משכן העדות שג

חזקה. וצ"ל כיון דכתיב בקרא לא יקום דמשמע בכל ענין אף באומר איני יודע. וא"כ אכתי קשה למ"ל קרא דבאומר איני יודע אינו נאמן. וי"ל דהו"א כיון דמצינו באיסורין היכא דליכא חזקה ע"א נאמן באומר איני יודע ע"כ הו"א אף היכא דאיתחזק נאמן ג"כ באיני יודע, וי"ל ג"כ דהו"א כיון דהוא בעצמו נאמן לומר דחייב חטאת. ואף דדבר זה נוגע גם לאחרים דהא דכהנים יאכלו הבשר הו"א דגם ע"א נאמן אף באיני יודע. לזה איצטריך קרא דאינו נאמן באומר איני יודע:

והא דלא הביאו הסוגי' דיבמות דמבואר בהדי' דהטעם משום שתיקה כהודאה. ולעיל כתבתי ישוב לזה, אמנם עדיין קשה אמאי לא דחה הגמ' ביבמות מטעם זה דל"ל דהוא נאמן מחמת איני יודע, י"ל דהא ראי' התוס' אינו אלא לר"מ. דלרבנן י"ל דאיצטריך ולא שיודיעוהו אחרים בחרי ומכחיש וי"ל דבאינו יודע נאמן העד. וי"ל דכתבו שפיר דלכ"ע מוכח כן דהא לרבנן מבואר כן בסוגי' דיבמות דע"כ צ"ל הטעם משום שתיקה כהודאה. וגם לר"מ מוכח כן דבחד ומכחיש לא צריך קרא. ומשו"ה הגמ' דיבמות דקאי אליבא דרבנן לא דחו מראי' התוס'. והתוס' דכתבו זה לר"מ ליכא ראי' מסוגי' דיבמות. ובזה יובן דברי המרש"א בקידושין תוס' ד"ה א"ל עיי"ש ובמפורשים:

אמנם אין זה ראי' מוכרעת לשיטת החולקים וס"ל דע"א נאמן גם באיני יודע והקרא ולא שיודיעוהו אחרים הוא במכחיש. דס"ל דהקרא זה לא קאי רק על ד"מ או לחייב מלקות. משא"כ באיסורין לא קאי הקרא זה וראי' כמ"ש. דהא הקרא דלא יקום קאי ג"כ אף באומר איני יודע. ואפי' היכא דליכא חזקת ממון. ובזה באיסור ע"א נאמן. וכיון דהקרא לא איירי באיסורין הו"א דע"א נאמן באיסורין אפי' במקום דאיכא הכחשה. לזה, איצטריך קרא דגם באיסורין אינו נאמן לגבי הכחשה ואין לומר דהא לזה לא איצטריך ג"כ קרא דהא כי היכא דהוא נאמן ה"נ עד המכחיש אותו נאמן בתורת ע"א. י"ל דהוה ס"ד דהכחשת בע"ד לא מהני לגבי עד כשר כיון דהוא נוגע, והא ראי' דהא התוס' לא כתבו דמטעם זה לא איצטריך קרא במכחיש. רק דזה מוכח מקרא דלא יקום וזה אינו קו' כ"כ כמ"ש:

ועוד י"ל דהא לפמ"ש דלרבנן לא מוכח מידי די"ל דאיצטריך קרא לשנים ומכחיש. ממילא דאנן קימ"ל כרבנן לא מוכח דאינו יודע אינו נאמן. רק דהתוס' ס"ל דגם לרבנן מוכח כן כמבואר ביבמות וזה לא ס"ל רק דהסוגי' דיבמות קאי ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים. ואנן קימ"ל כאידך לישנא רק דזה דוחק לומר דבזה יהי' פליגי ר"מ ורבנן. ועי' גם במקנה מ"ש לישב ג"כ קו' זו על הפוסקים דלא ס"ל כתוס':

ראי' הב' מ"ש מסוגי' דיבמות כבר מבואר דלק"מ לפי תירוצם דהסוגי' שם אזלא להך לישנא דאדם נאמן על עצמו משא"כ לאידך לישנא. ותי' הר"ן הנ"ל צ"ע דכתב דסוגי' דיבמות קאי אי אמרי' דהמתני' אתי' כרבנן. משא"כ אביי דמוקי לה כר"מ י"ל דדיוק היא דוקא במכחיש הא בא"י חייב. וקשה דהא לפי האמת דקימ"ל כרבנן. ממילא בחלב באיני יודע פטור. ומנ"ל דע"א נאמן באיתחזק. ואפשר לומר. דס"ל דהקרא או הודע אליו בא להורות דע"א נאמן באיסורין. ולאו מטעם שתיקה כהודאה. כיון דמוכח דדוקא במכחיש אינו נאמן העד. דמשמע אבל בשותק או באומר איני יודע נאמן. וכיון דמוקי המתני' כר"מ אמרי' דדיוקא היא דוקא. והגמ' פריך מכח המתני' שם דא"א דמתני' אתי' כרבנן ע"כ הדיוק היא ל"ד וצ"ל דטעמא דרבנן היא משום שתיקה כהודאה. משא"כ א"א כר"מ אמרי' דהיא דוקא. והא גופא קשה דהא ר"מ ורבנן לא פליגי בזה כיון דמוכח לר"מ באינו יודע העד נאמן. וממילא גם לרבנן גם בא"י ע"א נאמן באיסורין. ולענין חלב טעמא אחריתא משום דלא תלינן בשוגג כמ"ש תוס' שם. ואביי איירי היכא דנוכל לתלות בשוגג דבזה חייב בא"י ומר"מ נשמע לרבנן. דלענין דינא באיסורין לא פליגי. ומזה מוכח ג"כ כמ"ש דהא לדברי התוס' י"ל דלר"מ ג"כ מוכח להיפך דבא"י אינו נאמן וצ"ע:

ועל הא דאמרי' בגיטין דבעי' דוקא בידו. דבל"ז אינו נאמן כבר כתבו דהתם שאני לפי שהוא פועל. וצריך לשמור. ובל"ז לא קשה ג"כ א"א דבדבר שבידו נאמן אפי' אם הבעלים מכחישים אותו. כמ"ש תוס' בסוגי' דקידושין ובגיטין. א"כ צריכים להא דבידו שיהי' נאמן אפי' אם הבעלים מכחישים אותו וצ"ל דהרשב"א חולק בזה על תוס' וס"ל דגם בזה אינו נאמן אם הבעלים מכחישין אותו. או דהתם משמע אפי' אם הבעלים לא ידעו להכחישו. וכן משמע מהא דס"ת ביד מי. דאז לא ידעו להכחישו. ומשו"ה צריכים לתרץ תי' אחר. ועוד אבאר מזה בעזה"י בענין בידו עיי"ש:

ומה שמקשים מצריכא דאמרי' אי לא קים לי' בנפשי' דאכל חולין בעזרה לא הוה מייתי תי' הרשב"א דה"א דבזה יהי' כהכחשה עיי"ש. ובזה אפשר לומר דאותן השיטות דס"ל דגם באינו יודע נאמן העד הא דנקט בשותק ולא קאמר באומר אינו יודע י"ל דבזה הוא חידוש יותר דהיכא ששתק אם אומר אח"כ דלא הי' חש להשיבו. והוא יודע שהוא הי' משקר אינו נאמן דכיון דשתק מתחילה אמרי' דשתיקה ודאי לא הוה מכח הכחשה. והיכא דאומר איני יודע ובזה בודאי אינו נאמן אח"כ לחזור ולומר יודע אני דה"ל כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. ומשו"ה נקט שותק ובזה ניחא ג"כ הא דכתבו בהרמב"ם בפ"ז מהל' שגגות דס"ל כשיטת, התוס'. מדנקט שותק דלפמ"ש י"ל דנקט לישנא דגמ'. גם הוא חידוש גדול. יותר בשותק. ואדבר עוד מזה לקמן לבאר שיטות הרמב"ם. ותו לק"מ להפוסקים החולקים על שיטת התוס' כמ"ש. ולקמן אבאר בעז"ה ראי' הרשב"א לשיטתו. ולישב עוד כמה קו' שמקשים בין לשיטת התוס' ובין לשיטת הרמב"ן. ולבאר לענין דינא בע"א באיסורין היכא דאיתחזק. וכעת אפסוק מזה. ואבאר הדין בדבר ערוה היכא דלא איתחזק. ובו יבואר ג"כ עוד בדין ע"א נאמן באיסורין. והוצרכתי לבאר מתחילה כל השיטות כי היא צורך לענין זה כאשר יבואר בעזה"י:

ועוד מעט אדבר לפלפל בין שיטת התוס' להרמב"ן. הנה הפ"י הקשה סוף גיטין הנ"ל א"א דעד אחד אינו נאמן גם באיסורין באיתחזק ל"ל הגז"ש דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין ע"א נאמן לאסור אשה על בעלה הא לזה הוה נגד חזקה דאיתחזק היתרא. וכל אשה אית לה חזקת היתר לבעלה עיי"ש. ולדברי הרשב"א הנ"ל דכתב דאיתחזק התירא לא מצינו רק איתחזק איסורא ניחא די"ל דאיצטריך לאסור. דבזה ע"א [אינו] נאמן בדבר שבערוה. אבל לשיטת התוס' קשה. וכבר כתבתי לעיל מזה דמסוף גיטין ל"ק די"ל דאיצטריך לב"ש אפי' אם הוא אומר כן אפ"ה אינו נאמן להפקיע אותה ממנו. כמו דהיא אינה נאמנת. גם הא דפריך הגמ' בסוטה דאין ע"א נאמן מנ"ל הא י"ל ג"כ לשיטת התוס'. והוא די"ל דקו' הגמ' היא למ"ל קרא דלאחר קינוי וסתירה ע"א נאמן הא בל"ז ידעינן ג"כ זה כיון דלאחר קינוי וסתירה הוה רגלים לדבר. ובזה ע"א נאמן באיסורין בשותק. ולפמ"ש הטעם משום רגלים לדבר. וכמ"ש לעיל בקו' התוס' סוטה לאביי דהוא דל"צ קרא אף באינו יודע כיון דגם באינו יודע היא ג"כ רגלים לדבר. וי"ל דקו' הגמ' היא ג"כ לפי האמת. ובל"ז הי' מקום לומר ג"כ כמו דאמרי' בסוף נדרים למשנה הראשונה היתה, נאמנת באומרת טמאה אני. ולא היינו חוששין דעיני' נתנה באחר. דודאי לא חיישינן לזה. ה"נ י"ל בגיטין אם הבעל מודה. אף דאינו נאמן מ"מ הוה רגלים לדבר. ואמאי לא יהי' נאמן העד. ומיושב ג"כ הגמ' דסוף גיטין. דמשו"ה איצטריך הגז"ש דדבר דבר כמו דבממון לא מהני הרגלים לדבר ה"נ בדבר ערוה ולאביי דס"ל דבאמת בדבר ערוה מהני ג"כ רגלים לדבר י"ל ג"כ כמ"ש דזה גמרי' שפיר לפי האמת דגלי לן הכתוב דע"א נאמן בנדה לאחר קינוי וסתירה וכנ"ל כן י"ל לשיטת התוס':

אמנם גם לשיטת הרמב"ן והרשב"א אף דס"ל דע"א נאמן באיסורין אפי' באיתחזק וא"כ בכל ענין צריכים הגז"ש דדבר דבר. מ"מ הקשיתי לעיל דעדיין יהי' הקו' במ"ע לאביי דס"ל באשתך זינתה ג"כ דנאמן אף באיני יודע. וע"כ צ"ל הא דגמרי' דאין דבר שבערוה פחות משנים דגמרי' דבר דבר היא רק