משכן העדות לא

דבלא עדותו יכול להיות שיכחיש העד בשבועה. ובדליכא עד אחר אלא הוא יהי' ג"כ מחוייב להעיד דבלא עדותו יכול להיות דישבע שבועת היסת בשקר. וע"י עדותו יכול להיות דלא יהי' חציף להכחישו בשבועה. כמו בכל ע"א דצריך להעיד מטעם זה. וא"כ תמיד נפ"מ בעדותו לפרוש מן השבועה. והוה תמיד לאפרושי מאיסור. ודוחק לומר דכל דין זה איירי באופן דליכא שבועה כלל. כגון דהתובע ידע דהנתבע לא ידע מזה הענין:

ולזה הי' נראה לענ"ד דאפשר לומר דהא דמחוייב להעיד להפריש מאיסור היא דוקא היכא דהוא ברור לפנינו שיבוא הדבר לידי איסור כגון באשה שבאה לפני ב"ד לומר מת בעלי דסתמא היא כך כיון דבא לפני ב"ד דעומדת להנשא והאיסור היא ברור. משא"כ היכא דהיא ספק דילמא לא יבוא לידי איסור כלל בזה לא צריך להעיד. ויש להסביר קצת, דלפמ"ש והיא דעת הרא"ש דאינו רשאי למחול על כבודו דהוא מצוה על זה שלא לבזות את עצמו. רק בדאיכא לאפרושי מאיסורא מחוייב לבזות את עצמו באיסור קל שלא יבוא לידי איסור גמור. והיכא דהיא ספק דילמא לא יבוא לידי איסור כלל. ע"ז אמרי' להיפך דאינו רשאי לבזות את כבודו דהיא איסור ודאי מחשש דילמא יבוא אח"כ לידי איסור. כי דילמא לא יבוא לידי איסור כלל יבזה בחנם את כבודו שהיא ג"כ איסור. וקצת ראי' לזה י"ל מדברי תוס' בסוגי' דכתבו ובאבידה מותר בכל, ענין, אף אם יבוא אחר ליקח את האבידה עי"ש ומשמע דראה דאחר יטול, את האבידה. ולמה לא כתבו אף אם לא ידע שהאחר יקחנו אפ"ה יהי' מחוייב דילמא יקחנו אחר. אבל אם נימא דגם באיסור בעינן שיהי' האיסור ברור ולא בספק איסור ניחא דמשו"ה הוצרכו לזה דגבי ממון מותר אפי' אם האיסור הוא ברור. ולפ"ז ת"ח ממילא בכל ענין פטור. דאם גם דכבר העיד ע"א מ"מ אין האיסור ברור לפנינו כי דילמא אף אם לא יעיד לא ישבע לשקר. ובלא עדותו יפריש את עצמו ג"כ משבועה. וכמו כן אם ליכא עד אחר אלא הוא. אינו מחוייב להעיד בשביל השבועת היסת כי דילמא בלא עדותו יפריש את עצמו ג"כ משבועת היסת. או גם אם יעיד ישבע לשקר אפי' שבועה דאו'. וכיון דהיא ספק אינו רשאי לבזות את כבודו בחנם. וממילא דאם נימא כן דנדחים דברי הסמ"ע דכתב דגם היכא דיכול להיות שיהי' מסתעף ממנו דבר איסור צריך להעיד. ולפמ"ש זה ליתא כיון דאין האיסור ברור לפנינו מספק לא יעיד. ולכאורה הי' מקום לומר דמשו"ה נקט רש"י באשה שבאת לפני חכם להתיר אותה להנשא ולא כתבו בסתם בעד שבא להעיד על אשה שמת בעלה, אבל בזה י"ל דדוקא אם האשה בעצמה באת לב"ד בזה האיסור ברור דהא דלזה תבוא לב"ד כדי שתוכל להנשא. ולזה מחוייב הוא להעיד. משא"כ בעד שבא לפני ב"ד להעיד על אשה שמת בעלה. בזה אין האיסור ברור. כי דילמא לא תנשא אף אם הב"ד יתירוה אותה להנשא. ויש להוסיף עוד אם גם דהתם אשה עומדת להנשא וא"כ מסתמא תנשא. מ"מ הא עיקר נאמנות עד אחד היא משום דאשה דייקא מתוך חומר שהחמרת עלי' וא"כ מסתמא האשה תידוק לחקור אם האמת היא כדברי העד ותבוא על אמיתת הענין שבעלה חי. ולא הוה האיסור ברור. ולזה לא צריך להעיד [ובזה הי' מקום לומר דגם להרא"ש דס"ל באבידה דלא יכול למחול על כבודו דהיא רק היכא דאין האיסור לפנינו רק דהיא ספק דילמא יקח אחר. משא"כ היכא דהאחר היא לפנינו שרוצה ליקח ולא להשיב גם להרא"ש יכול למחול על כבודו. ומשו"ה בעדות אם האיסור היא לפנינו גם להרא"ש יכול למחול] וצ"ע עוד בזה ועימש"ל בפ' הבא:

והנה זה דבר פשוט דהא דת"ח פטור להעיד אפי' בתבעו להעיד לו דבזה איכא הלאו דאם לא יגיד אפ"ה פטור דלכאורה מסוגי' דהכא הי' מקום לומר בהא דנקט האי צ"מ דידע בסהדותא דאיירי בלא תביעה. דהבע"ד לא ידע מזה דהוא יודע לו העדות. רק דהצ"מ ידע בעצמו דידע לו עדות דבזה אם גם דאינו באם לא יגיד בלא תביעה. כנ"ל מ"מ חייב להעיד משום השבת אבידה כנ"ל, משא"כ צ"מ אינינו מחוייב בזה משום השבת אבידה. וי"ל דע"ז הביא ראי' הגמ' מוהתעלמת. דת"ח רשאי להתעלם. וכיון שכן אינו מחוייב ג"כ להעיד משום השבת אבידה משא"כ היכא דתבע לו להעיד דבזה איכא הלאו דאם לא יגיד הי' מקום לומר דצריך להעיד לו. אלא דזה אינו מהא דפריך הגמ' סנהדרין על הא דכה"ג מעיד ומעידין אותו מן והתעלמת מוכח אפי' היכא דתבע לו שיעיד לו אפ"ה פטור דאל"כ לא הוה פריך הגמ'. די"ל דמעיד אם יתבענו להעיד לו אע"כ בכל ענין פטור והטעם בפשיטות כיון דבדבר שבממון נדחה הלאו דלא תוכל להתעלם כ"כ נדחה הלאו דאם לא יגיד אף דבזה איכא תרווייהו הלאו דלא תוכל להתעלם כיון דבזה ג"כ משום השבת אבידה והלאו דאם לא יגיד. אפ"ה כיון דעכ"פ מוכח דחד לאו נדחה משום כבוד הבריות כ"כ גם לאו דאם לא יגיד:

פרק י"א. בגמ' אבל באיסורא אין חכמה וכו' ותמה בתוס' ד"ה אבל הא בברכות מביא דאיסור שהוא בשב ועל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות וגבי עדות היא שוא"ת שלא לילך להעיד ותירצו ב' תירוצים חדא דדוקא בבזיון גדול מחלקי' בזה. משא"כ בבזיון קטן כמו כאן לילך להעיד לב"ד דזוטר מיני' לא נדחה שום דבר איסור אף שהוא בשב ועל תעשה. ועוד תי' דחבירו יעשה איסור חשיב קום ועשה והרמב"ם בפ"א מהל' עדות הל' כ' כתב וז"ל הי' העד חכם וכו' אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד עכ"ל ועי"ש בכ"מ דהיא מטעם דמחוייב לקיים ובערת הרע מקרבך. והא בזה אם לא יגיד לא יהי' נעשה איסור כלל רק דעליו מוטל לקיים ובערת הרע אפ"ה מחוייב להעיד מזה ראי' דלא לחלק כתי' הב' רק דחשיב לעיקר כתי' הא' דלהעיד בב"ד היא בזיון קטן ולכן מחוייב הוא בדבר איסור בכל ענין והאו"ת בסי' כ"ח ס"ק... כתב דלתי' הא' של תוס' ל"ק קו' התוס' בא"ד דמקשים מאי פריך הגמ' בסנהדרין על הא דכה"ג מעיד מוהתעלמת דילמא איירי לדבר איסור די"ל דגבי כה"ג דקדושתו היא רב חשיב זה בזיון גדול לפניו לילך להעיד לב"ד דזוטר מיני' ועיקר קו' התוס' היא רק לתי' הב' עי"ש ובזה מיושב דברי הרמב"ם פ"א מעדות ה"ג דסתים דכה"ג אינו מעיד אפי' לדבר איסור די"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' הא' ובכה"ג הוי בזיון גדול:

אמנם לענ"ד נראה דמוכח להיפך מתוס' סנהדרין י"ח ע"ב ד"ה מעיד דמקשי ג"כ קו' התוס' דהכא רק שם דייקו בלשונם וליקמו בעדות החודש עיי"ש והא דנקטו דוקא עדות החודש ולא בסתם בעדות דבר איסור הי' נ"ל משום דלכאורה י"ל דמתני' איירי דוקא בעדות דבר ממון מדמחלק כה"ג מעיד ומעידין אותו לשנים. וע"כ דמהא דכה"ג מעיד לא הי' מוכח דמעידין אותו. דהי' מקום לומר דדוקא הוא מעיד על אחרים ואין אחרים מעידין עליו ולפ"ז אי איירי בעדות דבר איסור יהי' קשה גם מהא דכה"ג מעיד מוכח דמעידין אותו. דאל"כ אמאי מעיד כיון דאין מעידין אותו ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יבואו עדים להזים אותו לא יקבלו עדותו משום דאין מעידים אותו. ועי' באו"ת בסי' כ"ח ס"ק י"ג ובעדות דבר איסור הא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אע"כ דאיירי בעדות דבר ממון דבזה לא בעינן עדות שילה"ז. ומשו"ה שפיר הי' מקום לומר אף דאין מעידין אותו וה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אפ"ה מהני עדותן. ולזה נקטו עדות החודש דוקא דבזה לא בעינן ג"כ עדות שיכול להזימה דאדרבא בעדות החדש הי' מאיימין על העדים שלא להזים ועי' ברמב"ם בפ"ב מהל' קה"ח ובשער ד' פ'... כתבתי הטעם כיון דבעדות החדש קימ"ל אתם אפי' מוטעים אתם אפי' שוגגים ולפ"ז כל עדות החודש היא עדות שאילה"ז כיון דאין עדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם, ובעדות החדש דין היא שיאמרו הב"ד מקודש מקודש. וא"כ בכל ענין ל"ש עניני הזמה דקודם שיאמרו הב"ד מקודש ל"ש הזמה