משכן העדות שיד

לפלפל בזה לעיל בהא דר"פ די"ל הא דקתני במתני' נוהגין בכשרין ולא בפסולין וקשה הא בכל הנך היא פשיטא דהא אין תועלת בעדותן כלל ומסברא ידעינן זה, אמנם י"ל דבא להשמיענן אם בשעת שבועה הי' פסולין אף אם אח"כ הם כשירים אפ"ה לא צריכים להעד מחמת השבועה דקמאי כיון דבשעה שיצאה השבועה לא חל עליהם השבועה. ושבועה בעינן שיהי' חל מיד בשעה שיוצא מפיו. ועי' בשער המלך בסוגי' דאיסור כולל מ"ש בזה בסוף נדרים. ומשו"ה אח"כ [פטורין] (פסולן). וע"ז ס"ל לר"פ דמשחק בקובי' כיון דמדאו' מיחזא חזי. והי' חל עליו אז השבועה מה"ת. ולכן אם נתכשר אח"כ צריך להעד מחמת השבועה. אמנם אם נימא כן יהי' מוכח דלפי האמת דלא קימ"ל כר"פ גם בזה פטורים ויהי' הקו' במ"ע להרמב"ם מסוגי' אף דס"ל דקרובי אישות לא פסולים רק דרבנן. מ"מ הא מוכח מזה דגם בדרבנן אין חייב מכח שבועה הא'. ואין כאן מקומו וצ"ע בזה]. ועתה אדבר מעט בפסול קורבא דרבנן א"א גם בזה דבעינן תחילתו וסופו בכשרות ועי' לקמן בסי' ל"ד. וסי' ל"ז מ"ש בפסול רשעה דרבנן אי בעינן. ומצד הסברא נראה דבעינן דכל מה דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו. וראי' לזה ממקור הדין דמבואר ב"ב קכ"ח ובערכין י"ח דבהי' יודע לו עדות בשעה שהי' חתנו ומתה בתו דפסול משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות. ולהרמב"ם כל קרובי אישות אינם אלא דרבנן. ולקמן כתבתי בסי' ל"ז לשיטת הסוברים דבנוגע לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות משום דה"ל בע"ד ואינו בגדר עד. ממילא אם גם בשעת ראי' עדות הי' נוגע והי' ג"כ קרוב דבזה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות כיון דבלא הפסול דקורבא הוא ג"כ בע"ד ואינו בגדר עד אף דה"ל ג"כ קרוב מ"מ הא אינו בגדר עד. ובאם נסתלק אח"כ הנגיעה והקורבא כשר להעד. וכתבתי ראי' לזה מבר בניתוס דאמרי' פ"ד. וקשה לדברי הע"ש דנוגע לא הוה רק קרוב ואמאי, נימא בזה פ"ד. נימא עדות שבטלה מקצתה. אע"כ משום דבלא הנגיעה אינו בגדר עד להשים עצמו רשע. ועוד ראי' לזה היא ממ"ש גבי ס"ת דמהני סילוק משום דה"ל בע"ד. וכתבו דבעי' ג"כ שיהי' קרובים יסתלקו ג"כ עי"ש. וקשה אף דעל חלקו הי' פסול מחמת נגיעה מ"מ הא על חלק קרובו הי' פסול משום קורבא. אע"כ מוכח כן דמ"מ הא הי' בע"ד ואינו בגדר עד. ומה מזיק זה אם הי' ג"כ קרוב. והיא נכון ג"כ בסברא לדעתי בעזה"י:

אמנם כעת אמרתי לעיין בזה. ואקדים מה שאמרתי ליישב קצת הא דפריך הגמ' בסוגי' אשכחן לחוב לזכות מנ"ל ויליף הגמ' באם אינו ענין לחוב. והקשה הת"ח על קו' הגמ' הא כ"ש הוא אם הם פסולין לחוב מכ"ש לזכות. ותי' דהא גזירת הכתוב הוא הא דקרובין פסולין להעד ולא מחשד דמשקר. וא"כ הו"א דגזירת הכתוב היא דוקא לחוב ולא לזכות עי"ש. וקשה לי לר"י דס"ל דאוהב פסול להעד. וא"כ קרובין שיהי' פסולין לזכות הא זה אינו מגזירת הכתוב דוקא דבל"ז היא ג"כ מחמת אוהב. וכ"כ האו"ת הנ"ל וא"כ יהי' קשה למ"ל לפי האמת לימוד דקרובין פסולין לזכות בל"ז ידעינן זה מסברא דהא הם אוהבין. ובזה י"ל קצת ראי' להרמב"ם דס"ל דקרובי אישות אינן אלא דרבנן דס"ל הא דאם אינו ענין אינו דאו' אלא אסמכתא ורק דרבנן ולק"מ על ר"י דהא באמת אינו דרש גמור. והגמ' קאי על רבנן דס"ל אוהב כשר להעיד וצריך קרא אלא דא"כ יש לעיין כי היכא דהרמב"ם ס"ל דקרובי אישות לא פסולין רק דרבנן משום דאם אינו ענין אלא אסמכתא ה"נ נימא הא דפסולין להעד לזכות אינו אלא דרבנן דהא זה נלמד ג"כ באם אינו ענין וי"ל וצ"ע:

אמנם להחולקים על הרמב"ם וס"ל דקרובי אישות היא דאו' יהי' הקו' לר"י במ"ע. והי' נ"ל דנפ"מ היא. אם הי' קרוב בשעת ראי' ונתרחק. דא"א דהטעם היא משום גזירת הכתוב פסול משום דה"ל תחילתו בפסלות משא"כ אם נימא דאין פסולו רק מחמת נגיעה הי' כשר ואוהב אינו אלא מחמת נגיעה כמש"ל. ואם נימא כמ"ש דנוגע אף אם הוא קרוב ג"כ ל"ב תחילתו וסופו בכשרות יהי' עדיין קשה באופן זה יהי' כשר אף לר"י כיון דהוא בכלל נוגע. אמנם דזה הי' י"ל. רק דבאמת גם לר"י בודאי בקרוב ונתרחק פסול ג"כ מחמת תחילתו בפסלות ולא אמרי' הא הי' ג"כ נוגע. ועי' בערכין שם בתוס' ד"ה עד שלא נעשה חתנו דברייתא זו אתי' כר"י. וא"כ יהי' הקו' במ"ע. אמאי יהי' בזה תחילתו בפסלות. הא ודאי חתנו לא גרע מאוהב. והוא נוגע ג"כ לר"י. ומזה יהי' קצת ראי' למ"ש הש"ך לקמן דגם בנוגע בעינן תחילתו וסופו בכשרות עי"ש. אם לא דנימא דלא כהאו"ת הנ"ל דקרוב אינו בכלל אוהב כמו שושבינו. אמנם דזה היא דחוק מאוד דודאי נראה דחתנו הוא כמו שושבינו ופסול לר"י מחמת אוהב. או דיש לחלק דדוקא בנגיעת ממון בזה ה"ל בע"ד ולא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. משא"כ בלא נגיעת ממון בזה אינו אלא כמו קרוב וצ"ע בזה טובא:

סעיף י"ח בהגה"ה כל מי שנוטל שכר להעיד עדותו בטל. עימש"ל בסי' זה ולקמן בסי' ל"ז דקשה לי הא דמקשים תוס' בקידושין ל"ג יפטרם הלוה משבועה ולא יהי' נוגעין בעדותן ותי' דאז חיישינן דיעידו לו בשביל שפטרם משבועה. ומשו"ה ל"מ ג"כ לקמן בסי' ק"מ ס"ט בעדים שדרו בו אפי' אם החזיר להם השכר. ואמאי הא בזה לא נפסלו רק מטעם נותן שכר להעיד דהא לאחר שפטרן לא חשיבי נוגעין דגם אם יאמרו החזרנו ג"כ לא יהי' צריכים לישבע. וכ"כ האבני מילואים בסי' ל"ה. ומשו"ה כתב דבקידושין מהני פטור עכ"פ דהיא מקודשת מה"ת כיון דכל נותן שכר להעיד לא נפסל אלא מדרבנן. עי"ש. ואם נימא כן יהי' קשה הא הטעם דנותן שכר להעיד דעדותו בטלה היא משום דמה אני בחנם אף אתם בחנם. ומשו"ה כתבו הטעם דמותרים ליטול שכר לילך וליראות העדות. דדוקא אם הן יודעין לו כבר העדות אז מחוייב הוא לילך ולהעיד מכח האם לא יגיד. משו"ה צריכים לילך ולהעיד בלא שכר. משא"כ לכתחילה אינם מחוייבים לילך ליראות העדות. ומש"ה מותרים ליטול שכר. ועי' בא"ה סי' ק"ל. ולפ"ז יהי' קשה אמאי לא יהי' מהני פטור. הא בזה ל"ש לומר דהם מחוייבים להעד לו בלא שכר. דהא בזה אם לא יפטרם יהי' הם נוגעים לעדות ופסולים הם לעדות. רק לאחר שפטרם דאז ל"ח יותר נוגעים צריכים להעד לו. וא"כ אמאי יהי' זה בכלל נוטל שכר להעיד. הא בזה א"א להם להעיד בענין אחר. ומה שפטרן הלוה היא לטובתו שיהי' יכולין להעד לו. ולא לטובת העדים:

ולזה נראה לפענ"ד עיקר כמ"ש הנתיבות כאן בס"ק ב' דנוטל שכר להעיד אינו אלא [אם] נוטל שכר משני הבעלי דינים בשוה. דבזה לא חשיב נוגע דל"ל דיעידו בשקר לטובת האחר כיון דהוא הי' נותן לו שכר. ובודאי כונתו הי' להעיד לזכותו. דהא גם השני הי' נותן שכר. ומשו"ה לא נפסלו רק דרבנן משא"כ אם אינו נותן לו רק אחד אפי' אם נותן לו בין אם יעיד לזכותו או לחובתו. אפ"ה חשובין נוגעים. כיון דהם ידעו דבודאי מש"ה פוטרן דהוא הי' סבר שיעידו לטובתו לזכותו. וממילא חשיבי נוגעין בעדותן. דיגידו לו לזכותו כיון דהוא עשה להם טובה דפוטרם. וליתא לדברי, האבני מילואים דכתב דבקידושין מהני קידושין מה"ת דזה ליתא דבזה הוה נוגעין ופסולי מה"ת לעדות:

ולפ"ז הי' נ"מ לדינא בהא דקימ"ל לפי האמת דאין שליח נעשה עד משום דהוא נוגע כיון דצריך לישבע והוה עד הצריך שבועה. אם המלוה והלוה. שניהם פטרו את העדים משבועה. המלוה פטר אם יעידו פרענו למלוה. והלוה פטר אם יטענו החזרנו. אם יעידו אח"כ פרענו למלוה בזה יהי' נאמנים דהא בזה קבלו שכר מתרווייהו ול"ח נוגעין ומשום נוטל שכר להעיד ליכא כמ"ש:

ובזה יש לעיין על הריטב"א קידושין דכתב דנוטל שכר להעיד אינו פוסל משום קו"פ כיון דפסולו אינו אלא מטעם קנס ולפמ"ש דהא עיקר הטעם דנוטל, שכר להעיד דפסול היא כיון דמחוייב להעיד בלא שכר מטעם אם לא יגיד. ולפ"ז היכא דאיכא עדים אחרים מבלעדו. דבזה ליצא האיסור דאם לא יגיד. ומשו"ה ליכא ג"כ קרבן שבועה כיון דלא הוה רק כפירת דברים כיון דאיכא עוד שני עדים המעידים וא"כ נימא בזה דאינו פוסל כיון