משכן העדות לב

כיון דלא נגמר הדין על פיהן. ולאחר שאמרו מקודש ה"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון דהגמר דין מהני אפי' אם הם מוטעי'. ולפ"ז לדברי האו"ת לא מקשים תוס' מידי. דהא לתי' הא' של תוס' ל"ק כיון דבכה"ג הוא בזיון גדול. ולתי' ב' של תוס' ל"ק ג"כ דבזה ל"ש כיון דחבירו עושה איסור דהא אם לא יעיד ולא יקדשו הב"ד החדש לא יעשה חבירו איסור כלל. משום דאתם אפי' מוטעים ואפי' שוגגים וכו'. ואפי' לפי מה שאבאר לקמן בעזה"י דגם אם חבירו עושה איסור שהיא בשב וא"ת אפ"ה צריך להעיד עי"ש מ"מ בקידוש החדש לא יהי' נעשה איסור כלל בזה ודאי ל"צ להעיד. ולזה הי' נ"ל להיפך מדברי האו"ת דקו' התוס' סנהדרין היא רק לתי' הא' של תוס' דגבי עדות לא חשיב רק בזיון קטן ותוס' ס"ל דגם בכה"ג לא חשיב רק בזיון קטן ומקשי' שפיר. ויש להאריך עוד במ"ש תוס' שם בתירוצם משום דהוא, דומי' דמלך דאינו מעיד אפילו בממון והאו"ת תמה אמאי לא תירצו כמ"ש בשבועות דגבי איסור גם מלך צריך להעיד. די"ל דגבי מלך ודאי היא בזיון גדול ולזה לא צריך להעיד אפי' בדבר איסור והא דכתבו תוס' דאי באיסורא אין חכמה י"ל ג"כ ולא אאריך בזה]. והנה הרמב"ם לא הביא כלל תי' הגמ' בברכות שב וא"ת שאני ותמהו עליו ומה שנ"ל בישוב דברי הרמב"ם היא דלגי' הרמב"ם ע"כ ל"ל כתי' הגמ' שוא"ת שאני. דהא הרא"ש והרמב"ם מחולקים בהי' לבוש בכלאים בשוגג והוא מדברי הירושלמי הביאו הב"י בסי' ש"ו דדעת הרמב"ם דגם בשוגג צריך לפשוט משום דהרמב"ם הי' לו הגי' בגמ' המוצא כלאים פושטן ולא הי' גרס בבגדו רק דקאי אם חבירו רואה עליו כלאים והוא לא ידע מזה דה"ל שוגג אפ"ה פושטן וכמ"ש הרמב"ם שם אם הוא רבו קופץ עליו וכו' עי"ש בהרמב"ם בפ"י מהל' כלאים הל' כ"ט. אמנם הרא"ש גרס המוציא כלאים בבגדו ולכן דוקא בזה כיון דהוא ידע מהכלאים והוא מזיד חייב לפשוט משא"כ בשוגג ס"ל להרא"ש דל"צ לפשוט והטעם בהרא"ש נראה לענ"ד דס"ל דאיסור שוגג אף אם היא בקום ועשה לא חמיר מאיסור מזיד שהוא בשב וא"ת. וכיון דאיסור מזיד שהיא בשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות מכ"ש איסור שוגג אם גם דהיא בקום ועשה. מ"מ כיון דהיא שוגג אינו חמיר מאיסור מזיד שהוא בשוא"ת. ולכן בשוגג אף בקום ועשה נדחה והוא נכון בסברא לענ"ד [וי"ל דזה היא הטעם שכתבו האחרונים דגם הרא"ש לא ס"ל דאיסור שוגג נדחה רק אם אינו איסור עולם רק איסור שעה כמו בכלאים. משא"כ איסור עולם אינו נדחה אף דהוא שוגג די"ל דהוא כיון דהיא איסור עולם היא חמיר יותר. ובאופן זה י"ל דגם איסור בשוא"ת אינו נדחה ולכן גם איסור שוגג אינו נדחה] ובזה אמרתי על דברי המג"א בסי' י"ג ס"ק ח' דכתב דבטלית שאינו מצויצת כהלכתו דצריך לפושטו. דאם הוא שוגג לשיטת הרא"ש ל"צ להודיע לו עי"ש ולפמ"ש הטעם בהרא"ש דס"ל דאיסור שוגג חשיב כשוא"ת נדחים דברי המג"א דהא בציצית בלא"ה היא בשב וא"ת רק דצריך לפושטו כיון דהיא בזיון קטן כמבואר שם וא"כ מה בכך דהוא שוגג כיון דהמעלה משוגג אינו רק דהיא כמו שב וא"ת ואף דבזה איכא תרווייהו דהיא שו"ת וגם שוגג מ"מ אין מזה ראי' מהרא"ש ויש להאריך בזה ברמ"א דכתב דצריך לצאת ערום משום טומאת מת. ומקשי' הא הוה שוא"ת דנדחה מפני כבוד הבריות ותי' האו"ת דשם הוה בזיון קטן כיון דכולם ידעו דיוצא ערום מטומאת מת ולפמ"ש יהי' קשה דא"כ אמאי כתב התה"ד דבשוגג ל"צ לצאת כיון דהיא בזיון קטן ול"מ שוא"ת ובתה"ד שפלפלו האחרונים הרבה בזה וצ"ע:

ומעתה י"ל דמשו"ה הרמב"ם דגרס הרואה כלאים פושטן דאיירי בשוגג. ל"ל כתי' הגמ' שב וא"ת שאני כיון דאיסור שוגג אינו נדחה אם גם דהיא בקום ועשה. מ"מ אינו חמור מאיסור מזיד שהיא בשב וא"ת וממילא דכ"ש דאיסור מזיד בשוא"ת אינו נדחה ולזה לא הי' לו הגי' כלל בגמ' שוא"ת שאני ועל קו' הגמ' על הברייתא ולאחותו ולגמר מיני' י"ל דלהרמב"ם ל"ק קו' הגמ' משום דלהרמב"ם ל"צ לחלק כלל בין בזיון קטן לבזיון גדול דהא עיקר הטעם דצריכים לחלק היא משום קו' התוס' דגבי עדות היא שוא"ת משא"כ להרמב"ם דס"ל דגם איסור שהוא שוא"ת אינו נדחה ממילא דלק"מ קו' התוס' ול"צ לחלק בכך. וא"נ י"ל הא דפריך הגמ' וליגמר מיני' מהא דוהתעלמת ותי' הגמ' שאני ממון היא בס"ד דגמ' דלא הוה ידעינן מהא דלאחותו. משא"כ לבתר דידעינן מברייתא דולאחותו דטומאת קרובין לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה לק"מ וליגמר מיני' דלקולא וחומרא לחומרא מקשינן דגמרינן מטומאת קרובין דאיסור לא נדחה מפני כבוד הבריות. ולפ"ז לשיטת הרמב"ם לק"מ קו' התוס' ול"צ לחלק כלל בין בזיון קטן לבזיון גדול ובדברי תוס' יש לדקדק קצת במ"ש בתי' הב' והכא כדפי' בקו' שבא אשה לפני חכם להתירה להנשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי וכו' ולכאורה מאי בעי תוס' בזה הלא גם לתי' הראשון צ"ל כן. ולכאורה י"ל דכונתם דלפ"ז צריכים לומר דאיירי שחבירו יעשה איסור שהיא בקום ועשה. דבאם חבירו יעשה איסור בשוא"ת בזה ל"צ להעיד. דאם גם דהאיסור שעושה חבירו חשיב כאילו הוא עושה. מ"מ כיון דהאיסור בעצמותו היא שוא"ת ניתן לדחות ולזה כתבו דאיירי באיסור שהוא קום ועשה אמנם דזה היא דוחק דסתמא לפרוש מאיסור היא באיסור שהיא קום ועשה ועי' מש"ל עוד בזה. ולפמ"ש דאיסור שוגג אף שהיא בקום ועשה אינינו חמור מאיסור מזיד בשוא"ת. וממילא דל"צ להודיע באיסור שוגג א"א בשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות י"ל דהתוס' באו לחדש דלתי' זה ע"כ צריכים לומר דאיירי דאשה בעצמה רצתה להעיד שבעלה מת. דבזה כיון דהוא יודע דבעלה חי. ממילא האשה תהי' מזידה דהא היא יודעת בעצמה דבשקר העידה לפני ב"ד ולכן צריך להעיד להכחישה. משא"כ אם עד אחר בא להעיד בפני ב"ד על בעל שמת והיא לא ידעה מזה כלום בזה ל"צ להעיד. דאם גם דהב"ד יתירו אותה להנשא אעפ"כ לא תהי' נכשלת רק באיסור שוגג וזה נדחה בפני כבוד הבריות, ולזה בתי' הראשון של התוס' ס"ל בפשיטות דאיירי דעד בא להעיד על בעל אשה שמת. ואף תהי' שוגגת ואינו חמור מאיסור שהיא שוא"ת. הא בתי' הראשון גם מחמת איסור בשוא"ת צריך להעיד כיון דאינו רק בזיון קטן. משא"כ לתי' זה באו לחדש דע"כ צריך לומר כפי' רש"י דהאשה בעצמה רצתה להעיד דבזה מחוייב להעיד מחמת דהיא תהי' מזידה [ואפי' לפמ"ש דבאיסור עולמית גם בשוגג צריך להעיד י"ל דגם בזה משכחת שלא יהי' איסור עולם שימצאו לאחר הזמן הרבה עדים שיהי' יודעים שבעלה חי. גם הוא יעיד אח"כ לפני ב"ד גדול]:

אמנם בעיקר הדבר הי' נראה לענ"ד דגם אם יודע בחבירו שיעשה איסור שהיא בשוא"ת. אפ"ה צריך להעיד לאפרושי גם מאיסור שהיא בשוא"ת. ויותר מזה אפי' להפריש את חבירו מאיסור דרבנן. דבזה לכאורה נראה דל"צ להעיד. ואם גם דמהא דכתב הרמב"ם בפ"י הנ"ל בהי' לבוש כלאים דרבנן לא צריך לפשוט אין מזה ראי' לענין זה דלא צריך להעיד להפריש מאיסור דרבנן. משום דיש לחלק דדוקא בכלאים דהיא בזיון גדול ל"צ להפשיט באיסור דרבנן. משא"כ לענין עדות דאינו רק בזיון קטן יש מקום לומר דצריך להעיד אף להפריש מאיסור דרבנן. מ"מ לכאורה יש ראי' דגם בבזיון קטן נדחה כבוד הבריות. דהא מוצא הדין דיש חילוק בין איסור דאו' לדרבנן היא מברכות, י"ט דתי' הגמ' על הא דמדלגי היינו על גבי ארונות בטומאה דרבנן עיי"ש והתם ליכא רק בזיון קטן מוכח דגם בבזיון קטן נדחה איסור דרבנן וא"כ ממילא לענין עדות דל"צ להעיד אף להפריש מאיסור דרבנן. וכ"כ האו"ת באמת לדינא עיי"ש ובס' כנה"ג הביא בשם בני שמואל דחייב להעיד אף להפריש מאיסור דרבנן. עיי"ש וס' זה אין בידי לעיין בו ולכאורה הדבר מבואר כמ"ש האו"ת:

והי' נ"ל עפ"י מ"ש רש"י בברכות על הא דאיסור דרבנן נדחה מפני כבוד הבריות בד"ה כל מילי דרבנן וז"ל דרבנן אחלוהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות