משכן העדות מא

הב"ד להושיב שניהם מושיבין. והיא רק דבר הרשות. בזה שפיר י"ל דבדיני נפשות חמור והחמירו בזה שאין להושיב שניהם אף בהתחלת הדין. כיון דזה אינו בתורת חיוב להושיב את שניהם. משא"כ אם הבע"ד הוא ת"ח. דבזה אם נימא כמו בעדים ת"ח דיכולין [לישב] כ"כ בבע"ד ממילא בזה היא חיוב גמור וצריך לישב אף אם ירצה למחול על כבודו ולעמוד אינו רשאי דעשה דכבוד התורה עדיף וצריך לישב בע"כ ואינו יכול למחול על כבודו וכנ"ל בש"א פ' י"א ממילא האיך שייך לומ' דהחמירו בזה. האיך יתכן בזה להחמיר במה דהוא צריך מצד הדין [לישב]. ובזה י"ל הא דתוס' בסנהדרין לא תי' תי' זה דבדיני נפשות שאני. על הקו' דיהי' כבוד המלך ככבוד הת"ח. די"ל דהיא מטעם זה. דבשלמא ע"ז דיהי' רשאים להושיב שניהם י"ל דבזה החמירו. משא"כ לענין זה שיהי' כמו ת"ח ל"ש בזה להחמיר. משא"כ התוס' בשבועות דתי' על קו' זו דכבוד המלך היא ככבוד ת"ח דבדיני נפשות שאני יש לעיין האיך שייך בזה להחמיר מה שהיא נגד הדין. ואפשר דתוס' ס"ל באמת דת"ח יכול למחול על כבודו אם ירצה. וכמ"ש הת"ח בסוגי' דשבועות עי"ש. ומשו"ה גבי דיני נפשות החמירו דצריך למחול בזה על כבודו ולעמוד. וי"ל להיפך דהא דלא תי' גם בע"א תי' זה בדנ"פ שאני היא דדוקא בגמר דין דבזה בכל מקום צריכים העדים לעמוד מן הדין. רק גבי ת"ח עשה דכבוד התורה עדיף י"ל דבדנ"פ מחמירים בזה משא"כ בע"א בקו' התוס' דהיא תחילת דין. ובזה ליכא חיוב כלל שיהי' צריך לעמוד לר"י וליכא מצוה אף לכתחילה מאיזה סברא יש להחמיר בזה בדיני נפשות, וכיון דליכא שום מצוה אז לעמוד. ולכן לאחר שתי' בע"א דשם הי' גמר דין תי' שפיר בדיני נפשות שאני. ועימש"ל בפ"ד:

והר"ן בסוגי' דשבועות הביא הירושלמי בפ' ז"ב דמשמע שם דהבע"ד צריכים ג"כ לעמוד בשעת קבלת עדות ובאמת מבואר הדבר בהדי' בירושלמי דשבועות ד' כ"ב סוף ע"ב וז"ל ר"י בשם ר"א אף הנידונין עומדין בשעה שמקבלין עדותן מ"ט אשר להם ריב כתיב עכ"ל ובעל קרבן העדה תמה על הר"ן דמירושלמי דסנהדרין לא מוכח כלום. דשם הגי' היא אף הנידונין צריכים לעמוד בשעה שמקבלין דינם עי"ש וי"ל דהי' משמע להר"ן מדנקט בשעה שמקבלין דינם דזה קאי על קבלת עדות. דזה חשיב שמקבלין דינם. ול"ח גמר דין. גם מדהביא הקרא אשר להם הריב לפני ד'. ולא הביא הקרא וישב משה. משמע דמזה לא הי' ראי' רק לגמר דין. ולזה הביא הך קרא דזה קאי על קבלת עדות ומוכח דגם בקבלת עדות צריכים הבע"ד ג"כ לעמוד והיא כיון דזה חשיב ג"כ גמר דין לגבי עדים כנ"ל. כיון דקרא זה קאי על קבלת עדות. והא דלא הביא דברי הירושלמי בסוגי' דמבואר כן להדיא י"ל משום דשם בסנהדרין איכא גי' אחרת בירושלמי. ודילמא הגי' דשם היא עיקר. ולזה כתב דגם משם משמע כן. ולפ"ז יהי' מוכח דלא כמ"ש דהיא רק מחמת חומרא דיהי' צריכים לעמוד בשעת קבלת עדות. וכמ"ש בתוס' סנהדרין דהא הירושלמי יליף זה מקרא:

והתוס' בד"ה והאמר מר מקשי' בהא דפריך הגמ' באשת ר"ה הא בגמר דין לכ"ע דיינים בישיבה. מקשי' כיון דהיתה אשת חבר והי' יכול להושיבה בגמר דין. וחי' דא"ל שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת הבע"ד אפי' בגמר דין ונתקשה המרש"א דה"ל להושיב שניהם. ותי' דזה היא דוקא בתחילת דין ולא בגמר דין. ודברי המרש"א צריכים ביאור דהא העשה דועמדו דקאי על הבע"ד לא חמיר מהעמדת עדים. וכיון דהעדים יכולין לישב בשעת עדותן אף דאצלם היא גמר דין משום העשה דכבוד התורה עדיף אמאי לא יהי' גם הבע"ד צריך לישב אף בגמר דין משום העשה דכבוד התורה [ובאם נימא דגמר דין חמיר יותר משעת קבלת עדים. דזה אינו גמר דין כל כך רק דילפינן זה מועמדו, שני אנשים דקאי על העדים דצריכים לעמוד, וזה אמרי' דהיא רק למצוה ובדיעבד מהני ולכן ת"ח מושיבין אותו. משא"כ בגמר דין גמור דגמרי' זה מקרא וישב משה ויעמוד העם דזה היא חמור דמעכב אף בדיעבד ולכן אין מושיבין גם לת"ח. דזה אינו דא"כ לא הי' צריכים בתוס' להא דחיישינן שיסתם הטענו' אף בגמר דין. רק בפשיטות דבגמר דין הוא חמור וצריכים לעמוד אף לת"ח] והי' נ"ל בכונת המרש"א דהא הקשה ג"כ מאי פריך הגמ' מהא דדיינים בישיבה והיכא הוה קאים הא א"ל דעשה דכבוד התורה עדיף ולכן הי' עומד מפני'. וכתב די"ל דהא דאמרי' דעשה דכבוד התורה היא דוקא בת"ח דכ' העשיי' בגופו דטפי ניחא לו לעבור בעשה דהעמדה כדי לקיים עשה דכבוד התורה ולישב. אבל עשה דדיינים בישיבה לא נדחת מפני עשה דכבוד התורה של אחר עכ"ל. ולפ"ז י"ל דמשו"ה דוקא קודם גמר דין דבזה ליכא מצוה דעמידה כלל על הבע"ד לר"י. ולכן אם האחד הוא ת"ח רשאי להושיב שניהם משא"כ בגמר דין דבזה איכא העשה דועמדו גם על הבע"ד. ולפ"ז אם גם דהת"ח יכול לישב דעשה דכבוד התורה דעצמו עדיף. מ"מ האחר אינו רשאי לישב דהעשה דועמדו מוטל עליו. ולכן אינו רשאי לבטל מצוה זו מפני כבוד התורה דאחר דהיא מחמת כבוד התורה דבע"ד שכנגדו. וכמ"ש המרש"א על הדיינים כ"כ י"ל על הבע"ד השני. ומשו"ה אין הבע"ד השני רשאי לישב. וממילא דגם הת"ח אינו רשאי להושיב אותו לסברת התוס' דהי' חש לסתום הטענה אף בגמר דין:

ולפ"ז הא דמקשי תוס' בד"ה עשה מהא דינאי המלך דהי' יכול לישב כמו ת"ח י"ל לפמ"ש תוס' בסוגי' בע"א דשם הי' בגמר דין ממילא לדברי המרש"א ל"ק קו' התוס' דהא בזה לא הי' יכול לישב השכנגדו וממילא דגם ינאי לא הי' יכול לישב. אם לא דנימא נהי דר"ח הי' מחמיר לחוש לסתום טענת דבע"ד אף בגמר דין מצד הדין אין לחוש לזה. ומשו"ה מקשי שפיר דהי' יכולין להושיב לינאי אף אם הבע"ד לא יכול לישב. אמנם לפמ"ש דתוס' דהכא ס"ל דבינאי לא הי' כלל בע"ד שכנגדו ניחא ביותר ובתוס' סנהדרין דס"ל דשם הי' כנ"ל יש לעיין כיון דהם תי' על הקו' דה"ל להושיב שניהם דקבלת עדות חשיב כגמר דין. ומאי מקשים מקודם אמאי לא הושיבו לינאי כמו ת"ח הא י"ל דלא הי' יכולין להושיב השכנגדו. ושם קשה ביותר. דבשעת קבלת עדות י"ל דעדיין לא חשיב גמר דין לענין זה שלא יהי' שייך סתימת טענת דהבע"ד. גם לפי האמת נראה דגם השכנגדו יכול לישב ג"כ בשעת גמר דין. ועי' בש"ע בסי' י"ז ובאו"ת בס"ק ד' דסיים באמת דבגמר דין אין להושיב לעם הארץ וצ"ע עוד בזה:

פרק ד' בירושלמי בסנהדרין הביאו הראשונים בסוגי' בפ' ד"מ ד' מ"ב דייק ממתני' דהמגדף דקתני והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין וכו' רשב"ל אמר מכן לדיינים שקיבלו עדות עומדין שדינם דין עכ"ל. והא דפי' עומדין שם אף דלכתחילה בעינן דיינים בישיבה. היא משום דשם לא הי' צריכים להיות יושבין כיון דצריך לקרוע בעמידה כמבואר שם בסוגי' ויש לעיין דהא בת"ח דמושיבין אותו היא משום דעשה דכבוד התורה עדיף דבל"ז לא הי' מושיבים אותו משום דמאי אילמא הך עשה מהך עשה. וא"כ גם בזה אם גם דצריך לקרוע מעומד מ"מ מאיזה טעם צריך לעמוד בשעת קריאה מאי אולמא הך עשה מהך עשה ולשיטת הסוברים גבי קריעה אם קרע מיושב לא יצא וצריך לקרוע שנית כמבואר בסי' ש"מ בטור וכו' ניחא דמשו"ה הוצרכו לעמוד דבזה יהי' יוצאין את שניהם. דקבלת עדות מהני בדיעבד. ובאם לא יעמדו לא יצאו ידי קריעה בדיעבד. ולזה הי' עומדין. משא"כ לשיטת הסוברים דגם בקריעה יצא בדיעבד יש לעיין. וצ"ל דזה חשיב כבוד המקום וכמו דאמרי' עשה דכבוד התורה עדיף מכ"ש עשה דכבוד המקום:

ויש לעיין לפי מה דמבואר בס"ס כ"ח וסי' ט"ז דעמידה ע"י סמיכה חשיב עמידה לגבי עדים וישיבה לגבי דיינים והיא מעובדא דאשת ר"ה דיתיב כמאן דשרי מסאני' והי' חשיב ישיבה לגבי דיינים ולפ"ז אם גם דקבלת עדות מהני בדיעבד בעמידת הדיינים. עדיין קשה אמאי עמדו על רגליהן. הא הי' תקנה שיהי'