משכן העדות שא

זה ל"ש היכא דאומר איני יודע. וא"כ האיך מוכח. ועל קו' זו רבו התירוצים בהראשונים בהתוס' והרשב"א והרמב"ן. ואבאר תירוצם ומה שנ"ל בכונתם בעזה"י:

תי' התוס' שם ד"ה ומה וז"ל ואור"י דשפיר מוכח דסבר הש"ס דאי הוה לן למימר דמסתמא שוגג הי' לא הוה כל כמיני' למיפטר נפשי' מקרבן ולומר מזיד הייתי ולאפוקי נפשי' מסתמא וכו' עכ"ל כונתם מבואר כיון דס"ל לרבנן דמתרצינן דיבורא דהי' מזיד ע"כ דמסתמא מזיד הוא. א"כ גם באומר איני יודע אמאי יחייב בקרבן נימא דמסתמא הי' מזיד. אלא ע"כ דאיירי בשותק ושתיקה כהודאה דמי'. ואף דא"כ קשה מנ"ל דע"א נאמן בשותק דילמא הקרא או הודע אליו איירי בשנים ושתק. משא"כ ע"א אינו נאמן אף בשותק. וצ"ל דהיא מסברא כיון דהטעם היא דשתיקה כהודאה ממילא גם באחד אמרי' ג"כ דשתיקה כהודאה אלא דעדיין קשה מנ"ל דבע"א אמרי' ג"כ שתיקה כהודאה דילמא דוקא בשני עדים אמרי' דהוה הודאה דאם לא הי' כן באמת דהוא ידע שהאמת עמהם הי' מכחישם או הי' אומר דאינו יודע. משא"כ בע"א י"ל לא הוה שתיקה כהודאה דמשום דלא הי' רק ע"א לא חש להשיבו. דהא חזינן לשיטת התוס' בעד פסול בעבירה כמו גזלן ל"א שתיקה כהודאה והיא משום דהוא עד פסול לא צריך להשיבו ה"ה דכמו כן יש לחלק דדוקא בשני עדים אמרי' שתיקה כהודאה ולא בע"א וקצת צ"ע:

וקצת יש להסביר דברי התוס' כיון דאנן מתרצים דיבורו מה שאמר לא אכלתי הוא דהי' מזיד א"כ מסתמא צ"ל דהוא מזיד. וממילא אם אומר איני יודע אמרי' ג"כ דהוא מסתמא מזיד. ומה שאומר איני יודע היא שלא יפרסם חטאו. כמ"ש תוס' בסוף. או אפשר דאינו נאמן כלל במה שאומר דאינו יודע כיון דהיא נגד הסתם. דמסתמא יודע הוא מה שאוכל. דאם נימא דלא ידע אזי אמאי מתרצינן דיבורא לומר מזיד הא יכול להיות דהוא שוגג דלא ידע מה אכל. ועוד אכתוב בזה בעזה"י. ולפ"ז נראה דלרבנן גם אם שנים אמרו לו אכלת חלב והוא אומר איני יודע דפטור ג"כ כיון דאנן אומרים מסתמא מזיד הי' וכמו דמשמע מתוס' קידושין ד"ה ותנא תונא עי"ש בהמרי"ט ובהמפורשים מ"ש בזה. והיא להיפך מדברי התוס' כריתות ד"ה אלא דכתבו דבתרי ואומר איני יודע ודאי הוה כשתיקה והי' מקום לומר דזה תלי' בהשני טעמים. דאי אמרי' דהטעם משום דמתרצינן דיבורא ע"ז כתבו תוס' שפיר דצ"ל דמסתמא הוא מזיד דאל"כ לא היינו מתרצין דיבורו. וממילא גם באיני יודע פטור. דאמרי' מסתמא מזיד הוא משא"כ אי אמרי' הטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים והוא מה שמכחיש העדים שהיא לחובתו דלא הי' לו כפרה נאמן יותר מעדים. ממילא היכא דלא מכחישם העדים נאמנים. וא"כ י"ל להיפך דמסתמא הוא שוגג דהא כל אדם אית לי' חזקת כשרות דודאי לא יעשה איסור במזיד. רק היכא דמכחיש העדים וכן אם אומר מזיד הייתי בזה נאמן יותר מעדים. משא"כ כשאומר איני יודע כיון דלא מכחיש העדים. אזי מחוייב דאמרי' מסתמא שוגג הי'. ומשו"ה באיני יודע חייב לרבנן. וי"ל דתוס' שם קאי להך לישנא דנאמן יותר מעדים. ומשו"ה כתבו דבאיני יודע הוה כשתיקה וניחא ג"כ הא דפלפלו תוס' שם דהטעם דשתיקה הוה כהודאה ובאיני יודע פטור. ולמה לא הביאו סוגי' דהכא דמבואר בגמ' בהדי' כן מזה נראה דתוס' שם אזלא להטעם הב'. וממילא לא מוכח כן:

אמנם ברשב"א בסוגי' מבואר להיפך דכתב דסוגי' דהכא אזלא א"א הטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים. דללשון זה צ"ל הטעם משום דשתיקה כהודאה. משא"כ לאידך לישנא עי"ש ובמקנה בקידושין שהאריך בזה וכתב דהיא גזירת הכתוב דאו הודע אליו דבעי' הודאתו דוקא. וכתב לישב ג"כ הא דאמרו לו מיגו דאם ירצה לומר מזיד הייתי. היא דאל"כ לא יהי' נאמן במה דאומר דאיני יודע ואמרי' דמסתמא ידע. ע"ז אמרי' דאית לי' מיגו ונאמן בכך לומר דלא ידע במיגו עי"ש. ואין זה מספיק כיון דנאמן על עצמו יותר מעדים. ממילא נאמן הוא דלא ידע ג"כ אף דלית לי' מיגו כלל. אף דמסתמא אמרי' דידע. מ"מ כיון דהוא אומר דלא ידע. והוא לכפרתו נאמן יותר מעדים והא ראי' דהא עדים עדיפי ממיגו דהא מיגו במקום עדים לא אמרי'. והיכא דאית לי' מיגו נאמן לומר דלא ידע. ע"כ אף דמסתמא אמרי' דידע אפ"ה מיגו מהני. וע"י המיגו אמרי' דלא ידע באמת. ומוכח דההיא דאמרי' דמסתמא ידע לא הוה כמו עדים דאל"כ לא הי' מהני מיגו. וא"כ ממילא נאמן היא להכחיש הך דמסתמא ידע מק"ו דהא נאמן אף להכחיש עדים לגמרי, ועדיין הקו' במ"ע לאיזה ענין צריכים למיגו:

לזה נראה לענ"ד להסביר הענין כך דהא בקרא כתיב או הודע אליו חטאתו. דע"ז מביא חטאת. וללישנא דאמרי' אדם נאמן על עצמו יותר מעדים ס"ל לרבנן דע"י עדים לא מחייב קרבן כלל. דבקרא כתיב או הודע אליו י"ל דוקא בהודאתו דחשיב יותר מעדים זה מחייבו חטאת. משא"כ העדת עדים דאיני חשיבה כלל הך לא מחייבי חטאת, וע"ז השיב להם ר"מ אם עדים מחייבים מיתה מחמת עדותן לא יביאו לידי קרבן הקל. וע"ז השיבו מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי. וכמו שפי' התוס' שם בכריתות דעדים המעידים לחייבו מיתה הם גמרו הדברים. אבל הנהו אין גומרים העדות דהא לא יודעים דהי' שוגג. ומשו"ה הגדת עדים לענין קרבן לא חשיבי כ"כ כמו עדותן לענין מיתה ומשו"ה לענין קרבן אמרי' דדוקא הודאתו שהיא חשיב יותר מעדים מביאו לידי קרבן ולא מחמת העדים אפי' אם אין מכחיש אותם אפ"ה אמרי' דעדים לא מחייבין אותו קרבן כלל. ומכ"ש היכא דמכחיש אותם אז נאמן הוא יותר מהעדים דודאי פטור מקרבן רק דלא צריך להכחישו דאפי' בא"י פטור:

ובזה הי' נ"ל דאף דללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים עדים לא מחייבי אותו קרבן בשום מקום אפי' באומר א"י וכמ"ש היא דוקא לפי דברי התוס' יבמות שכתבו דזה לא יכולים העדים לידע אם הי' שוגג או מזיד. ואפי' אם הם אומרים דאכל בשוגג יכול הוא להכחיש את העדים. משא"כ אי הוה אמרי' דזה יכולים העדים לידע בבירר. וא"כ בזה להטעם דמתרצינן דיבורי' הי' מחוייב אם הי' העדים מעידים דאכל בשוגג כמ"ש תוס' יבמות. ולפמ"ש י"ל דבאופן זה גם להך לישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מעדים. מחוייב ג"כ אם העדים מעדים דאכל חלב בשוגג והוא אומר איני יודע בזה העדים מחייבים אותו קרבן מק"ו אם הביאו לידי מיתה כ"ש לקרבן. ובזה ל"ש מיגו דיכול לומר מזיד הייתי. וכמו שפי' בתוס' שם דבזה לא נגמור העדות על ידם. כיון דהם מעידים דהי' בשוגג יהי' נגמור העדות על ידם. א"כ דאם מכחיש אותם אם גם בזה האופן הוא פטור דאפי' הם מעידים דהי' בשוגג מ"מ הא הוא נאמן יותר מעדים בהכחשתו. ולאידך לישנא דמתרצי' דיבורא בזה האופן חייב אף אם מכחיש אותם. וא"כ קשה קצת למה לא הביאו תוס' ראי' דע"כ אף אם העדים אומרים דהי' בשוגג אפ"ה זה לא יכולין לידע. דאל"כ אמאי לא קאמר הגמ' בכריתות זה לא"ב כמ"ש תוס' בסוף דבריהם ואף די"ל גם זה בתירוצם מ"מ אמאי לא כתבו גם זה לראי' וה"ל לדחות:

ועוד הי' קשה לי על תוס' ריש מכות דמקשי' האיך יכולים לחייבו גלות הא יכול לומר מזיד הייתי ותי' דמעידים דהי' בשוגג וצ"ל דזה יכולין לידע דהי' בשוגג. ומ"מ יהי' קשה לאידך לישנא דאמרי' אדם נאמן על עצמו בדבר שיש בהם כפרה יותר מעדים. וא"כ אם גם העדים מעידים דהי' בשוגג וחייב גלות כיון דגלות היא לכפרה. יהי' הוא נאמן יותר מעדים. ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:

לזה הי' נ"ל די"ל דגם ללישנא אדם נאמן על עצמו יותר מעדים אם העדים מעידים דהי' בשוגג לא מהני הכחשתו. אף דאמרי' אדם נאמן על עצמו יותר מהעדים. ובזה יהי' מתורץ ג"כ הא דהשיבו לו מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי להטעם דאמרי' אדם נאמן על עצמו יותר מעדים הא ל"צ לזה. די"ל דהא כבר כתבתי דהא דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים היא דוקא מה שאומר לחובתו. משא"כ. מה שאומר לזכותו בזה ל"ש זה ובודאי