משכן העדות שטו

דאיכא עוד שני עדים. אף אם לא יגיד לא יהי' חייב משום שני עדים האחרים וממילא לא יהי' אסור ליטול שכר היכא דאיכא עוד שני עדים דיהי' כמו דמותר ליטול שכר וליראות:

ואפשר לומר דהריטב"א בא למעט היכא דליכא רק ב' עדים ואחד מהם הי' נוטל שכר להעיד. דבזה אם נימא דהוה באלו נמצא קו"פ יהי' עדותן בטלה ולא יהי' מחוייב אפי' שבועה. כמבואר לקמן בסי' ל"ו. משא"כ א"א דלא אמרי' בזה דעדותן בטלה ממילא מחויב שבועה מכח עד הב'. אבל מ"מ עבר על אם לא יגיד כיון דאיכא עמו ב' עדים מחוייב להעיד אף בלא שכר. אך דזה דוחק דה"ל לפרש:

ויש לעיין אם ע"א נטל שכר להעיד בזה לא נימא דהוא פסול. כיון דע"א אינו מחוייב להעיד בתורת אם לא יגיד כמבואר לעיל בסי' כ"ח. או דנימא כיון דעכ"פ מחוייב הוא להעד משום השבת אבידה. וחייב ג"כ בד"ש כמבואר לעיל ממילא דעדותו בטלה וצ"ע:

ואחזור להנ"ל לפמ"ש הא דמבואר בהאחרונים לענין עדות אשה באם הוא נוגע שהיא הבטיחה לו ליתן שכר אם יעיד עדות שיהי' מהני בזה יש להכשיר. אם תתן לו שיעיד באופן שיהי'. דלפמ"ש גם בזה ה"ל נוגע בעדות כיון דבודאי כונתה להעד רק לתועלת לה להתיר אותה. רק לפי שבזה אופן יהי' נפסל לעדות לזה היא מוכרח לכך. ומשו"ה חשיב נוגע כנ"ל:

והנתיבות הקשה אמאי לא ניחוש דילמא [לא] ידעו העדים מהעדות כלל בין לזכות ובין לחוב. ותי' דלזה ל"ח כיון דשניהם מודים דהם הי' בשעת מעשה. ולשכחה ל"ח אם הוא זמן קרוב עי"ש:

ויש לעיין לדברי הע"ש לקמן סי' ל"ז דס"ל דנוגע הוא פסול אפי' אם העדות היא אמת. וא"כ גם בזה אפי' דידעינן דודאי היא אמת מ"מ הא הם נוגעים בעדותן דאם לא העידו כלל לא הי' מקבלין שכר. דבין כך ובין כך צריך להעד או לזכות או לחוב. וא"כ בעדות זה שמעידין הם נוגעין. והיא לטובתם דע"י זה יקבלו שכר. ובאם לא יעידו לא יקבלו שכר כלל. ודוחק לומר כי הע"ש לא כתב רק היכא דהוא נוגע דאם יאמר להיפך לא יהי' לו נגיעה משא"כ בזה אף אם יאמר להיפך יהי' ג"כ מקבל שכר רק אם לא יעיד כלל והיא דוחק:

וראיתי בהר"ן ס"פ האיש מקדש דכתב שם גבי נוטל שכר להעיד אעפ"י שנוטל משני הבעלי דינים עי"ש ונראה דכתב זה לרבותא דאעפ"י שנוטל משני הבעלי דינים אפ"ה עדותן בטלה. אבל מ"מ גם היכא דאינו נוטל רק מאחד מ"מ אם לא נותן לו ע"מ שיעיד לזכותו לא הוה רק נוטל שכר להעיד וזה דלא כהנ"ל דהיכא דאינו נוטל מאחד לא הוה נוטל שכר רק נוגע וצ"ע עי"ש:

עוד כתב הנתיבות דאם החזיר השכר לא צריך אפי' להעיד מחדש עי"ש ובהר"ן וריטב"א מבואר שם דצריך להעיד מחדש. ועי' מש"ל בסי' ל"ג. ולא אדע מנ"ל להנתיבות הא דברמ"א אף דמפשטא דלישנא משמע כן מ"מ מהר"ן וריטב"א לא נראה כן. ואפשר לחלק די"ל היכא דהב"ד ידעו מזה דהוא נוטל שכר להעיד אז כיון דהוא ידע דהב"ד לא ידון על פיו וממילא דאינו אומר בתורת עדות. משו"ה צריך להעיד מחדש. ובזה ל"ק דהא ה"ל נוגע משום דעביד להחזיק דבריו הראשונים כיון דאינו אומר בתורת עדות כמש"ל בסי' ל"ג ולקמן בסי' ל"ז. משא"כ היכא דלא ידע הב"ד דהוא נוטל שכר להעיד בזה ע"כ מוכח דלא צריך להעיד מחדש. דאם הי' צריך להעיד מחדש ממילא הי' פסול משום דבזה חשוד להחזיק דבריו הראשונים. כמבואר שם גבי נפסק הדין. ולפ"ז י"ל דהר"ן והריטב"א באו דילמא הי' סבר כיון דהוא נוטל שכר אינו בגדר עד וצ"ע:

שם דיין שדן כבר ובא הבעל דין ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו אסור לו לקבל. וצ"ע למה נקט הרמב"ם דינו גבי דיין דאין כאן מקומו כמ"ש הסמ"ע ולמה לא לגבי עדים אם זה רוצה ליתן לו ממון על שהעיד לזכותו. ולדעתי צ"ע קצת אפי' אם הוא באופן דמותר לקבל שכר ואין בזה משום נוטל שכר להעיד כמו גבי ר"פ. ועי' באו"ת ס"ק ח"י. מ"מ בעדים נימא הא לפמ"ש הע"ש דנוגע לא פסול מחשד דחשוד לשקר. רק אפי' אם באמת העיד אפ"ה כיון דהוא נוגע בדבר והיא לטובתו ה"ל כמו קרוב. וא"כ בזה נימא ג"כ כיון דאח"כ נותן לו שכר כיון שהעיד לזכותו וא"כ הוא הי' נוגע בעדות זה דהא עדות זה הי' לטובתו דבאם לא העיד לזכותו לא הי' נותן לו מתנה. והוא נהנה מהעדות זה. ואף דבשעת העדות לא הי' ידע דהוא יתן לו מ"מ הא לאו מטעם דחשיד למשקר פסול דנימא כיון דהוא הי' סבר דאינו נוגע ל"ח למשקר רק דהוא כמו קרוב. ובודאי הדין אם קרוב העיד והוא לא ידע מזה דהוא קרוב בשעת עדות ואח"כ נתגלה דהוא קרובו דודאי נתבטל עדותו למפרע וא"כ גם בזה כיון דאח"כ נתגלה דהוא נוגע ממילא הי' אז קרוב ופסול להעד. ומזה נראה ראי' דלא כדברי הע"ש רק דפסול נוגע אינו אלא מחשד דחשיד להעיד שקר. וא"כ היכא דלא ידע דהוא נוגע כשר להעיד וצ"ע. ובמק"א כתבתי מזה בר"פ ז"ב בהא דכבר העידו עי"ש ודו"ק:

גם נראה מזה דלא כמש"ל בשם הנתיבות דנוטל שכר להעיד אינו אלא היכא דנוטל משני הבעלי דינים [ולפיכך] (ולכולם) אם נותן לו רק אם יעיד לזכותו בזה ל"ח נוטל שכר להעיד דבזה ה"ל נוגע ולא נוטל שכר להעיד דמלשון רמ"א משמע דבזה דלא הי' נותן לא הבע"ד רק משום דהפך בזכותו אפ"ה לא הוה רק נוטל שכר להעיד וי"ל:

ולפמ"ש האו"ת על הא דר"פ קיבל מבר חמא הא הוה נותן שכר לדון ותי' כיון דתלמידי חכמים בלא"ה פטור והי' מוטל עליו בלא"ה מצד הדין לפטרו. רק דהי' עושה שלא כדין בלא"ה. מ"מ לא חשיב נוטל שכר לדון עי"ש. ולפ"ז הוא בעדות בכה"ג אם נותן לו שכר להעיד מה שהוא חייב ליתן לו מה"ד כגון שהי' מלוה אצלו ונתן לו המלוה בחזרה אם יעיד לו. ובאופן שלא יהי' נוגע בעדות רק משום נותן שכר להעיד כהנ"ל דשלם לו בין אם יעיד לזכותו או לחובתו. אף דבאם לא הי' מעיד לו הי' לוה רשע ולא הי' שילם לו. אפ"ה לא חשיב נוטל שכר להעיד כיון דאינו נותן לו רק מה שהוא מחוייב ליתן לו מה"ד:

ובזה י"ל קו' הש"ך בסי' קכ"א מדוע מהני בעדות השוכרים אם מחזיר להם השכר. ובהן הן עדיו לא מהני אם יפטור אותם משבועה עי"ש דלפמ"ש הדבר נכון מאוד. דהא בזה אין הפסול מחמת נגיעה דהא לאחר שהחזיר או שפוטרן מן השבועה לא הוה תו נוגעין ויכול להעד האמת רק הפסול היא משום נוטל שכר להעיד. ולפ"ז בהן הן עדיו מצד הדין אין מוטל עליו לפטרן מן השבועה. וממילא באם פוטרן נותן להם מתנה בחנם והיא אסור משום נוטל שכר להעיד. משא"כ שם בהשוכרים אם היא שקר דבאמת לא דרו בהבית שני חזקה. אז צריכים הם לשלם השכירות להמערער. ומחוייב המחזיק מצד הדין ליתן להם השכירות בחזרה. ואף דבלא עדותן הי' עושה שלא כדין ולא החזיר להם השכירות אפ"ה אין משום נוטל שכר להעיד. דהא אינו נותן להם רק מה שהי' מוטל עליו להשיבו. ויותר מזה אפי' אם באמת דרו בהבית שני חזקה. רק אם לא יהי' העדים נאמנים בעדותן בתורת עדות ויהי' צריכים לשלם להמערער צריך הוא ג"כ להחזיר להם השכירות מצד הדין. וממילא בזה מחמת עדותן אינו נותן להם שום דבר בחנם. ומצד הדין אין להם שום הנאה בעדותן. דבל"ז הי' צריך להחזיר ג"כ. ולכן אין בזה משום נוטל שכר