משכן העדות נ

שטר וכו' ולדברי הרז"ה הא בכל שטר ה"ל עדות שאאי"ל. אע"כ דמ"מ נפסלו לעדות עי"ש הרי דאם נפסלו לעדות קו' הגמ' שפיר. אם נימא דבעינן דו"ח אמאי מאוחרין כשרים. והא הוה עדות שאאי"ל. כיון דבעינן בד"מ דו"ח והיא למען נוכל להזים אותם אח"כ מזה מוכח דבכל עדות בעינן שיהי' ראויי' להזמה ויש לעיין אם בשטר לא יהי' שייך הזמה כלל אף לפסול אותם. ממילא לא יהי' בהזמן והמקום שום תועלת ממילא אף אם יוזמו יהי' השטר כשר ולגבות בו אף אם נכתב בזמנו כתבנוהו כי נימא דטעו בו בזמן ומקום כי לא הי' מדקדקים ע"ז רק דזה ידעו בבירור דאינו שטר מוקדם למען לא יביא לידי טריפת לקוחות שלא כדין]:

ועל דרך סמוכים אביא קצת ראי' להא דקימ"ל דבזויין פסולין לעדות. והיא דלא חשו להעיד מאימת הבזיון שיהי' להם אח"כ אם יוזמו וכנ"ל. ומנ"ל הא דילמא כיון דנקיים בהו כאשר זמם הא בל"ז לא יעידו שקר משום כאשר זמם. ומנ"ל דזה מעכב שלא יהי' עדותן עדות בשביל זה דלא יראים להבזיון שיהי' להם אח"כ בשביל זה יפסלו לעדות. ומנ"ל הא. ואי משום דמאיימין עליהם ומודיעים להם עונש זה תוך האיום מנ"ל דזה מעכב וי"ל בדרך פלפול דהא התוס' ב"ק בסוגי' דעד זומם ד"ה אין לך בו אלא משעת חידושו כתבו וז"ל ואין להקשות מנ"ל דהימנוה המזימין לפוסלן נימא דאין לך לרבויי יותר מחידושו ועשיתם לו כאשר זמם אלא דאין נפסלים דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגין כ"ש דנפסלין דלא הימנוה רחמנא לחצאים עכ"ל ואמרתי בפירוש קו' התוס' כיון דכל עניני הזמה חידוש היא דאמאי יהי' האחרונים נאמנים. רק הא דהימנוה התורה להזוממים היא מההכרח למען יתקיים עדות כמ"ש דאל"כ יהי' כל עדות עדות שאאי"ל דכיון דלא יראים מעונש הזמה. חשודים הם להעיד שקר. והוצרכה התורה לזה שיהי' חייבים משום כאשר זמם למען לא יעידו שקר. ולזה מקשים תוס' דילמא באמת לא נפסלו העדים כלל, דהא מה דחייבה התורה משום כאשר זמם אינו משום דהעידו שקר. רק דהוצרך לזה למען יהי' כל עדות עדות שיכול להזימה וא"כ י"ל דדוקא משום כאשר זמם מחוייבים דזה הי' מההכרח שיקיים עדות. אבל מ"מ לא נפסלים לעדות כלל. דכיון דעכשיו דחייבה התורה להם משום כאשר זמם. והיא עדות שאתה יכול להזימה אמרי' להיפך דהאחרונים נאמנים כמו הראשונים ודילמא באמת לא נפסלו לעדות כלל. וע"ז תי' התוס' כיון דנהרגין ומשלמין מסתמא הם פסולין דהיא מפשטות דקרא נראה דודאי דנפסלו כיון דנהרגים ומשלמין משום כאשר זמם מסתמא נפסלו ג"כ. ובאם הי' כשרים הי' נאמר זה בפי' בתורה דהם כשרים לעדות. אמנם דהא גופו קשה כיון דכל ענין הזמה דחידש לן הכתוב היא למען יהי' עדות שאילה"ז והי' סגי בדין הזמה לעשות כאשר זמם ולא ניפסלו לעדות. ומזה ראי' דגם שיהי' נפסלים לעדות בעינן ג"כ שיהי' יראים להעיד שקר למען לא יפסלו לעדות. וכיון שכן הבזויין דלא יראים להא דיהי' בזוין בעוה"ז ושיהי' נפסלין לעדות פסולין מה"ת אף דנוכל לקיים בהו כאשר זמם:

היוצא מזה דלכל העדות בעינן השבע חקירות המביאות אותם להזמה. ואף באותן העדות דלא בעינן בהו עדות שיוכל להזימה. היא רק דלא בעינן בהו לעשות כאשר זמם. אבל מ"מ צריך שיהי' העדות ראוי להזים אותם למען יראו להעיד שקר אם יוזמו יהי' בזוין בעוה"ז ויהי' נפסלים לעדות ומשו"ה בכל עדות אם אמרו איני יודע בהחקירות הללו עדותן בטלה. לפי שאינם יראים מעידי הזמה. ולא כהנוב"י שהאריך דהיכא דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אינו פוסל איני יודע. משום דכל הנך שבע חקירות בעינן שיהי' ראוי' להזים אותם. ובאם אמרו, על אחת מן החקירות הללו איני יודע כיון דלא נוכל להזים אותם נתבטל העדות:

ועל החקירה דאיזה מקום כתב רש"י שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מתזמי עכ"ל ומזה מבואר דלא כהאו"ת בסי' ל"ח שכתב לישב הקו' שמקשים על הרמב"ם דס"ל דהכחשה בהדי הזמה לא הוה הזמה. ותמהו מהא דפלוני רבעני לאונסי דמצטרפים להרגו והא הוה עדות שאאי"ל דאם יבואו המזימים ויאמרו לעדים עמנו הייתם יהי' גם הכחשה בגוף העדות. ותי' האו"ת דמשכחת לה הזמה אם יבואו עדים אחרים ויאמרו היינו עמכם באותו מקום ולא ראיתם העדות. דגם זה היא בכלל הזמה דהא גם בזה לא מעידים על גוף המעשה שהיא שקר רק אומרים אתם לא ראיתם. ובזה הוה הזמה. כיון דיכול להיות דגוף המעשה היא אמת עיי"ש. ובדברי רש"י מבואר דלא כהאו"ת דלדבריו בכל החקירות אף בלא הך חקירה באיזה מקום יכולין לבוא לידי הזמה. דיאמרו המזימין היינו עמכם באותן שעה שאתם אומרים ולא ראיתם גוף העדות דהוה ג"כ הזמה. ואף די"ל דע"י החקירה באיזה מקום בקל יותר לבוא לידי הזמה דע"י חקירה זו יכולים להזים אותם לאמר עמנו הייתם במקום אחר משא"כ בלא הך חקירה ע"כ צריכים לומר היינו עמכם ואתם לא ראיתם גוף המעשה. אבל בגוף המעשה לא יכחישו. דגם המזימים יאמרו דגוף המעשה יכול להיות אמת באותו שעה שאמרו זה לא שכיח כ"כ. ולכן בודקים אותם גם בהחקירה באיזה מקום חדא דאין זה משמע מלשון רש"י דמבואר מרש"י דבלא החקירה דאיזה מקום לא מתקיים בהו הזמה כלל. ועוד דהא לדברי האו"ת ע"כ דמשום זה חשיב עדות שאתה יכול להזימה, דהא הוא מתרץ כן על הא דפלוני רבעני ושם לא יתכן הזמה באופן אחר. ובאם יחשב מטעם זה עדות שיכול להזימה. יהי' קשה אם גם דיותר שכיח להזים אותם מהחקירה דבאיזה מקום. מ"מ זה ניחא על דשואלין אותם גם על החקירה זו. משא"כ אם אמרו איני יודע בהחקירה דאיזה מקום. אמאי יתבטל עדותן משום דה"ל עדות שאאי"ל הא נוכל להזים אותם ע"י שיאמרו היינו עמכם ולא ראיתם ובהחקירה דאיזה מקום ודאי נתבטל העדות באמרו איני יודע דהא בכל חקירות קתני במתני' באמרו איני יודע נתבטל עדותן ומוכח דלא כהאו"ת [ובדברי האו"ת י"ל כדברי המרש"א ומרש"ל במ"ש דל"ל דבהא דכמה בחודש ל"ש הזמה דיאמרו טעינו. דא"כ לאיזה ענין שואלים אותו הך חקירה דבכמה בחודש ותמהו אם גם דבכמה בחדש יכולין לומר טעינו מ"מ כיון דשואלין אותם אח"כ באיזה יום שוב ל"ש טעינו ולזה צריכים לשאול אותם בכמה בחדש למען יכולין להזים אותם על איזה יום דהא בל"ז לא הוה הזמה בכל חקירה בלא החקירה דבאיזה מקום. די"ל דמ"מ יתכן הזמה בכל החקירות דיאמרו היינו עמכם ולא ראיתם ולזה אם נימא דלהחקירה באיזה יום בחדש בעינן ג"כ באיזה יום בשבת. וא"כ כיון דבזה בהחקירה דאיזה יום וחדש לא יתכן הזמה כלל יותר י"ל דבמקום החקירה בכמה בחדש, נחקור אותם באיזה שבוע בחדש דבזה יהי' עכ"פ ראוי להזימם על החקירה זו בלא החקירה דאיזה יום] ומ"ש שם הנתיבות לדחות דברי האו"ת דהא בכל הכחשה הוה ג"כ הזמה דהא אמרו לא ראיתם אתם גוף המעשה עי"ש זה יש לדחות דהא האו"ת כתב כן לישב דברי הרמב"ם דס"ל הכחשה והזמה כאחת לא הוה הזמה וי"ל דמשו"ה בכל הכחשה לא הוה הזמה כיון דאיכא הכחשה ג"כ ואין כאן מקום להאריך בזה ועימש"ל בשער... אבל במה שכתבתי הוא ראי' ברורה לדחות דברי האו"ת דהא הני חקירות באמרם אינו יודע נתבטל עדותן משום דכל עדות שאאילה"ז וע"כ דבלא החקירה דבאיזה מקום לא נוכל להזים אותם. ועימש"ל בפ' הבא בהחקירה דאיזה יום בקו' רש"י ותוס':

פרק ב' בפ' זה יבואר דבכל מקום צריכים לבדוק את העדים בכל שבע חקירות אף אם אמרו אמש נעשה העדות. ודין אינו יודע בחקירות בעדות שאמרו אמש:

בחידושי הר"ן הובא דברי הרז"ה וז"ל כתב הר"ז הלוי ז"ל כל הני שבע חקירות עבדי כשבאים לבדוק כל אחד ואחד מן העדים קודם שיתחיל לדבר כדי להחמיר עליו העדו' כרשב"א וכדאיתא בגמ'. ומ"מ אם התחיל עדותו לומר בשנה זו או אישתקד אין צריך לפרש באיזה שנה בשבוע ובאיזה שבוע כיון דאמר שנה זו הרי פי' באיזה שנה ואע"פ שאינו יודע שנה זו