משכן העדות ס

דילמא במקום סייף נקב הוה חולקים על דברי הרמב"ם. וכתבו בהדי' דגבי סייף וארירן דוקא אם מכחישין זה את זה נתבטל עדותן ולא באמרו איני יודע משום דסייף וארירן לא שייך כל כך בגוף העדות דמה לי הרגו בסייף ומ"ל בארירן עי"ש וי"ל דתוס' ס"ל כיון דאמרו דיודעים דהרגו או בסייף או בארירן. רק דלא ידעו מאיזה מהם. וכיון דבכל אחד הי' מחוייב מיתה כיון דבין בסייף ובין בארירן יש בהו כדי להמיתו לזה נתקיים העדות [וקצת צ"ע בתוס' אמאי לא הביאו שם ביותר דהיא כמו מכירים אתם אותו התריתם בו דאם לא בדקו אותם כלל בזה חייב מיתה ובאם בדקו ואמרו אין אנו יודעים הוא פטור ממיתה דזה עדיף מסייף וארירן דבזה צריכים להכחיש זה את זה דוקא] וי"ל דגם לשיטת התוס' אם אומר אנינו יודע במה הרגו כלל דבזה הוא פטור ממיתה דיכול להיות דהרגו בכלי שלא הי' בו כדי להמיתו ודברי התוס' היא דוקא באומר דזה ידע דהכהו בכלי שהי' בו כדי להמיתו ובאם נימא כן לכאורה י"ל גם בהרמב"ם כן דדוקא באומר לא הבנתי בכלי שהי' בידו כלל בזה פטור ממיתה. כיון דיכול להיות דהרגו בכלי שלא הי' בו כדי להמית אותו וחשיב כשוגג. משא"כ אם אומר דאיני יודע אם בסייף או בארירן הרגו אבל זה יודע דבאחת משניהם הרגו בזה חייב גם להרמב"ם כיון דבין בסייף ובארירן יוכל להמיתו. והרמב"ם לא כתב רק אם יכול להיות דלא הי' חייב מיתה כלל. ובאם נימא כן ממילא ל"ק מהא דר"ח דנקט ומכחישין זה את זה דזה אומר בסייף וזה אומר בארירן דנתבטל ולמה לא נקט רבותא יותר דאפי' אם אמרו איני יודע עדותן בטלה. וכן הרמב"ם גופו בהל' כ' כתב אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר ברומח הרגו אין זה נכון. וקשה ג"כ אמאי נקט הכחשה הא גם באיני יודע נתבטל העדות ג"כ. אבל אם נימא כן ל"ק דהא באיני יודע אם בסייף אם ברומח כיון דזה ידע בבירר דהרגו או בסייף או ברומח חייב מיתה. דהרמב"ם לא כתב רק היכא דלא הבין כלי שהוא בידו לגמרי דיכול להיות דאינו חייב מיתה דבכלי שהכהו לא הי' בו כדי להמיתו. ובאם נימא כן ממילא ל"ק מהא דמת ונהרג דזה לא הוה רק הכחשת בדיקות. דהא גם הרמב"ם נקט הא דסייף ורומח בכלל הבדיקות עי"ש בהל' ב'. וממילא דל"ק הא דתמהו על הרמב"ם בפי"ב מהל' גירושין ויבואר לקמן בפי"ב וי"ג עי"ש. ואף דמבואר ברמב"ם שם בפ' א' הל' ד' וז"ל ומכלל החקירות יתר על השבע וכו' שואלים להם את מה עבד וכו' שואלים אותו במה הרגו וכן כל כיוצא בזה הרי היא מכלל חקירות עכ"ל מבואר דבמה הרגו היא מן החקירות. י"ל דאינו מן החקירות רק לענין אם אומר איני יודע באיזה כלי הרגו. או באיזה עבודה עבד בזה פטור כיון דיכול להיות דהי' עבודה דפטור לגמרי ממיתה או דהי' כלי דלא הי' בו להמיתו. והוא חשיב שוגג. משא"כ אם העדים השיבו דזה ברור אצלם דהרגו או בסייף או ברומח. רק דלא ידעו באיזה משניהם הרגו בזה חייב מיתה. דהחילוק שבין זה לזה לא הוה רק כהבדיקות. וכמו באחד אומר בדיוטה העליונה ואחד אומר. בדיוטה התחתונה. דאף דהמקום היא מחקירות מ"מ כיון דלא נפ"מ בין זה לענין, הזמה חשיב מן הבדיקות ה"ה בזה היכא דיודעים דהרגו בכלי שהי' בו כדי להמיתו. רק מחולקים באיזה כלי חשיב מן הבדיקות. ולזה מונה הרמב"ם הא דאחד אומר בסייף ואחד אומר ברומח מן הבדיקות. ובזה יתיישבו כל הקו' על הרמב"ם. ולא קשה מידי מהא דפ' י"ב כיון דזה למי נתקדשה אם גם דהיא בגוף העדות היינו דצריכים להעיד שנתקדשה לאחד דתופסים בו הקידושין. אבל אם מעידים דנתקדשה או לזה או לזה מהני כיון דבשניהם הקידושין תופסים רק הוה כמו הכחשת בדיקות. דלא נתבטל לאחר דעקרו הדו"ח מעידי נשים. ובזה ניחא מה דראיתי בס' חמדת שלמה שהקשה על הרמב"ם מסוגיא דטענו חיטין דאיירי דהעדים מעידים שנגח לאחד מהשני שוורים ולא יודעים אם לגדול או לקטן. והא לשיטת הרמב"ם נתבטל העדות בזה משום דאמרו איני יודע בחקירות. אבל בזה ניחא כיון דידעו דודאי נגח אחת משניהם. גם לפמ"ש דהיכא דהי' יודעים בשעת הראי' ואח"כ שכחו לא הוה ג"כ בכלל איני יודע בחקירות ניחא ג"כ דהתם מעידין דבשעת מעשה ראו לאיזה מהם נגח רק דעכשיו לא ידעו. וצ"ע עוד בכל זה לעת הפנאי אי"ה:

פרק ה' בפרק זה יבואר מאיזה טעם בהי' שלשה עדים ואחד הכחיש לשנים או אמר איני יודע בחקירות נתבטל כל העדות ובאיזה אופן הכחשה בחקירות או איני יודע בחקירות מבטל העדות:

במתני' דר"פ ה"ב ובגמ' מ"א מבואר באם הי' שלשה עדים ואחד הכחיש לשנים או דאומר איני יודע בחקירות נתבטל כל העדות. וצל"ע מאיזה טעם לא יתקיים בזה העדות ע"י הכשרים. ואי משום דהו"ל כנמצא קרוב או פסול דנתבטל כל העדות כמבואר בתוס' מ"א ע"ב בד"ה כמאן כר"ע דדריש שלשה לשנים. א"כ אמאי לא נבדוק אותם אם כוונו להעיד אם לא כמו בקו"פ דאינו מבטל אם לא כוון להעד. כמו כן אם עד המכחיש אותם יאמר דלא כוון להעיד לא יבטל. ובנתיבות כתב דבכשירים אמרי' מסתמא כוונו להעיד דדוקא בקו"פ דאינם בר עדות בזה אמרי' דבודקים אותם דמסתמא לא כוונו להעיד משא"כ בכשירים אמרי' מסתמא הי' כוונתם להעיד. עי"ש ויש לעיין הא תינח בדיני נפשות בזה י"ל שכל הרואה דבר ערוה מחוייב הוא להעיד. ומסתמא כיון להעיד. אמנם בד"מ דשכיח כמה פעמים דבשעת הראי' לא כוון להעיד. ולא הי' עלה על דעתו אז דיהיה צריך לאותו עדות. וא"כ בד"מ עכ"פ נבדוק אותו אם כוון להעיד אם לא. ובאמת גם בד"מ הכחשה בחקירות נתבטל כל העדות אפי' אם הם מאה. ואחד מכחיש אותם. וגם בדנ"פ מבואר באו"ת בסי' ל"ו ס"ק... להפך דסתמא דלא כוונו להעיד [דכתב על הא דאמרי' שם מה יעשו ב' אחים. וכתבו תוס' דלא יבואו לפני ב"ד ותי' דלא ידעו זה מזה, וכתב האו"ת דא"כ הדרי' החשש למקומו דיכוונו להעיד עיי"ש] ואף אם נימא דבדבר ערוה מסתמא כוונו להעיד מ"מ בעידי הזמה שבאו להזים כת הראשונה בעמנו הייתם דבזה מסתמא בשעת הראי' לא כוונו להעיד. דהא לא ידעו מזה שיעידו שיהי' נחשב זה לעדות. וא"כ באופן זה לא יתבטל עידי הזמה אם יכחישו אחד לשנים. וראיתי במהרי"ט קל"ח דכתב וז"ל או דילמא כיון שראה הקידושין ובא להעיד כדאמרי' בעלמא בפסולי עדות דשיילינן להו לאסהודי אתיתי וכו' עי"ש דנראה מדבריו דגם דבהכחשה בחקירות בעובדא דילי' שם שואלין אותו אם כיוון להעיד אם לא עי"ש אמנם דאין במשמע בגמ' ופוסקים דה"ל לבאר את זה. וגם אם יאמר העד המכחיש אותם או דאומר איני יודע בחקירות בפירוש דלא כוון להעיד באופן זה לא יתבטל עדות הכשירים דל"ל דסתמא כיון להעיד דהא אומר בפירוש דלא כוון להעד. וגם י"ל דהא דלא כוון בדו"ח היא משום דלא כוון להעיד:

גם יש לעיין דאם נימא דהכחשה בחקירות אינו מבטל רק משום נמצא קו"פ. א"כ לר"י דס"ל בנמצא קו"פ דבדיני, ממונות מתקיים העדות בשאר. לא נימא ג"כ דבד"מ אם אחד מכחיש לשנים דעדותן בטלה כוון דהטעם דהכחשה בחקירות נתבטל היא משום נמצא קו"פ ואמאי לא מצינו זה בשום מקום דלר"י בהכחשה בחקירות אינו מבטל שאר עדות. ובדרך פלפול אמרתי לישב זה והיא ע"פ מה שאמרתי בשער... דגם בע"א לענין שבועה בעינן עדות שאתה יכול להזימה ובודקים אותו מה"ת בדו"ח. ובאם אומר איני יודע נתבטל ג"כ עדותו דבאם הוזם אף דאין לחייבו משום כאשר זמם מ"מ יש לחייבו מלקות וכנ"ל בפ"א ועשיתי סמוכים לזה מדברי ירושלמי יבמות ד' מ' ע"ב דאיבעי' שם בכהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה מהו שיעידו בעדות אחת. ועלה להם בעדות אחת וכו' מאחר שאם ימצא העדים זוממים אין נהרגים ואין ההורג נהרג אף הכא כן עכ"ל והפי' בירושלמי נראה לענ"ד דהיא כיון דקימ"ל אין העדים זוממים נהרגים עד שיוגמר הדין על פיהם. ולכן באם הוזמו אינם חייבים תרווייהו מכאשר זמם כיון דלא ידענו על איזה