משכן העדות מב

יוצאין ידי קריעה. ושיהי' חשיבה ישיבה לגבי דיינים. והיא שיהי' עומדים ע"י סמיכה. דזה יהי' נחשב עמידה לענין קריעה וישיבה לענין קבלת העדות כמו גבי דביתהו דר"ה דהי' יוצאין בזה את שניהם. וכיון דהי' להם תקנה שיהי' יוצאין את שניהם לכתחילה אמאי עמדו על רגליהן דבזה לא הי' יוצאין המצוה דקבלת עדות כתקנה. ול"ל דהא דקתני עומדים על רגליהם. היא דהי' עומדים מישיבתם. ובאמת לא הי' ישיבה גמורה רק דהי' ע"י סמיכה. דא"כ ליכא ראי' מזה דקבלת עדות בעמידת הדיינים דמהני בדיעבד. כיון דשם ע"כ הי' צריכים לעמוד בעמידה ע"י סמיכה להיות יוצאין על לכתחילה. וממילא די"ל דבעמידה גמורה לא הי' מהני אף בדיעבד. ול"ל דגם לדברי הרמ"א דמתיר עמידה ע"י סמיכה לגבי עדים. מ"מ לענין קריעה אינו יוצא בעמידה ע"י סמיכה דאדרבא נהפוך היא דלענ"ד אף לדברי המג"א בסי' קמ"א ס"ק ב' דחולק על הרמ"א וס"ל דעדים אינם יוצאין בעמידה ע"י סמיכה עי"ש. ולכאורה מזה יהי' ראי' לדבריו דסמיכה ל"ח עמידה ומשו"ה בקריעה דבעינן עמידה צריך עמידה ממש. אמנם לדברי המג"א יש לעיין דהא המג"א כתב שם הא דהי' חשיב זה עמידה בדביתהו דר"ה היא דגבי ת"ח סגי בקימה בעלמא. וכפי הנראה הטעם משום דבזה לא כתיב לשון עמידה רק מפני שיבה תקום ולזה לא בעינן עמידה ממש. ולכן חשיב עמידה ע"י סמיכה לענין זה עמידה. וממילא דגם לענין קריעה דהא דצריך להיות בעמידה היא דילפינן מן ויקם דוד ויקרע וכו' והקריעה דשם בסנהדרין גמרי' מן ויקם על הכסא. וא"כ בזה יהי' סגי ג"כ בעמידה ע"י סמיכה. ויהי' קשה גם לדברי המג"א. אמנם זה י"ל משא"כ לשיטת הרמ"א כאן דגבי עדים דכתיב ועמדו והיא עמידה ממש אפ"ה חשיב עמידה ע"י סמיכה עמידה גמורה. מכ"ש דיהי' נחשב עמידה לענין קריעה דשם לא כתיב רק תקום דסגי' בעמידה ע"י סמיכה:

ובדברי הרמ"א הי' אפשר לומר דהא דמתיר בעדים עמידה ע"י סמיכה היא כיון דבדיעבד מהני אם העידו העדים בישיבה כמבואר בהראשונים. ולזה מקבלין לכתחילה בעמידה ע"י סמיכה. ועיקר ראייתו מדברי הריב"ש היא כיון דהריב"ש מתיר בדיינים בישיבה ע"י סמיכה ואף דזה ל"ח גם ישיבה כמ"ש המג"א שם דעמידה ע"י סמיכה לא חשיב לא עמידה ולא ישיבה וא"כ ע"כ הא דמתיר הריב"ש בדיינים בעמידה ע"י סמיכה היא משום. כיון דבדיעבד מהני אף אם קבלו הדיינים העדות בעמידה ולכן מקלינן לכתחילה בעמידה ע"י סמיכה. ומזה למד הרמ"א דמטעם זה יש להתיר בעדים ג"כ אף לכתחילה. כיון דבדיעבד מהני אף אם העידו בישיבה ממש. והא דלא הביא הראי' מאשת ר"ה דיתיב כמאן דשרי מסאני'. היא דהא משם לא מוכח דבישיבה כזו מותר אף לכתחילה. והי' מקום לומר דדוקא היכא דאי אפשר בענין אחר. ולזה הביא מדברי הריב"ש דמתיר בזו אפי' לכתחילה והריב"ש אין בידי לעיין. וי"ל ראי' לזה לפמ"ש תוס' דבאמת לא הי' מחוייב בכבודה כיון דהי' לאחר מיתת ר"ה. רק דר"ח החמיר על עצמו. וא"כ אם נימא דבעמידה ע"י סמיכה אסור לכתחילה קשה האיך שייך בזה להחמיר על עצמו מה שהיא נגד הדין. כיון דמה"ד אינו חייב בכבודה ממילא צריך מן הדין לישב אע"כ דמהני בדיעבד. ולפ"ז יש לישב קו' המג"א שם על הרמ"א ול"צ לומר דהי' לו גי' אחרת בריב"ש רק דעיקר ראייתו מהריב"ש היא כמו דמתיר לכתחילה בדיינים אף דעמידה ע"י סמיכה ל"ח ישיבה וע"כ משום דמותר בדיעבד כ"כ בעדים דמהני ג"כ אם העידו בישיבה בדיעבד דמותר לכתחילה ע"י סמיכה [ומה דהקשה המג"א דהא גם בקריאה מהני בדיעבד בישיבה ואפ"ה לכתחילה אסור בעמידה ע"י סמיכה י"ל ועי' בפ"מ שם ובאו"ח בסי' י"ז וי"ל דהא לענין עדות מצינו מקום דמותר אף לכתחילה והיא בת"ח] ולפ"ז תו ל"ק מהא דמגדף דל"מ לשיטת הסוברים דהקריעה אינו יוצא בישיבה אפי' בדיעבד דודאי ל"ק דאמאי לא עמדו ע"י סמיכה דאז יוצאין ידי שניהם דהא לענין קריעה לא הי' יצאו. כיון דבזה ל"מ אף בדיעבד בישיבה. וממילא דלא מהני ג"כ אם קרעו בעמידה ע"י סמיכה כיון דזה ל"ח עמידה היכא דלא מהני בישיבה בדיעבד אף גם לשיטת הסוברים דגם בקריעה מהני בדיעבד אפ"ה הראי' היא נכונה ממגדף כיון דהי' עומדים ואם גם די"ל דהי' עומדים ע"י סמיכה. מ"מ מזה גופו מוכח דע"י עמידה גמורה מהני בדיעבד. דאל"כ לא הי' מקלינן לכתחילה בעמידה ע"י סמיכה כיון דזה ל"ח ישיבה [והא דלא הביאו ראי' מאשת ר"ה דמוכח ג"כ דמהני בדיעבד בישב כמאן דשרי מסאני'. ול"ל דזה עדיף מעמידה ע"י סמיכה, והא דלא הי' יושבין גם במגדף כזה. משום דבזה לא הי' יוצאין ידי קריעה דזה היא כישיבה דזה דוחק דמשמע דדמי' להדדי. וי"ל משום דהי' מקום לומר דר"נ דלא הי' סמוך משו"ה הי' מיקל טפי. ועי' בקצוה"ח בסי' ב' ס"ק ב'] ולפ"ז באמת י"ל במגדף דהי' עומדין בעמידה ע"י סמיכה לצאת ידי שניהם ובזה הי' יוצאין אף לכתחילה:

והנה הא דהדיינים צריכים לישב בקבלת עדות ועדים צריכים לעמוד כבר כתבתי דהטעם כיון דלגבי העדים היא כגמר דין דמיד לאחר הגדת העדים תו אין להעדים שייכות בענין הזה. ובגמר דין הדיינים בישיבה. ומשו"ה העדים צריכים לעמוד. ועמדתי לעיין כיון דבודקי' העדים בשבע חקירות כמבואר במתני' דר"פ הי' בודקים וקודם דו"ח יכולין העדים לחזור מהגדתן כמבואר בסי' כ"ח עי"ש בב"י. והיא כיון דהעדות לא נגמר רק בשבע חקירות ולכן אין בזה משום חוזר ומגיד. ועימש"ל בשער פ'. ולפ"ז יש לעיין אם הדיינים צריכים לישב בהתחלת העדות קודם גמר החקירות. דאם גם דהגדת העדים חשיב כגמר דין. מ"מ הא העדות לא נגמר רק בגמר החקירות. וא"כ קודם גמר החקירות יהי' כהתחלת דין גם לענין העדים. וממילא דהב"ד יכולין לעמוד אז. והעדים יכולין לישב. ורק החקירה אחרונה שהיא באיזה מקום זה יהי' צריך להעיד בישיבת הדיינים ובעמידת העדים. אמנם אם נימא כן הי' קשה ג"כ על הא דמגדף. הא הב"ד הי' יכולין לומר להעדים שיאמרו מה ששמעו בפירוש קודם החקירה האחרונה ואז עדיין לא יהי' נגמר עדותן ובזה הי' יכולין לעמוד אף לכתחילה. ואם גם די"ל דמשו"ה הי' ממתינים על זה עד לאחר כל החקירות מחשש דילמא יכחישו זה את זה בחקירות. ויהי' נתבטל כל העדות. ואז יהי' מזכיר את השם שגידף בחנם. מ"מ הא הי' יכולין לחקור אותם בכל החקירות רק באיזה מקום לא הי' להם לחקור. ובחקירה זו רחוק שיהי' מכחישים זה את זה. ובלא"ה כיון דהמצוה היא שיהי' לכתחילה בעמידה יותר נכון לעשות כן כדי שיהי' יוצאין בקבלת עדות אף לכתחלה ומזה יהי' מוכח דגם בתחילת החקירות צריכים ג"כ להיות יושבין. אמנם לפמ"ש דבאמת הי' נסמכים על העמוד ובזה הי' יוצאין את שניהם אפי' לכתחילה ניחא. כיון דהי' להם מקום שיהי' יוצאין ידי שניהם בעמידה ע"י סמיכה בזה עדיף מהא דנשאל להעד קודם גמר החקירות מהחשש שכתבתי דדילמא יכחישו בחקירות ויהי' מזכירים שם שמים בחנם. ובמתני' דשם מבואר דהא דהי' שואלים לו אמור האיך שמעתה בפי' היא לאחר כל החקירות והבדיקות דקתני שם נגמר הדין וכו' ופי' רש"י נגמר הדין ובאו לומר חייב הוא. וע"כ דהיא מטעם זה דמתחילה לא שואלים להם ע"ז משום שמא יכחישו זה את זה. ועימש"ל עוד בזה:

ובל"ז יש לעיין ג"כ לפי מה שהביא בחידושי הר"ן הירושלמי וז"ל בד"ה אמור מה ששמעת בפי' אבל בירושלמי משמע שלא הי' אומרים העדים אלא שהי' מזכירים את השם והי' אומרים העדים השם שאמרתי בפניכם אותו גידף ובו גידף. ומה שהי' אומרים אמור מה ששמעת בפי' שיזכרו השם שיצא מפיו. ומשו"ה אמרי' בגמ' אחד שומע ואחד שומע מפי שומע וכו' עיין שם ולפי זה אם גם דהם הי' צריכים לעמוד בשעה שהזכיר את השם מכל מקום לאחר כך כשמעידים אותו השם שאמרתי בפניכם אותו גידף אז הי' יכולין לישב. רק לעמוד אח"כ ולקרוע. ומה שהי' מזכיר את השם זה לא חשיב שום עדות. רק מה שאמרו אח"כ דאותו שם שהזכיר אותו גידף ואז הי' יכולין לישב. וא"כ האיך מוכח מכאן דקבלת עדות מעומד מהני בדיעבד. הא י"ל דבאמת בשעה שהעידו בשם זה שהזכיר