דס"ל דמה שהיא בגוף העדות נחשב ג"כ מן החקירות. משא"כ לשיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דגם זה נחשב לבדיקות ממילא לא נתבטל העדות בזה כמו בכל הכחשת בדיקות ואם גם דאנן קימ"ל כהרמב"ם דבמה שהיא לגוף העדות נחשב להכחשת חקירות. מ"מ בעדות אשה איכא עוד צד להקל היכא דמכחישין זה את זה במת ונהרג. דלשיטת הרמב"ם דס"ל דהיא נחשב להחקירות י"ל דלא נתבטל העדות משום דהא הרמב"ם ס"ל דעד המיתה נאמן מה"ת. וכיון שכן לא נתבטל העדות משום הכחשת חקירות ולשיטת שאר הפוסקים דס"ל דאינו אלא מדרבנן בזה יש צד להקל ג"כ לומר דזה לא נחשב מן החקירות. ולכן בזה אינו מבטל. ולכן לא קימ"ל בעדות אשה דמבטל הכחשה העדים רק בהשבע חקירות המביא אותם לידי הזמה ולא בהחקירות שהם לגוף העדות. משום דאם נחמיר בזה לדעת הרמב"ם הא יש צד להקל דלדעת הרמב"ם לא אמרי' בעדות אשה כלל הכחשה בחקירות. ויש להאריך עוד דהיכא דמכחישין בחקירות גם לשיטת הרמב"ם בעי' שני עידים משום דה"ל ע"א בהכחשה. וכמ"ש רש"י דע"א מכחישו. ואם גם דהוא עד פסול מ"מ לא מהני ע"א בהכחשת פסול כמו בהכחשת בע"ד ועימש"ל בפ'... פרק ו' בפ' זה יבואר טעמו דהרמב"ם דס"ל דוקא אם אחד מכחיש לשנים בדו"ח מבטל כל העדות ולא אם אומר איני יודע בחקירות:

כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות הל' ג' וז"ל הי' העדים מרובים שנים מהם כוונו עדותן בחקירות ובדרישות והג' אומר איני יודע תתקיים העדות בשאר. אבל אם הכחיש את שניהם אפי' בבדיקות עדותן בטלה עכ"ל ותמהו עליו דהא בר"פ ה"ב אמרי' בגמ' אמר רבא הכי קאמר אפי' בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע ורש"י פי' דר"ע ס"ל דאין נעשים זוממין עד שיזומו כולם וכיון דהג' אומר איני יודע בחקירות דל"ש עליו הזמה. והתוס' פי' משום דבמה דאומר איני יודע הוה כנמצא קו"פ. וא"כ הרמב"ם דפוסק כר"ע הן לענין דלא נעשו זוממין עד שיזומו כולם והן לענין קו"פ. ואמאי פסק בזה דתתקיים העדות בשאר. ותי' הלח"מ דהרמב"ם ס"ל כפי' רש"י. ולזה הרמב"ם איירי לאחר כדי דיבור דבזה ניזם אף בלא הג' ולהכי כתב דתתקיים העדות בשאר עי"ש. והיא דחוק חדא דאמאי לא תי' הגמ' גם על המתני' דאיירי לאחר כ"ד. ועוד דאין זה דרכו של הרמב"ם. שלא להביא דין המפורש במתני'. ועי' באו"ת בסי' ל' ס"ק ג' מ"ש לדחות ג"כ תי' הלח"מ דבאמת לענין הדין בהעידו לאחר כ"ד אף אם השלישי מכחיש אותן בחקירות ממש לא נתבטל העדות עיי"ש:

ויותר מזה הי' קשה לי לפמ"ש בפ'... באם העידו שלשה עדים לאחר כ"ד. והעד האחרון מכחיש לשנים דהעידו תחילה בזה לכ"ע לא נתבטל עדות השנים הראשונים. אפי' אם נימא דהכחשה בחקירות פוסל אף לאחר כ"ד. מ"מ בזה בשעה שהעידו העדים הראשונים לא הי' הכחשה כלל. ונתבטל עדותן בב"ד בכשרות. ובזה אם העדים נפסלו לאחר כ"ד מעדותן בודאי לא נתבטל העדות מה שכבר העידו כיון דבשעת העדות עדיין הי' כשירים. ונתקבל עדותן בכשרות. וא"כ ממילא גם בזה אם הג' הכחיש אח"כ אותם בדו"ח הא גם העד הג' לא נפסל רק משעה שהכחיש אותם, ובשעה שהעידו השנים עדותן בב"ד הי' הוא ג"כ עד כשר. רק לאח"כ כשמכחיש אותן נעשה פסול ובזה האיך שייך