משכן העדות שיג

ולא נפסלו רק להצטרף ביחד. ומש"ה לא שייך תחילתו בפסלות כיון דבשעת ראי' כשירים הי' ג"כ להעיד כל אחד בפני עצמו:

אלא דבאמת מבואר בתוס' להיפך בשבועות ד' ל"ג ע"א ד"ה קרובים בנשותיהם. דכתבו כגון דבשעת ראי' העדות הי' רחוקים דבעינן תחילתו וסופו בכשרות עי"ש. וצ"ל דאפ"ה הוה תחילתו בפסלות כיון דמ"מ השנים ביחד הי' פסולין להעיד אז בשעת ראי'. וכמו שהם מעידים עכשיו שניהם ביחד הי' פסולין בשעת ראי' העדות. ואישתמוטי מבעל פתה"ב דברי תוס' אלו [רק מה דכתב דא"א הטעם דעד זומם נהרג בעדות אחיו. י"ל כן דהתוס' י"ל דלא סברי כהרי"ף והרא"ש] ויותר מזה כתב הגהות אשירי שם אם עדים הקרובים להדדי ונשותיהם גוססות בשעת ראי' העדות ומתו פסולים לעדות ג"כ משום דה"ל תחילתו בפסלות כיון דבשעת ראי' עדיין הי' קרובים עי"ש. וע"ז קצת יש לעיין לפמ"ש רש"י ותוס' ד"ה קמ"ל דאין לפרש קמ"ל דלא אמרי' רוב גוססין למיתה דבהדי' מוכח כן בפ' כל הגט אלא דאעפ"כ השתא מיהא לא שכיב עי"ש ולפ"ז י"ל דדוקא לענין שיהי' כפירת דברים דבזה בעינן דוקא שיהי' העדים קמן כמ"ש תוס' ד"ה הא קיימא שני'. ובזה כיון דמ"מ אז בשעה שכפרו הראשון הי' פסולין חייבין. משא"כ לענין עדות כיון דאז הי' ידעינן דיהי' כשירים לאח"כ מחמת הרוב גוססין למיתה. ויהי' זה כמו נוגע דכתב המרדכי דלא בעינן תחילתו [בכשרות] (בפסלות) כיון דבידו לסלק. ועי' מ"ש לקמן בסברת הש"ך דבפסולין מחמת עבירה לא בעינן תחילתו בכשרות. וכתבתי משום דסתם אדם עומד לשוב מדרכו הרע. ולהיות נכשר. וכל העומד לעשות כעשוי דמי. וא"כ ה"ה בזה יש לומר כיון דהי' ידעינן דיסתלק הפסול מחמת הקורבה. אפשר לומר דבזה ל"ב תחילתו בכשרות. וגם דהא הגהות אשירי צריך ראי' לזה. וצ"ל משום דיש לחלק. יהי' הטעם שיהי' מ"מ זה אינו מוכרח מגמ'. אם לא דנימא דראיתו היא מקו' התוס'. דאל"כ לא צריכים להא דהי' רחוקים בשעת ראי' העדות. די"ל דבשעת ראי' עדות כבר הי' גוססין. אך דזה הוא דוחק יותר דאיירי באופן זה. ויותר מסתבר כתי' התוס' דבשעת ראי' העדות היה עדיין רחוקים. ובל"ז לא משמע כן מלשונו עי"ש וצ"ע:

[עוד אפשר לומר הא דאמרי' קמ"ל הוא אף דאמרי' רוב גוססין למיתה בכל מקום מ"מ כיון דאיכא מיעוט דילמא יהי' הנשים מהמיעוט דלא ימותו. ודבר זה הוה טובת הנאה אצלו ושוה לו כסף. דאם יעידו לו עכשיו יהי' חובו ברור. ועכשיו דכפרו אין חובו ברור. דמ"מ הוא עכ"פ מיחוש דלא יבוא לידי גבי' כי דילמא יהי' מהמיעוט. ולפ"ז תו לא הוה כפירת דברים לחוד דאיכא ג"כ הפסד ממון:

אמנם אף הדין אי צריך גם בעדים הקרובים להדדי תחילתו בכשרות עדיין צ"ע. דהא הרמב"ם בפ"י מהל' שבועות. לא ס"ל באמת כפי' רש"י קרובין בנשותיהן שנשאו שתי אחיות דז"ל שם היתה הכת שני' קרובים לתובע או לנתבע בנשותיהם. ועי' בס' ת"ח דהוכיח כפי' זה. חדא דלפי' רש"י קשה לר"י דמוקי לי' בכפרו זא"ז תוכ"ד הראשון אמאי חייב הא יכול לומר בשעה שכפר הוא עדיין הי' ב' עדים דהא גם אחד מהאחין הי' גם אז כשר. ועוד לאיזה ענין צריכים דשניהם גוססין הא בחד סגי'. אע"כ דמוכח כפי' הרמב"ם. ולפ"ז י"ל דגם התוס' ס"ל כפי' הרמב"ם. ומשו"ה הוצרכו לזה דבשעת ראי' הי' רחוקים. משא"כ בעדים הקרובין להדדי אפשר לומר דגם התוס' ס"ל דלא בעינן בזה תחילתו בכשרות ומהטעם שכתבתי:

וראי' לזה י"ל מפי' רש"י דהא היא גופו קשה על רש"י לאיזה ענין פי' דעדים קרובין להדדי דע"ז קשה קו' הת"ח נהי די"ל קושיתו דמה שהקשה על רש"י י"ל דמ"מ כיון שכפר האחר תוכ"ד של הראשון ואז גם הראשון היה יכול לחזור מעדותו עדיין. ומשו"ה גם הראשון חייב דאם הי' חזר בו הי' שני עדים אף דכפר השני'. ובאמת בזה האופן הוא להיפך מבבא קמייתא דקתני דהיכא דכפרו בזה אחר זה לאחכ"ד הראשון חייב והשני פטור ובזה האופן היא להיפך אם הי' בזה אחר זה הראשון פטור דהא בשעת כפירה עדיין הי' ב' עדים בדבר. והשני חייב דאם לא הי' כופר הי' ב' עדים. ועל קו' הב' דלמ"ל ונשותיהם גוססין גם בזה י"ל דהיא לרבותא דאפי' בזה דאף ידעינן בבירר והוה תרי רובא. דאף אם תהי' אחת מן המיעוט לא תהי' השני'. והו"א דבזה ודאי יהי' רק כפירת דברים קמ"ל דמ"מ כל זמן שלא ימותו חייבין:

[ולפי' הרמב"ם י"ל קו' התוס' שם הנ"ל די"ל דהפי' בגמ' דהא קמ"ל הוא דאפי' בזה איכא תרי מיעוטא דבאם לא תמות רק אחת לא יהי' רק ע"א. וזה כתבו כמה פעמים דתרי מיעוטים הוה כמחצה על מחצה לגבי הרוב. ויש לחלק ואין כאן מקומו]:

מ"מ קשה על רש"י לאיזה ענין צריכים לדחוק ולמה לא פי' כפי' הרמב"ם אבל בזה י"ל די"ל דלרש"י הי' קשה לי' הא בעינן תחילתו בכשרות. ותי' התוס' ס"ל לדוחק. לזה פי' דהי' קרובין להדדי ובזה לא בעינן תחילתו בכשרות משום דכל אחד בפני עצמו הי' עד כשר כמ"ש ודין זה צ"ע לדעתי כי מתוס' ליכא ראי'. רק דבהגהות אשירי כתב כן בהדי'. וכן נראה מב"י דהביא דין זה בשם הגה"א ולמה לא הביאו בשם התוס' ולפמ"ש ניחא:

ואפשר לומר דקצת י"ל דמוכח כהגהות אשירי כיון דקרובין לבעלי דינים. ועדים הקרובים להדדי כולם מחד קרא לא יומתו אבות על בנים נפקא. וא"כ מסתמא חד דינא אית להו. וכי היכא דעדים הקרובים לבעלי דינים פסולים אף אם אח"כ נתרחקו משום תחילתו בפסלות. ה"ה עדים הקרובים להדדי, אך דזה יש לדחות בקל. וגם י"ל לשיטת הרמב"ם דקרובי אם ואישות אינם אלא מדרבנן. וא"כ מה"ת לא יתכן שיהי' קרובין בשעת ראי' עדות. ואח"כ יתרחקו. דזה לא משכחת אלא בקרובי אשתו:

ויש לפלפל עוד בזה הסוגי' לר"פ דס"ל לעיל משחק בקובי' מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן היא דפסלוה. וכתבו שם תוס' ד"ה ורבנן דס"ל דאזלינן תמיד בתר דאורייתא. וא"כ לא צריך לאוקמי הכא ונשותיהם גוססים. כיון דאיירי דהי' קרובין בנשותיהן ופסולן אינו להרמב"ם אלא מדרבנן. ומשו"ה הראשונה חייבת כיון דרבנן פסלוה להשני'. ואין תועלת בעדות השני' חייבין והאחרונים חייבין ג"כ כיון דמה"ט הן כשירים ואזלינן בזה בתר דאו'. ועי' מש"ל בסי' כ"ח לישב קו' הרשב"א דמ"מ כיון דרבנן פסלוה אין תועלת בעדותן וכתבתי שם בחד תי' דעכ"פ מחוייב עד הב' לילך ולהעד. כיון דנפ"מ עכ"פ בעדותו לחייב שבועה. רק דע"א אינו בתורת אם לא יגיד כיון דלא הוה רק גורם לממון. מ"מ בזה כיון דמה"ת גם עד הב' חייב. ממילא חייב ג"כ הראשון מה"ת. דאיכא ב' עדים כשירים מה"ת. ומדרבנן היא ג"כ תועלת בעדותו לענין שבועה, ואיכא ג"כ בלא יגיד מדרבנן עי"ש. וא"כ לפי' הרמב"ם בזה לא הוה תועלת כלל. ומשו"ה בעי' שיהי' שניהם גוססין משא"כ לפי' רש"י דעדים הם קרובין להדדי. בזה מחייבין עכ"פ שבועה. והוה תועלת בעדותן. ויהי' מחויבין להעיד לר"פ. ולמה צריך הגמ' להא דנשותיהם גוססין. וי"ל דהגמ' קאי לפי האמת דלא קימ"ל כר"פ רק כראב"י:

ויש להאריך עוד דהא הכא נראה דבשעת שבועה שהשביען הי' קרובין ואמאי יהי' חייבין אח"כ. נהי דאח"כ נתרחקו מ"מ הא בשעת שהשביען לא הי' עדיין ראוי' להעד. ובשעה שיצאה השבועה מפי' לא הי' חל עליהם השבועה דאז לא הי' ראוים להעד ואמאי יתחייבו באמת אח"כ להעד מחמת השבועה דאז. ולזה י"ל דמשו"ה פי' רש"י דהי' קרובין להדדי דאז כל אחד מהם הי' ראוי להעד להצטרף עם כת הקמאי. ולהרמב"ם דלא ס"ל כפי' רש"י י"ל דלשיטתו אזיל דס"ל דקרובי אישות לא הוה רק פסול דרבנן. ומשו"ה כיון דמה"ת הי' חל אז השבועה. ואח"כ נתרחקו וכשירים להעד גם מדרבנן. ולזה חייבין מכח שבועה הראשונה אף שהי' עדיין פסולין מדרבנן. ונפ"מ לדינא [ויש