משכן העדות שד

במקום הכחשה. וע"ז קשה הא במקום הכחשה גם באיסורין ע"א בהכחשה אינו נאמן וא"כ למ"ל הגז"ש ומזה הוכחתי לעיל כשיטת האומרים דע"א בהכחשת הבע"ד. אף דל"מ לגבי הבע"ד היינו משום שהוא מכחיש אותן אבל מ"מ לאחר שאינו יודע להכחיש העד אסור. משום דהכחשת הבע"ד ל"מ לגבי אחרים לפי שהוא נוגע בדבר. ואע"ג דגם נוגע נאמן באיסורין אף לאחר. מ"מ בהכחשה נראה דאינו נאמן. ומשו"ה י"ל שפיר דלשיטת הרמב"ן והרשב"א הא דס"ל לאביי באשתך זינתה דנאמן איירי דגם היא היתה שותקה כמבואר בהדי' בתשו' הרשב"א הביאו המקנה עיי"ש. ולפי דבריו הוצרך הרשב"א לשיטתו לפרש כן דהא הוא ס"ל בחד תי' דלאביי מדינא אמר. ואי איירי דהיא מכחשת אותו. יהי' קשה הא אע"ג דגבי איסורין ע"א בהכחשת הבע"ד אינו נאמן לגבי אחר. וא"כ הכא אף דהיא מכחיש העד. מ"מ הבעל דאינו מאמין לדברי'. דהא היא נוגעה בעדותה. וגם י"ל כנ"ל דהא היא חשודה. דלדבריו עברה באיסור אשת איש ואינה נאמנת בתורת עד אפי' להכחישו. וא"כ אמאי צ"ל דאיירי דהיא שותקת. אבל לפמ"ש ניחא דל"ל דאיירי דהיא מכחישתו. ואפ"ה ס"ל לאביי דהעד נאמן משום דהיא כמו איסורין. והכחשת הבע"ד ל"מ לגבי האחר. א"כ יהי' קו' הרשב"א במ"ע וכי לא ס"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואי כתירוצו דזה היא בהכחשה. קשה הא בהכחשה למ"ל קרא דגם באיסור אינו נאמן. ולזה צריך לומר דהקרא אתי' היכא דהיא מכחשת אותו דבזה אם לא הגז"ש דדבר דבר הי' נאמן העד לגבי הבעל. ולא היה מהני הכחשת דידה. ולזה בעינן הגז"ש דדבר דבר היכא דאיכא הכחשה אף אם היא מכחיש אותו. וזה ל"מ באיסורין. גבי דבר ערוה אמרי' דמיד דאיכא הכחשה בעינן שני עדים. ולזה איצטריך הגז"ש דגבי דבר ערוה אינו נאמן העד בהכחשת הבע"ד אפי' לגבי אחרים ומשו"ה הרשב"א בתשובה דאיירי דהיא היתה שותקת דאם היא היתה מכחשת אותו בזה לא הי' ס"ל לאביי דעד נאמן לגבי הבעל. דהא ע"כ הגז"ש דדבר דבר לא אתי' רק באופן כזה כמ"ש:

ואפשר לומר דבאמת לפי תי' הא' של הרשב"א דהיא באמת אינו אלא דרבנן. י"ל דאיירי אפי' בהכחשת דידה דל"מ לגבו באיסורין ואביי ס"ל דבדבר ערוה מדרבנן מחמרינן כמו באיסורין ממילא י"ל דאיירי גם בהכחשת דידה. וכמו באיסורין ל"מ הכחשת הבע"ד לגבי אחר ה"ה בזה. והרשב"א בתשו' לא כתב דאיירי בשותקת רק לתי' הא' עי"ש. ולפ"ז יהי' נפ"מ בהמקדש בע"א לפמש"ל דזה תלי' בהא דא"א כאביי מהני ג"כ קידושין בע"א. ואם נימא דאזלינן לחומרא גם בזה. ממילא גם גבי המקדש בע"א אף דהיא מכחשת. מ"מ לגבי אחר לא יהי' מהני הכחשת הבע"ד וצ"ל כמ"ש:

היוצא מכל מ"ש דלאביי דס"ל באשתך זינתה בע"א דעד נאמן. לשיטת התוס' היא מטעם שתיקה כהודאה. או דס"ל דהיא הודאה ממש. או כמ"ש כיון דהיא רגלים לדבר. והיכא דאיכא רגלים לדבר ס"ל לאביי דע"א נאמן גם בדבר שבערוה:

ולשיטת הרמב"ן והריטב"א לאביי נאמן העד מדינא אף באיני יודע משום דהגז"ש דדבר דבר אינו אלא במקום הכחשה. ואף דבמקום הכחשה ל"צ הגז"ש דבלא"ה ידעינן ג"כ דע"א בהכחשה אינו נאמן. י"ל דאיצטריך לגבי הכחשת הבע"ד לגבי אחר. ומזה יהי' ראי' לשיטת הסוברים דהכחשת הבע"ד לגבי אחר ל"מ באיסורין כנ"ל. ובתוס' רי"ד מבואר כתי' זה של הרשב"א. ותי' הראשון של הרשב"א היא דגם אביי ס"ל בכל מקום דאין דבר שבערוה פחות משנים. רק זה אינו אלא מדרבנן לחומרא עי"ש. ובררתי בעזה"י כל השיטות לנכון:

ואחזור להנ"ל לבאר דיני דבר ערוה היכא דלא איתחזק איסורא אי בעינן ג"כ שנים והב"י החליט כמה פעמים דהיכא דלא איתחזק גם בדבר ערוה לא בעינן שנים ולדעתי הקלושה דבר זה צע"ג כי לא נראה כן מהראשונים כאשר אבאר זה בעזה"י. וא בר עוד מעט לפלפל באביי לשיטות הנ"ל:

בו יבואר הדין בדבר ערוה בלא איתחזק ואי ע"א נאמן בדבר ערוה בלא הכחשה לאביי:

ח ועתה אבוא לבאר הדין בדבר שבערוה לאביי דנפ"מ בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ן. והיא לדעת התוס' דשתיקה היא מטעם הודאה. ממילא אף דאביי ס"ל באשתך זינתה דע"א נאמן מ"מ ס"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים רק דהכא מטעם הודאה וכנ"ל. משא"כ לשיטת הרמב"ן צ"ל דס"ל לאביי דע"א נאמן ג"כ בדבר שבערוה היכא דליכא הכחשה. וא"כ יהי' קשה הא זה מבואר בכל מקום דעד המיתה אינו נאמן מה"ת משום דה"ל דבר שבערוה. ולאביי כיון דליכא הכחשה נימא דנאמן מה"ת והמקנה כתב דמ"מ בעינן עד כשר דוקא דזה מהני עכ"פ בד"מ לענין שבועה עיש"ה. אמנם עדיין קשה יהי' עד כשר נאמן לומר מת בעלה. ואמאי יהי' חומר בסופה כנ"ל. וגם בגירושין יהי' ג"כ נאמן ע"א, ובכתובות משמע דלאביי אינו נאמן בסוגי' דתרי ותרי כאשר הארכתי לעיל בזה. ודוחק לומר דאביי בא שם לישב דברי ר' יוחנן ור"י ס"ל בסוגי' דשליש בגיטין. דגם בגיטין לא נאמן. וי"ל כמ"ש דהתם כיון דהיא הכחשה אף אח"כ אינו נאמן:

ועוד יהי' קשה דהא התוס' הנ"ל מקשים אי אמרי' דע"א נאמן אף באיתחזק ל"ל הקרא וספרה לה. ומפשטות דברי התוס' נראה דא"א דע"א אינו נאמן באיתחזק ל"ק למ"ל קרא דוספרה לה די"ל דבאמת מזה ילפינן דע"א נאמן בלא איתחזק אבל א"א דע"א נאמן אף באיתחזק צ"ל דמקרא אחר ילפינן זה דהא נדה ל"ח איתחזק כמ"ש תוס'. וא"כ למ"ל הקרא וספרה לה כלל. אלא דאם נימא כן יהי' קשה אמאי לא מקשים תוס' קו' זו גם א"א דבאיתחזק אין ע"א נאמן. אפ"ה הא רש"י כתב דע"א נאמן באיסורין ילפינן דאל"כ אין לך אדם מתארח אצל חבירו ובחולין כתב מושחט את בן הבקר. וא"כ קשה ג"כ למ"ל וספרה לה. מזה נראה דאי הוה אמרי' דע"א אינו נאמן באיתחזק י"ל דהוה ס"ד דגמ' דנדה חשיב איתחזק קמ"ל דזה לא חשיב איתחזק כלל משא"כ א"א דע"א נאמן אף באיתחזק הקו' במ"ע. ותי' התוס' דהוה ס"ד דנדה חשיב דבר ערוה. ולאביי יהי' הקו' במ"ע למ"ל קרא וספרה לה אף אם נדה חשיב דבר ערוה הא גם בדבר ערוה נאמן ע"א אף באיתחזק היכא דליכא הכחשה ובנדה הא ליכא הכחשה. אבל לדברי המקנה ניחא דכתב דגם לאביי עכ"פ בעינן עד כשר בדבר שבערוה. וא"כ הוה ס"ד דנדה לא תהי' נאמנת כיון דהוה דבר שבערוה. והיא עד פסול. אלא דגוף הדבר צ"ע, כיון דהוא ס"ל דלא גמרי' דבר דבר רק בהכחשה. ממילא היכא דליכא הכחשה היא שוה כמו כל האסורין. וע"א נאמן ואפי' עד פסול. וה"ה גם בזה אמאי לא יהי' נאמן אפי' עד פסול:

והי' נ"ל דאפשר עוד דהא התוס' כתבו דמשו"ה איצטריך וספרה לה דהוה ס"ד דנדה חשיב דבר שבערוה. והמרי"ק בשורש ע"ב כתב דבאמת היכא דלא איתחזק גם בדבר שבערוה ע"א נאמן דזה גמרי' מנדה דהיא נאמנת אף דנדה היא דבר שבערוה. הרי דס"ל דבאמת נדה הוה דבר שבערוה וס' זה אין בידי לעיין בו. רק ראיתי בש"ש ש"ו פ"ד שהביא דבריו. אמנם ברמב"ן ובר"ן גיטין בסוגי' דשליש מבואר להיפך דכתב דגם היכא דלא איתחזק אין ע"א נאמן בדבר שבערוה. וכתבו דהרי אף לאסור אמרי' כן. וכתבתי דכונתם למ"ש הרשב"א בגיטין דאיתחזק התירא לא מצינו. יהי' הטעם שיהי' מ"מ זה מוכח מדבריהם דאם נימא דהיכא דלא איתחזק ע"א נאמן. ממילא נאמן העד לאסור אף באיתחזק כי זה לא הוה איתחזק. ולפ"ז י"ל דבזה פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דהיכא דלא איתחזק ע"א נאמן גם בדבר שבערוה. אף דילפינן דבר דבר מממון אף לאסור בעי' ג"כ שני עדים. ובזה הא ל"ש איתחזק. ס"ל דהיא דוקא במקום דאיכא הכחשה משא"כ במקום דליכא הכחשה ע"א נאמן בלא איתחזק גם בדבר שבערוה. משום דס"ל דגם צדה חשיב דבר שבערוה ואפ"ה היא נאמנת. והטעם משום דלא איתחזק. וגם ליכא הכחשה