משכן העדות לד

ג"כ דהיא בכלל וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו וכ"נ י"ל בתי' הב' דס"ל דבאם חבירו עושה האיסור ה"ל כאילו הוא עושה את האיסור דבעינן דוקא שיהי' איסור בקום ועשה גמור. דבל"ז לא יעיד להפריש את חבירו מאיסור כי גם זה חשוב איסור לבזות עצמו. אמנם במקום דצריך להעיד דהיינו להציל את חבירו מאיסור שהיא קום ועשה צריך לילך ולהעיד. וממילא דלא נעשה איסור בזה דמבזה את עצמו כיון דשורת הדין דצריך לבזות עצמו. ואין זה בכלל וכי אומרים לאדם חטא. ולפ"ז יש מקום להנ"ל דהיכא דחבירו לא יעשה רק איסור שוגג ל"צ לילך להעיד וצ"ע:

עוד אמרתי לעיין בהא דמחלקי' בין איסור שוגג למזיד מדברי הרא"ש דס"ל בלבוש כלאים בשוגג ל"צ להפשיט דהנה הא דבלבוש כלאים חשיב קום ועשה אף דהוא לבוש בו מכבר היא משום דקימ"ל כרב אשי דס"ל במכות כ"א ע"ב דאפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב ג"כ דהשיהה חשיב מעשה. משא"כ א"א דבעינן פושט ולובש ממש בזה ודאי חשיב שב וא"ת וכ"כ הפ"י בברכות ולפ"ז יש לעיין בהרא"ש דנראה דפסק כרב ביבי דבעינן פושט ולובש עיי"ש וכ"כ בפסקיו סוף מכות וז"ל הי' לבוש בכלאים וכו' אמרו לו אל תלבש ופשט ולבש כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת. ואפי' לא פשט כל הבגד בנתיים אלא שפשט בית יד שלו וחזר ולבש אחר התראה עכ"ל מזה נראה דס"ל לפסק הלכה דאינו חייב על השהיה רק בעינן פשט ולבש ממש. וא"כ השיהה היא שוא"ת. ואמאי יהי' צריך לפשוט הא הרא"ש ס"ל דשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות והי' נ"ל דאפשר לומר דהא הטעם דמחייב ר"א על השיהה דהוא משום דבא ע"י מעשה דתחילת הלבישה הי' מעשה כמ"ש תוס' שבועות י"ז ע"א ד"ה אם אין צריך. וי"ל דרב ביבי ס"ל ג"כ דחשיב מעשה כיון דבא ע"י מעשה. רק דס"ל כיון דלא הי' אלא חדא מעשה הלבישה וכיון דמחוייב פעם אחת מלקות משום הך מעשה תו ליכא להצטרף הך מעשה לחייב שנית. ומשו"ה בעינן פושט ולובש ממש. ולפ"ז י"ל דגם לרב ביבי אם היה לבוש בכלאים בשוגג. ואח"כ אמרו לו שהוא לבוש כלאים בהתראה דמחוייב עכ"פ פעם אחת מלקות דמעשה דהלבישה מצטרף שיהי' מחוייב מלקות בשבילה. ומשו"ה אם בתחילת הלבישה הי' בשוגג צריך לפשוט. דאם ישהה בתוכו יותר לאחר שהוא רואה בעצמו שהוא לבוש בכלאים יהי' עובר על איסור כלאים בקום ועשה דהלבישה מצטרף שיהי' נחשב מעשה. וממילא דחשיב איסור בקום ועשה. ולכן ס"ל להרא"ש שפיר דבאם הי' שוגג לא צריך להודיע לו דלאיזה ענין יודיע לו שלא יעבור על איסור שוגג בקום ועשה הא גם אם יפשוט יהי' עבר ג"כ מכבר על איסור שוגג בקום ועשה. וגם אם ישהה בתוכו יותר לא יעבור תו יותר באיסור שוגג בקום ועשה כיון דהלבישה אינו מצטרף רק לפעם אחת. וא"כ איסור שוגג בקום ועשה כבר עבר גם אם יפשט ובאם לא יפשט לא יעבור ג"כ יותר על איסור שוגג בקום ועשה רק בשוא"ת ולזה ל"ש לפשוט. ודוקא אם הוא כעת מזיד בזה אמרי' דמצטרפי' המעשה הלבישה על מזיד לחייב עליו מלקות [והיכא דהי' מיד בתחילת הלבישה מזיד בזה לפמ"ש יהי' הדין דלא יהי' צריך לפשוט כיון דכבר עבר על איסור מזיד בקום ועשה. מכאן ולהבא היא שוא"ת. י"ל דמ"מ יכול להצטרף לחייב מלקות. גם י"ל דבזה לש"ל דהיא כבוד הבריות כיון דהוא פשע בזה וגם דהוא רשע מתחילת הלבישה] ולפ"ז הי' מקום לומר דהרמב"ם לשיטתו דפסק שם כר"א דחייב על השיהה. ומשו"ה כל רגע ורגע שמשהה עובר על איסור בקום ועשה ולכן פסק דצריך לפשוט גם בשוגג. ובאם נימא כן ממילא לענין עדות וכל מקום היכא דעובר על איסור שוגג בקום ועשה, צריך להודיע לו גם לשיטת הרא"ש וי"ל דמשו"ה פסק הרא"ש דלא צריך להודיע לו עד כי יבוא לביתו אינו הטעם דלא נדחה רק איסור שעה אלא דאם לא יודיע לו יהי' פושט ולובש בו שנית ואז יעבור על איסור שוגג בקום ועשה. אלא באמת זה אינו אלא לפלפולא. וי"ל דגם הרא"ש פוסק כר"א דהוא בתרא רק דס"ל כמ"ש תוס' שבועות הנ"ל דר"א ור"ב לא פליגי ולכ"ע חייב על השיהה רק פליגי בשיעור שהיה. והאי דנקט הרא"ש פושט ולובש היא לאו דוקא:

ויש להוסיף עוד דמשו"ה ס"ל להרא"ש דבלבוש כלאים בשוגג ל"צ להודיע לו דהא הטעם דבשהה כדי לפשוט חייב בכלאים כתב הריטב"א מכות ובב"מ שם בפי' דהיא כיון דהי' בידו לפשוט ולא פשט חשיב קום ועשה עי"ש [וקצת יש לעיין כיון דעיקר הטעם כיון דבידו לפשוט ממילא היכא דאיכא כבוד הבריות דאין צריך לפשוט ואדרבא אין צריך לפשוט אף אם ירצה כנ"ל ואמאי יהי' זה קום ועשה הא ע"ז גופו אנו דנין כיון דאינו רשאי לפשוט לא יחשב קום ועשה וי"ל] ולפ"ז הא תינח אם הוא מזיד דבזה בידו לפשוט. משא"כ אם הוא שוגג אם גם דחשיב איסור בשוגג מ"מ לא יחשב איסור בקום ועשה דלש"ל דבידו לפשוט כיון דלא ידע מהאיסור ויש לי לרצות עוד בזה ועדיין צ"ע בכל מה שכתבתי:

ואדבר עוד מעט בהנ"ל בפי"א דהיכא דהיא ספק איסור י"ל דאינו מחוייב להעיד ולבזות את כבודו מחמת ספק כיון דבזה שמבזה את כבודו היא איסור ודאי דמדברי הרמב"ם הנ"ל במ"ש דגם בעדות נפשות ובעדות מכות צריך ג"כ להעיד. והיא כמ"ש הכ"מ לקיים ובערת הרע מקרבך. ובדיני נפשות הדבר רחוק שיתקיים העדות בדו"ח. וכדאמרי' במכות ז' סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת חובלנית. וכמבואר בחידושי הר"ן ריש סנהדרין הבאתיו לעיל בפ"ז. וא"כ אף אם יעיד עדותו בב"ד על דיני נפשות רחוק ג"כ מאוד שיקיים ובערת הרע. ואפ"ה מבואר בהרמב"ם דצריך להעיד הרי דגם בספק איסור. ואם גם היא בדבר רחוק שיסתעף האיסור צריך ג"כ להעיד. ויש קצת ראי' לדברי הסמ"ע הנ"ל דאף אם גם דיכול להיות דמסתעף איסור צריך ג"כ להעיד. ואפשר לומר דזה תלי' בשני תירוצים בתוס' דלתי' הא' רק בזיון קטן בזה צריך להעיד בכל ענין ולא בתי' ב'. גם י"ל דלשיטת הרמב"ם לפמ"ש האו"ת הנ"ל דיכול למחול על כבודו גם בעדות. ולזה בדבר איסור מחוייב הוא למחול על כבודו אף אם היא רק חשש דיכול להיות שיסתעף דבר איסור. ולא בשיטת הרא"ש דס"ל דאינו יכול למחול על כבודו או לשיטת הריטב"א הנ"ל וצ"ע:

וקצת יש להביא ראי' מדברי תוס' ב"ב בסוגי' דתרי ותרי דל"א ע"ב בד"ה אבל במ"ש דבניסת איכא זלותא דבי דינא משא"כ בלא ניסת כיון דצריכים לחזור מהיתרא עכ"פ לאסרה עכ"ע ליכא זלותא אם יחזרו ג"כ לאסור גם על העד עי"ש ובאם נימא דחיישינן על כל איסורין שיכולים להסתעף גם בניסת יהי' צריכים לחזור ולאסרה עכ"ע מחשש דילמא ימות העד שנשאת לו ותלך ותנשא לאחר. וזה היא איסור משום הבא עלי' באשם תלוי קאי. אלא דאין אנו חוששין לאיסורין שיכולין להסתעף ודלא כהסמ"ע. ועי' באו"ת ס"ק י"ג במ"ש לדחות את דבריו ג"כ דלדבריו גם בדבר ממון יכול לבוא לידי איסור לענין קידושין עי"ש:

פרק י"ב. בהא דמבואר בגמ' ובש"ע בכבש עדותו ולא העיד דפטר מדיני אדם וחייב בד"ש. האריכו בזה אם מהני תפיסה היכא דהוא מחוייב לצאת ידי שמים. והמ"ל בפ' כ"א מהל' מלוה הביא דעת הראב"ד גבי אבק ריבית דמהני תפיסה ומשמע דבכל מקום דחייב לצי"ש מהני תפיסה. והמ"ל הקשה שם מהא דאמרי' בפ' מי שהי' נשוי אנן מטלטלים שבק אבוהון גבך ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. והא מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן והתם הוא מוחזק עי"ש. אמנם לענ"ד אם גם דאמרי' דמהני תפיסה היא דוקא היכא דמחוייב לשלם לצי"ש משום דגרם לו היזק וכדומה. משא"כ היכא דהוא מחוייב לשלם מחמת מצות הכתוב בזה ודאי לא מהני תפיסה הגע עצמך צדקה היא מצות עשה ואטו אם עני יתפוס צדקה יהי' הדין דלא מפקען מיני' כיון דמחוייב ליתן לו. ודבר זה לא ניתן להאמר. ולזה דוקא אם הוא מחוייב משום דגרם לו היזק בזה מהני תפיסה ולא היכא דהוא מחוייב משום מצוה. ולפ"ז גם בהא דאמרי' מצוה על היתומים