משכן העדות נה

דאף דמן הדין לא יכולין לחזור מ"מ לא הוה נכון והיא כמו דמכחישין זה את זה בבדיקות דנתבטל העדות ג"כ בדנ"פ הי' מקום לישב הא דהמתני' דר"פ אחד ד"מ ור"פ ה"ב סותרים זה את זה. דבמתני' דאחד ד"מ משמע דהי' בודקים בהדרישות. קודם. ובמתני' דה"ב מבואר דהי' בודקין בהחקירות קודם. די"ל דהיכא דנוכל לבדוק בהחקירות קודם ראוי לבדוק בהם קודם כיון דהם מעכבין אפי' בדיעבד. ולזה ראוי להקדים אותם על הדרישות רק היכא דאם נבדוק החקירות קודם לא נוכל לבדוק אותם אח"כ על הדרישות בזה בע"כ צריכים לבדוק אותם בהדרישות קודם. ולזה בדנ"פ דבזה אף אם נבדוק בהחקירות קודם מ"מ נוכל לבדוק אותם אח"כ בהדרישות. ולא יהי' בזה משום חוזר ומגיד. כיון דמ"מ לא יהי' נכון. וכיון שכן בודקים אותם בהחקירות קודם. משא"כ בד"מ דל"ב נכון. ומשו"ה הכחשת בדיקות אינו פוסל בד"מ. וממילא אם נבדוק בהחקירות קודם. לא נוכל לבדוק אותם אח"כ בהדרישות. דאף אם יכחשו נימא בזה כיון שהגיד ולזה. מקדימין הדרישות להחקירות. ולזה מתני' דר"פ אחד ד"מ דקאי על ד"מ מקדימין הדרישות. אבל בר"פ ה"ב דקאי על דנ"פ מקדימין החקירות משום דבזה נוכל לבדוק אותם בדרישות אח"כ. ובזה יהי' ניחא הא דנקט התוספתא קודם שנחקרה עדותן בב"ד יכולין לחזור. ולמה לא נקטו ג"כ הדרישות שהם מאוחרים מהחקירות אבל לפמ"ש ניחא דהתוספתא לא נקט דיני נפשות. דז"ל עדים לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בב"ד ואמרו מבודין אנו נאמנים עכ"ל ובענינים הללו אם גם במקום דבעי' דו"ח מ"מ לא הוה יותר מד"מ ולא בעינן נכון. וממילא דהדרישות הם קודם החקירות, ועיקר הטעם דיכולים לחזור היא רק משום החקירות דבלא החקירות גם בהדרישות הוה אמרי' כיון שהגיד ולא הי' יכולין לחזור גם בהדרישות וצ"ע:

ואפשר להסביר קצת הא דיכולין לחזור ולומר לעכו"ם הרג. היא דהא בדיקת העדים בדו"ח היא זה לאחר זה ומתחילה בדקו את הראשון ואח"כ בדקו את השני. והעד הראשון בודאי יכול לחזור אף לאחר כל הדו"ח שלו קודם גמר הדו"ח מהעד השני. וממילא אם הראשון חוזר ואומר דלעכו"ם הרג לא אמרי' בזה כיון שהגיד כיון דיכול לחזור קודם הדו"ח מהעד השני. ולזה לאחר החקירות והדרישות דהעד הראשון כיון דהעד השני יודע דנבדוק אותו בכל החקירות והדרישות שבדקו להעד הראשון לא הוה גמר חשיב דלא נגמר העדות עד לאחר גמר כל הדו"ח מהעד הראשון ויכול לחזור בו. אמנם דזה דוחק דמנא ידע העד השני מהחקירות שבדקו להעד הראשון. מ"מ יש להמתיק בזה הא דאמרי' כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח. ולכאורה כיון דאם לא בדקו הב"ד אותם כלל בהבדיקות. הי' נתקיים עדותן, והאיך נוכל להוסיף בבדיקות אשר על ידן יתבטל העדות. וגם לא יכול לבטל העדות כיון דכבר נגמר העדות. הגע עצמך עדים שהעידו עדותן בב"ד. וכוונו עדותן בדו"ח וגם בבדיקות. ולאחר חדש יוסיפו הב"ד עליהם על הבדיקות. ולבדוק אותם בדיקות שלא בדקו אותם בראשונה יתבטל העדות דבר זה לא ניתן להאמר. וא"כ מאיזה טעם נחלק בין אם בדקו אותן בבדיקות זמן רב לאחר עדותן או לאחר כ"ד מעדותן. אבל בזה דבשעת העדות כיון דהב"ד בדקו תחילה להעד הראשון בהבדיקות. ולהעד הראשון הי' יכולין להוסיף הרבה בדיקות כיון דלא נגמר עדותן קודם דו"ח מהעד השני ממילא לא נגמר העדות דהעד השני עד לאחר שבדקו אותו בכל הבדיקות שבדקו להעד הראשון:

ועל הקו' הנ"ל מהא דכתובות ד' ל"ג נתרי בהו אח"כ מאי דהוה הוה, ופי' רש"י כיון שהגיד. ותמהו דבאם נימא דבעינן התראה. ובלא התראה לא נוכל לקיים דין הזמה. ממילא כ"ז שלא הי' התראה ל"ח עדות משום דה"ל עדות שאאי"ל. וכיון דלא הוה עדות הי' יכולין להיות חוזר ומגיד כמו קודם דו"ח. אפשר לומר לפמ"ש הקצוה"ח בסי' ל"ח דבעד אחד לענין שבועה לא בעינן עדות שיכול להזימה. ויותר מזה אפי' היכא דהי' מחוייב בממון בעדותו אפ"ה אינו חיייב מכאשר זמם עי"ש ולפ"ז ממילא בע"א הבא לחייב שבועה בודאי לא צריך התראה דלאיזה ענין נתרי בו. וא"כ ממילא גם אם לא נתרי בו מ"מ עדותו קיימת לענין שבועה דלזה ל"צ התראה. וממילא דאמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואי דל"ח הגדה קודם ההתראה כיון דלא הי' תועלת בעדותו י"ל דהא מ"מ הי' תועלת בעדותו לענין שבועה וכיון דע"כ מוכח דבד"מ דמהני ע"א לענין שבועה עכ"פ לא בעינן התראה לחייב מכאשר זמם. ממילא בכל החיוב מכאשר זמם לא בעינן התראה וי"ל דמ"מ כיון דלענין ממון עדותן בטלה נתבטל ג"כ לענין שבועה משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דהם לא באו רק לחייב ממון. אמנם לפמש"ל זה אינו דהא התוס' כתבו בסוגי' דקו"פ דהא דלא אמרי' לר"י גם בד"מ נמצא קו"פ עדותן בטלה דהא גם בד"מ כתיב ע"פ שנים או שלשה עדים. ותי' דבד"מ גם בשנים לא נתבטל עדותן לגמרי דעדות דע"א קם לשבועה. ובאם נימא דאמרי' בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה יהי' קשה דלענין שבועה יתבטל עדותן משום עדות שבטלה מקצתה. דגם ר"י דחולק וס"ל דלא אמרי' בד"מ נמצא קו"פ מ"מ אמרי' עדות שבטלה מקצתה גם לר"י כמבואר בסוגי' דעד זומם. אע"כ דבזה לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה. וי"ל דע"א מסתמא לא בא רק לחייב שבועה רק דמצרפינן. והא דפריך הגמ' ונתרי כו' היינו דנתרי כו' אם יבוא עוד ע"א להצטרף עמו יהי' מחוייב מכאשר זמם. וע"ז כתב רש"י שפיר דאמרי' כיון שהגיד כיון דעכ"פ בלא ההתראה היא תועלת בעדותו לענין שבועה [ולקמן בפ'... בארתי דזה אינו דממנ"פ אם נימא דהיכא דהוה עדות שאאי"ל נתקיים עדותו עכ"פ לענין שבועה יהי' קשה אמאי לא נצרף עדותו גם לענין ממון כמו בעדות מיוחדת דמצרפין אותו אח"כ. אע"כ היכא דבאו לחייב ממון בזה לא נגמר עדותו עד דהיא עדות שאאילה"ז וממילא דיכולין לחזור עיש"ה]:

וכקו' הנ"ל קשה לי על התוס' בסוגי' דקו"פ בד"ה לאסהודי אתיתי דמקשי וז"ל ומ"מ תימא קצת האיך יהי' גם העדים כשרים נאמנים לומר לאסהודי אתינן לבטל העדות ה"ל כחוזר ומגיד כיון שכבר העידו עכ"ל. ובזה נימא ג"כ כיון דקו"פ מבטל העדות אם לאסהודי באים. וממילא דקודם שאמרו הכשרים למיחזי אתי. לא הוה ממשות בהעדות. ולא נגמר העדות רק לאחר שאמרו למיחזי. ממילא לא הוה גמר העדות רק לאחר אמירתם למחזי אתי. ויכולין לבטל גם באמרן לאסהודי. ובאם נימא דקו' התוס' היא היכא דהכשרים העידו תחילה בלא הפסולין. ואח"כ באו גם הפסולין לב"ד להעיד דבזה הא נגמר העדות מיד. כיון דלא הי' צריכים להעד למחזי אם לא יבואו הפסולין אח"כ להעיד בב"ד כלל. וממילא אמרי' בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אמנם דמתי' התוס' דכתבו כיון דבאו לב"ד להעיד עם הכשרים עכשיו נראי' וכו' משמע דבאו בפעם אחת, ואפשר לומר דבס"ד הי' סוברים לתוס' דמסתמא באו לאסהודי בלא הפסולין. והפסולין לא באו רק למחזי כיון דאין תועלת בעדות הפסולין. ממילא אף אם הכשרים לא יאמרו כלום לא לאסהודי ולא למיחזי יתקיים ג"כ עדות הכשרים דאז אמרי' מסתמא הפסולין לא באו רק למחזי כיון דהם פסולין להעיד. וע"ז תמה תוס' שפיר כיון דכבר נגמר העדות אף אם לא אמרו למיחזי נימא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ובזה י"ל הפי' בתי' התוס' דתי' כיון דבאו להעיד עם הכשירים מסתמא באו לאסהודי. וממנ"פ אם נימא דזה היא בירר כיון דבאים להעיד עם הפסולין מסתמא באו לאסהודי יהי' קשה אמאי יהי' נאמנים למיחזי לקיים העדות ולהרוג את הנפש נימא ג"כ כיון שכבר נתבטל העדות משום דמסתמא לאסהודי לא יכולין אח"כ לקיים העדות ג"כ משום כיון שהגיד כמ"ש תוס' פסחים י"ב גם צ"ע דהא אם אחד מהעדים בא לאסהודי עם הפסולין נתבטל עדותן ג"כ ובזה לא יוכל אחד להעיד על חבירו דגם חבירו בא למיחזי דהא הוא לא ידע כוונת חבירו ולא יכול להעיד רק על עצמו דהוא בא למיחזי עם הפסולין. וא"כ אם מסתמא היא לאסהודי לא יהי' נאמן ע"א ואם גם דיש לישב זה. אבל לפמ"ש הדבר נכון ביותר דתי' התוס' היא כיון