משכן העדות סג

דהנה הי' קשה לי טובא בהא דמבואר בעדים שמכחישים זה את זה בדו"ח אותו העד שהי' מעיד בשקר באופן דידעינן את שקרו כגון אם שנים מכחישין אותו. נפסל לכל עדות שבעולם. וכן מבואר בשבועות ד' מ"ז דמקשה הגמ' לר"ח דס"ל בשתי כיתי עדים המכחישין זה את זה מחזקינן בסהדי שקרי למ"ל ופריך הגמ' מהא דמרדעת דקתני ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון. והגמ' תי' לא לאותו עדות הרי דלעדות אחרת ודאי נפסל. וע"ז יש לעיין הא מבואר בב"ק בסוגי' דעד זומם דתי' הגמ' על הקו' וכיון דאיתזמי אגניבה איגלאי מילתא דבשעה שאסהודי אטביחה פסולים הי' אמאי משלמי. ותי' הגמ' דאסהודי תוך כ"ד. ופי' דבזה לא נעשים פסולים אם גם דהי' מעידים שקר על עדות גניבה מ"מ כיון דהי' יכולין עוד לחזור לא הי' אז פסולים עיי"ש ולפ"ז כיון דקודם גמר דרישה וחקירה יכולים לחזור כנ"ל בפ"ב ויכולים לומר מבודים היינו מוטעים היינו. וכיון דיכולין לחזור ממילא אם חזרו לא נעשו פסולין כלל אף דהעידו שקר עד דחזרו כיון דלא הי' תועלת בעדותן עד לאחר גמר הדו"ח היא כמו תוכ"ד דלא נפסלו כיון דיכולין לחזור. וא"כ ממילא אף אם הוכחשו נימא דלא נפסלו כלל ואף דהעיד בשקר מ"מ מה בכך ויכול לומר דהי' ברצונו לחזור או דכל זמן שהי' בידו לחזור הי' אומר בדדמי ולא נפסל לעדות ודוחק לחלק דאף דמבואר בהך דמרדעת דמשום הכחשה בחקירות נפסל לעדות היא דוקא באותן חקירות דאין מעכבין בדיעבד אם לא חקרו הב"ד אותם משום דבהנהו לא יכולין לומר דכוונתם הי' לחזור. דהא יכול להיות שהב"ד לא יבדקו אותם בהני חקירות ולזה נעשה פסול לעדות דמ"מ העיד שקר דיכול להיות דלא יהי' לו שהות לחזור. ומשו"ה בהך דמרדעת דודאי אם לא בדקו הב"ד אותם בהנך חקירות לא נתבטל עדותן. ומשו"ה נפסלו דהי' צריכים לחוש דילמא ידונו הב"ד עפ"י עדותן ולא יבדקו הב"ד אותם בהנך חקירות כלל. משא"כ בשבע חקירות דמעכבין אפי' בדיעבד אם מכחישין זה את זה קודם גמר השבע החקירות לא נפסלו באמת. דאין זה נראה רק דמשמע דבכל החקירות אם הם מכחישין זה את זה אז העד דהעיד בשקר נפסל. וקצת ראי' לזה מדברי רש"י פסחים ד' י"א ע"ב דכתב על הא דאחד אומר בשנים ואחד אומר בד' עדותן בטלה והוא והן פטורים דאין העדים נהרגים אלא ע"י הזמה עכ"ל ולכאורה תמוהים דבריו דהאיך שייך בזה לדין את המשקר הא לא ידעינן מי הוא דמעיד שקר כיון דהם שנים ומכחישין זה את זה. וי"ל דרש"י בא לפרש אפי' אם אחד מוכחש משנים אפ"ה אין עושין בו כדין הזמה] הרי דלא כתב רק דאין עושין בו דין הזמה אבל בודאי נפסל. דבאם הוא כשר להעיד פשיטא דאין עושים בו דין הזמה [וי"ל לשיטת חכמי בריסק דבעד המוכחש חד מחד לא נפסלו כלל א"כ בשנים והוכחשו זה את זה דודאי הם כשירים לעדות אחרת וא"כ נימא בהפך דמדמין שלשה לשנים דגם בשלשה ואחד מוכחש משנים לא נפסל לעדות אחרת וי"ל] והי' נ"ל דהא דמבואר בב"ק דבתוך כ"ד מעדותן לא נפסלו כיון דהי' בידם לחזור. היא דוקא היכא דאם הי' חוזרין מעדותן לא הי' שום תועלת מעדותן בזה אמרי' כיון דהי' יכולין לחזור לא נפסלו ויכולין לומר מבודין היינו לפחדו עשינו וכדומה. אבל היכא דהוא גורם דבר מה בעדותו אף אם יחזור בזה הדר דינו דלא יכול לחזור כיון דגם בזה משים עצמו רשע וגם אית בי' כיון שהגיד. ומעתה כיון דזה היא גזירת הכתוב דבהכחשה בחקירות נתבטל כל העדות ממילא אם מכחישין זה את זה דנתבטל כל העדות. וגם אם הי' ג' עדים ואחד מכחיש לשנים דנתבטל ג"כ כל העדות לא יכול העד המכחיש אותם לאמר דהעיד בשקר כיון דהי' בידו לחזור. כיון דהוא הי' גרם בעדותו שיתבטל כל העדות על ידו. וזה היא ג"כ איסור. כמו דאסור לו להעיד שקר. כ"כ איכא איסור שלא לבטל עדות הכשירים. וכיון דעל ידו נתבטל כל העדות י"ל דנפסל לעדות ג"כ. אמנם בל"ז י"ל כיון דיתבטל העדות על ידו אמרי' בזה אין אדם משים עצמו רשע להיות חוזר מעדותו דאסור לו להעיד אף אם יכול לחזור כיון דעל ידו יתבטל כל העדות. ובזה ניחא דברי התוס' פסחים הנ"ל בהא דמקשי' לאיזה ענין שואלים אותו איזה יום כיון דכבר העיד על יום החדש נימא כיון שהגיד. ותמהו דהא קודם דו"ח יכולין לחזור. אבל בזה ניחא דקו' התוס' היא כן. דבאם יכחיש עצמו באיזה יום אזי אם נימא דע"י זה יתבטל עדותו וגם עדות הכשרים שהעידו עמו. בזה לא יכול לומר מבודה הייתי. כיון דהי' יכול לחזור. דמ"מ כיון דנתבטל כל העדות על ידו. אסור לו להעיד שקר. ולהיות גרם לבטל עדות הכשירים על ידו וכיון שכן ממילא לא יכול לומר מבודה הייתי ולחזור מעדותו כיון דבזה משים עצמו רשע דגרים שיתבטל כל העדות. ואמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

והא דמבואר בתוספתא הנ"ל דקודם שנחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין היינו. י"ל דהיא דוקא באופן אם אותו העד דאומר מבודה הייתי אינו מבטל בזה שאר עדות הכשירים בזה כיון דאומר מבודה הייתי ובידו לחזור. משו"ה לא נפסל לעדות ולא עשה שום איסור כמ"ש די"ל כיון דהי' בידו לחזור הי' אומר כן בדדמי. משא"כ בהכחשה בחקירות דבזה כיון דהי' גרם שיתבטל כל העדות. נפסל לעדות. ולא יכול לתרץ נפשי' דהי' אומר כן כיון דהי' יכול לחזור. דזה אינו כיון דהוא גורם בזה לבטל גם עדות הכשירים. [ולאחר שנתבטל העדות ע"י הדו"ח תו לא מצי לחזור ולקיים העדות ועימש"ל בפ'...] אמנם דזה צל"ע בשני עדים שהעידו לפני ב"ד וע"א גמר עדותו בדו"ח והעד השני העיד ג"כ מהחקירות. וקודם גמר הדו"ח אומר מבודה הייתי. אם עדות השני נתבטל ג"כ אם לא. דלכאורה י"ל דהא דהכחשה בחקירות מבטל היא דוקא היכא דמכחישין זה את זה בדו"ח. משא"כ באופן זה דלא הכחישו זה את זה. רק דע"א אומר מבודה הייתי בזה אינו מבטל. אם נימא כיון דלפמ"ש הטעם דהכחשה בדו"ח מבטל כל העדות היא משום דאמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו ממילא בזה כיון דהב"ד קבלו את שניהם לעדות. ואח"כ אומר מבודה הייתי ונתבטל הוא לעד נתבטל כל העדות הכשירים ג"כ משום עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו. ואף דלמ"ש אם יהי' הדין דמבטל עדות הכשירים ממילא יהי' הדין דלא יכול לומר מבודה הייתי. כיון דבזה הוא מבטל עדות הכשירים. ואמרי' בזה אין אדם משים עצמו רשע דאסור לו להעיד בזה כיון דיהי' גורם גם אם יחזור לבטל עדות הכשרים. מ"מ גם אם נימא באמת כן מ"מ לא קשה מן התוספתא די"ל דמ"מ קודם גמר דו"ח אם יאמר מבודה הייתי הרי דלא נוכל לבדוק אותו יותר בהדו"ח כיון דאומר מבודה הייתי ממילא לא הוה ממש בעדותו. וי"ל דגם אם אומר מבודה הייתי נפסל ג"כ לעדות. דאסור לו להעיד שקר עם עדים אחרים אף דיכול לחזור מ"מ יהי' הוא הגורם לבטל כל העדות רק דבאומר קודם גמר הדו"ח מבודה הייתי כיון דלא נוכל לחקור אותו בדו"ח ממילא אין ממשות בעדותו ומבטל גם עדות הכשירים. ולפ"ז יהי' דין מחודש דגם בהך דתוספתא אם אומר מבודה הייתי היכא דהוא גורם לבטל כל עדות העדים נפסל לעדות דהעיד שקר כיון דע"י עדותו הי' גורם לבטל כל העדים אף הכשירים. ובאם ליכא רק ע"א והעיד עדותו לענין דבר דמהני עדות עד אחד. וקודם דו"ח אומר מבודה הייתי. דבזה כיון דע"י לא נפסל שום עדות יכול לומר כן להכשיר את עצמו. משא"כ אם אומר בצירף עדים אחרים י"ל דאינו נאמן לומר מבודה הייתי להכשיר את עצמו כיון דמ"מ יבטל בזה עדות הכשירים. ולזה אסור לו להעיד עמהם אף דיכול לחזור:

ובזה הי' נ"ל לישב קו' הפלאה בכתובות ד' ל"ג ע"א במה דאמרי' שם בגמ' ניתרי בהו אימת ניתרי בהו בסוף מה דהוה הוה ופי' רש"י כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ותמה בזה דהא כיון דלא נגמר העדות בלא התראה וצריכים ההתראה לגוף העדות ובלא התראה לא הוה שום עדות לא יהי' בו משום כיון שהגיד דהא העדות לא נגמר בלא התראה עי"ש. ובש"מ בד"ה ונתרי בהו תוך כדי דיבור דמביא ג"כ בדברי הראב"ד שהביא שם כד' הפלאה די"ל דאם גם דיכולין לחזור מעדותן קודם התראה מ"מ באופן אם הי' שנים או שלשה עדים בדבר והקמאי קבלו את ההתראה והג' לא יקבל את ההתראה ויאמר מבודה