משכן העדות שב

עדים עדיפי דהוא חשוד לשקר. והנה במיתה אם חטא חטא שחייב מיתה. המיתה אינו מטעם קנס רק לכפרה דבזה יהי' מכופר העון ולכאורה יהי' קשה בכל מקום שהעדים מחייבים מיתה והוא מכחישם נימא ג"כ כיון דהוא מכחיש להם. והוא לכפרתו יהי' הוא נאמן יותר מעדים. וצ"ל דדוקא לענין קרבן אמרי' דמשום כפרתו לא מימנע מלהביא קרבן כמ"ש רש"י ד"ה אדם. משא"כ במיתה שלא יומת חשוד הוא לשקר. אף במידי שהיא לכפרתו ועוד י"ל בשלמא התם אמרי' דהעדים נאמנים אף דהוא מכחיש אותם ונימא דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים כיון דעבר הוא על איסור במזיד אז חשיד הוא ג"כ שלא יהי' לו כפרה נגד קינוי כיון דחזינן דהוא רשע. משא"כ היכא דהעדים מעידים שעבר על איסור שוגג בזה אמרי' שפיר במידי שהיא לכפרתו לא מימנע להביא. ולכן הוא נאמן יותר מהעדים. ולקמן אכתוב עוד מזה. כי לדעתי היא סברא נכונה בעזה"י:

ועוד י"ל דאפי' אם נימא דשווין הם מ"מ יש לחלק דבשלמא במיתה י"ל דהוא מכחיש העדים שלא יהי' נהרג. ואי דגם בזה נימא דהוא מכחיש להם שלא יהי' מחוייב קרבן הא אם כונתו אינו אלא לפטור עצמו מקרבן. יכול לפטור עצמו בטענה שיכול לומר מזיד הייתי. וכיון שיכול לפטור עצמו בל"ז מקרבן ממילא אמרי' שפיר דלכפרתו הוא נאמן יותר מהעדים. ובזה יובן היטב דרבנן ס"ל דהיכא דהוא מכחיש את העדים לא מחוייב בקרבן כיון דזה הוא לכפרתו נאמן על עצמו יותר מהעדים. וע"ז השיב להם ר"מ אם העדים מחייבים אותו מיתה נימא ג"כ כיון דהיא לכפרה נאמן הוא יותר מהעדים. והשיבו לו בשלמא במיתה י"ל דהוא מכחיש להם לפטור ממיתה. משא"כ בזה אם רצונו לפטור נפשי' מקרבן יכול לפטור עצמו בטענת מזיד הייתי. ולפ"ז אם מעידים דהי' שוגג דבזה לא יכול לפטור נפשי' מקרבן. ל"ש דאדם נאמן להכחיש יותר מהעדים. דאמרי' דאומר כן שיפטר נפשי' מקרבן כמו במיתה אף אם מכחיש העדים אפ"ה חייב מיתה, ול"א כיון שהוא לכפרתו נאמן יותר מהם. והטעם משום כיון דלא מצי לפטור נפשי' ממיתה באופן אחר הוצרך להכחישם ה"ה בזה אף די"ל דדוקא ממיתה מימנע אף שהוא לכפרתו. משא"כ בזה דהוא רק להרויח ממון מ"מ י"ל כן ויש בני אדם שממונם חביבים עליהם מגופן. ולפ"ז ניחא [דברי] תוס' מכות דהיכא דהעדים מעידים שהרג נפש בשוגג אף דאדם נאמן יותר מהם אמרי' דהוא אומר כן לפטור נפשי' מגלות דהיא ענין חמור ג"כ. וי"ל דמשום זה ימנע להודות יותר מהבאת קרבנו. ואף די"ל דלפי האמת אף אם העדים אומרים דהי' שוגג אפ"ה פטור משום דהוא נאמן יותר גם בזה ול"א משום ממון ימנע להביא כפרתו. מ"מ יובן היטב מ"ש לר"מ מיגו דיכול לומר מזיד הייתי. והיא לדבריהם בלא המיגו יש לחלק ג"כ מיתה מקרבן דזה ענין חמור. וי"ל דימנע ממנו אף שהוא לכפרתו. משא"כ מקרבן אבל לדבריך שאתה מדמה זה לזה עכ"פ אינו דומה די"ל דבזה מכחיש לפטור ממיתה משא"כ בזה לפטור מקרבן יכול לפטור עצמו במזיד הייתי. ועכ"פ היכא דהעדים לא מכחישין אותו במזיד הייתי יהי' פטור. ויש לפלפל עוד דגם אם העדים אומרים דהי' בשוגג מ"מ יכול לפטור נפשי' מקרבן דהא חייבי חטאות אין ממשכנין אותו:

היוצא מזה לשיטת הרשב"א להטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים אפי' באומר איני יודע פטור ג"כ. משא"כ לשיטת התוס' לפמ"ש אדרבא היא להיפך דמטעם זה מחוייב. משא"כ לטעם הב'. וכן נראה מתוס' ב"מ בסוגי' דרח"ק דפי' בהא דאמרי' שלא תהא הודאת פיו גדולה מהודאת עדים מק"ו ופריך הגמ' מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שכן אין מחייבין אותו קרבן. ופי' התוס' שפיו מחייבו קרבן אפי' אם העדים מכחישין אותו תאמר בעדים שכן אינם מחייבין קרבן אם הוא מכחיש אותם עיש"ה ולכאורה זה צ"ע דאמאי יהי' פיו מחייבו קרבן אם העדים מכחישין אותו נהי דהוא נאמן יותר מהעדים היא דוקא לגבי עצמו. משא"כ לגבי האחרים ודאי העדים נאמנים יותר וא"כ האיך יהי' הקרבן נאכל לכהנים הא העדים מעידים שהיא חולין שנשחט בעזרה. וצ"ל שמ"מ כיון דהוא מחויב להביא קרבן מחמת הודאתו דלגבי עצמו נאמן יותר מעדים שוב לא הוה חולין בעזרה וצ"ע. ואמאי לא כתבו תוס' בפשיטות דפיו מחייבו קרבן אף דהעדים לא ידעו שהוא אומר אמת. משא"כ העדים אין מחייבין אותו קרבן אם הוא אומר איני יודע מזה נראה דס"ל לתוס' דגם באומר איני יודע העדים מחייבין אותו קרבן להך לישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מהעדים דהא הגמ' קאי שם להך לישנא כמ"ש תוס' שם. ולפ"ז לשיטת הרשב"א דס"ל באמת להך לישנא גם באומר א"י פטור מיושב היטב קו' התוס' ב"מ. והמקנה הנ"ל כתב להיפך דגם לתו' להך לישנא דאדם נאמן על עצמו יותר [מעדים] פטור אף באומר אינו יודע. ולא הביא כלל דברי התוס' ב"מ. דלדעתי מתוס' זה היא ראי' ברורה להיפך כמ"ש. ולדעתי היא נכון בעזה"י כמ"ש:

היוצא מזה לשיטת התוס' הא דאמרי' בסוגי' תדע דמטעם שתיקה כהודאה. היא להך לישנא דמתרצינן דיבורא. והכי קימ"ל. וממילא לפי האמת אין ע"א נאמן באיסורין אם לא בשותק ומטעם הודאה. ואם כי אפי' אם נימא כן. מ"מ לא מוכרח עדיין מזה. דע"א אינו נאמן בשאר איסורין באיתחזק היכא דאינו יודע. די"ל הא דאינו נאמן ע"א לקרבן באיני יודע היא מטעם שכתבו תוס' דאמרי' מסתמא מזיד הי'. אבל בשאר איסורין י"ל דע"א נאמן אפי' באיני יודע. מ"מ כיון דהגמ' פריך מנ"ל הא. ותי' דילפינן מאו הודע אליו. והגמ' דחה דמזה לא מוכח. ממילא ליכא ראי' דע"א נאמן באיתחזק היכא דל"ש שתיקה כהודאה. ואמרי' לפי האמת דאינו נאמן באיני יודע. ובזה ניחא הא דמקשי' בסוגי' ובריש גיטין להנהו דסברי דהא לע"א נאמן באיסורין גמרי' מנדה. ניליף אף דאיתחזק ולכאורה קשה הא התוס' בכריתות כתבו דמקרא מוכח דהא דדרשינן ולא שיודיעוהו אחרים היא בע"א ואומר א"י. וא"כ מוכח מקרא דע"א אינו נאמן נגד איתחזק אבל לפמ"ש ניחא. ועוד אדבר מזה בעזה"י:

ולדברי הרשב"א והנ"י סוגי' דהכא אזלינן א"א הטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים. משא"כ לפי האמת דקי"ל כאידך לישנא י"ל דאיירי באומר איני יודע. ואפ"ה נאמן העד. ולא מטעם שתיקה כהודאה והרשב"א והר"ן בקידושין כתבו עוד דהסוגי' דהכא אזלא א"א דהרישא דמתני' אתיא כרבנן. משא"כ לאידך לישנא דכריתות דאתי' כר"מ לא מוכרח מידי דהטעם בשותק ומשום שתיקה כהודאה דמי' ומשו"ה אביי ס"ל דהמתני' אתי' כר"מ. וי"ל דהטעם אינו משום שתיקה כהודאה דמי' רק משום נאמנות העד. ועדיין קשה כיון דאנן קימ"ל כרבנן דפטרו במכחישם וא"כ ע"כ הטעם בשותק מטעם הודאה. ומנ"ל דע"א נאמן באינו יודע ואם נימא דס"ל כתי' הרשב"א דלפי האמת דאמרי' הטעם משום דמתרצינן דיבורא. י"ל גם לרבנן דבאיני יודע ל"ש זה. משו"ה ע"א נאמן דא"כ לא הי' צריך לתירוצו. ואבאר זה לקמן בעזה"י:

בו יבואר ראי' התוס' לשיטתם ומה שי"ל קושיתם על שיטת החולקים:

ז ועתה אבוא לבאר ראי' התוס' לשיטתם בכריתות ד"ה א"ל כתבו וז"ל ע"כ מיירי שאותו שהעיד עליו אומר איני יודע דאי אמר לא אכלתי פשיטא דע"א לא מהימן כדכתיב לא יקום ע"א באיש דנראה שאין ע"א קם רק לשבועה עכ"ל והא דלא כתבו דהא בהדי' כתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת. תי' המקנה די"ל דזה קאי ג"כ לענין ממון עי"ש ואף דלכאורה עדיין קשה דגם באינו יודע לא צריך קרא שאינו נאמן והא ראי' בממון היכא דל"ש מתוך שאיל"מ אין ע"א נאמן גם בא"י. ואמאי נימא דהקרא לא יקום ע"א באיש היא דוקא במכחישו. ודוחק לומר, דלפי האמת כיון דע"א אינו נאמן באיסור מק"ו בממון. דא"כ עדיין קשה אמאי לא יהי' ע"א נאמן בממון היכא דליכא חזקה כלל באינו יודע. כגון היכא דלא מוחזק חד מינייהו כמו באבידה יהי' נאמן ע"א למי שהוא ואי"ה אדבר עוד מזה דנראה דאין נאמן ע"א בממון אפי' היכא דליכא חזקה כלל. ומנ"ל זה הא באיסור נאמן ע"א היכא דלא הוה נגד