משכן העדות ש

ובזה ניחא ג"כ דברי הרמב"ן יבמות פ"ח ד"ה מי דמי דכתב שם וז"ל ואין דבר שבערוה פחות משנים בין הוחזק איסורא בין שלא הוחזק שאפי' להחמיר עלי' כגון אשתו זינתה בע"א. אפי' במקדש בע"א אין דבר שבערוה פחות משנים. וכ"כ הר"ן בגיטין בסוגי' דשליש עי"ש ודבריהם צריכים ביאור מ"ש דאפי' להתיר אמרי' כן הא גם בזה איכא חזקה להיפך. ומנ"ל בלא איתחזק כלל אין ע"א נאמן בדבר שבערוה. אבל בזה י"ל דא"א דהיכא דלא איתחזק ע"א נאמן בדבר שבערוה. והגז"ש דדבר דבר היא דוקא באיתחזק. וע"ז קשה כיון דמצינו הגז"ש מנ"ל לחלק. וי"ל דדוקא באיתחזק והוא בא להתיר איסור שיש בו מיתת ב"ד בזה אין ע"א נאמן. משא"כ בלא איתחזק דליכא רק איסור וע"א נאמן באיסורין. וע"ז קשה הא גם לאיסור אמרי' ג"כ דאין דבר שבערוה פחות משנים. ובזה ל"ש לומר דהיא כמו דיני נפשות. דהא עכשיו אינו נוגע עדיין לדיני נפשות רק לאסרה לבעלה וכן המקדש בעד אחד היא רק לאוסרה לעלמא ולענין איסור עד, אחד נאמן אף שיוכל אחר כך להסתעף דיני נפשות. אלא מזה נראה דבכל ענין אמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים. אף במקום דלא איתחזק כלל. ויש להוסיף עוד דהא הרמב"ן ס"ל באמת דע"א נאמן אפי' נגד חזקה. וגם הא פי' שם בקו' הגמ' ועוד ה"ל דבר שבערוה אפי' אם נימא דע"א נאמן אפי' באיתחזק אפ"ה בדבר שבערוה אינו נאמן. וע"ז כתב שפיר דאפי' אם לא איתחזק האיסור כלל אפ"ה אמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים. דהא ל"ל דדוקא באיתחזק אינו נאמן נגד החזקה דהא באיסורין ע"א נאמן אפי' נגד החזקה. וצ"ל הטעם דבאיתחזק בעי' שני עדים כמו בדיני נפשות כיון דבא להתיר דבר ערוה. וע"ז כתב שפיר דא"כ אמאי לא יהי' נאמן לאסור דהא בזה ל"ש זה. דהא דבר זה אינו נוגע עכשיו לדיני נפשות רק לאסרה על כל העולם. אע"כ צ"ל דהוא גזירת הכתוב, וה"ה בזה. אמנם זה אינו אלא בס"ד דגמ' דיבמות דא"א ע"א נאמן באיסורין גם להתיר צריכים לזה הגז"ש דדבר דבר דבדבר ערוה אינו נאמן להתיר. משא"כ א"א כשיטת הרשב"א דלהתיר גם בדבר איסור אינו נאמן באיתחזק. בזה י"ל להתיר ל"צ כלל הגז"ש דדבר דבר דבל"ז אינו נאמן כמו בכל איסורין וצ"ע עוד בכל זה:

והא דכתבו תוס' קידושין בסוגי' ד"ה נטמאו טהרותיך וז"ל וצ"ל דהא דאמר בכל דוכתי ע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר וכו' או חתיכה זו של שומן. אבל לאסור הדבר אינו נאמן דמשמע דגם באיסור נאמן יותר להתיר מלאסור. זה אינו ועי' במקנה שם מ"ש בכונת דברי התוס' דודאי היכא דלא איתחזק כלל נאמן יותר לאסור מלהתיר. כמ"ש הרא"ש בגיטין בי"ד כללים. רק הכונה דלאיסור ל"צ קרא דבלא"ה אסור מחמת הספק. ואי דנפ"מ שיהי' איתחזק האיסור ע"פ ע"א שיהי' נפ"מ אח"כ לחייב מלקות כהרמב"ם הנ"ל הא התוס' חולין ד' צ"ז ע"א חולקים בזה על הרמב"ם. ועי' בתורת גיטין ריש מס' מ"ש דהא תלי' בהא א"א דע"א אינו נאמן באיתחזק אז אין סוקלין. וכתבו תוס' שפיר משא"כ היכא דאיתחזק איסורא א"א דע"א נאמן גם בזה. י"ל כמ"ש דסברא יותר דנאמן לאסור מלהתיר דלהתיר הוא בא מיד להתיר איסור מלקות דהיא כמו דיני נפשות. ועוד אבאר דברי התוס' בזה:

וגם בגוף הדין אי ע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק כלל. כי זה תלי' בשיטות הללו אי ע"א נאמן באיסורין באיתחזק. כ"ז נראה לענ"ד נכון בפשט דברי הרשב"א. ול"צ לדחוק לדברי הפ"י. וגם מרמב"ן ור"ן הנ"ל נראה כן כמ"ש:

בו יבואר שיטה הד' דס"ל דגם להתיר נאמן ע"א באיתחזק:

ה שיטה הד' היא דעת הרמב"ן, והריטב"א והתוס' רי"ד דמשמע מדבריהם דע"א נאמן נגד איתחזק הן להתיר והן לאיסור. והרמב"ן יבמות הנ"ל הקשה אמאי יהי' נאמן בשחיטה היכא דלא הי' בידו הא הוה איתחזק וכתב לבסוף אלא סוגי' זו שאלות בעלמא נינהו מדאו' מ"ל ולעולם ע"א נאמן באיסורין עכ"ל דמשמע דמשו"ה נאמן בשחיטה אף נגד חזקה. ובזה הא היא להתיר. וז"ל הריטב"א בסוגי' דקידושין תוך ד"ה אמר אביי דע"א נאמן באיסורין וכדאסקינן ביבמות דע"כ לא שקלינן וטרינן התם אלא מנ"ל דמהימן מדאו' אבל בעיקר דינא מילתא פשיטא היא דמהימן ואפי' היכא דאיתחזק איסורא נאמן להתיר וכו' עי"ש עכ"ל. ולקמן אדבר בעז"ה על הראי' שהביא לזה. וכן משמע מתוס' רי"ד תוך ד"ה א"ל דכתב דע"א נאמן באיסורין. ומשו"ה נאמן הטבח לומר זו נבילה וזו שחוטה. ובזה הא היא נגד חזקה להתיר. ואפ"ה נאמן ש"מ דס"ל דנאמן ג"כ להתיר אף נגד חזקה כמו דנאמן לאיסור:

ועתה אבוא לבאר ראי' כל השיטות לשיטתם. ואקדים לבאר הסוגי' דיבמות ד' פ"ח כי זה הוא היסוד לכל השיטות דשם מבואר דע"א אינו נאמן רק בשותק דהוה כהודאה:

בו יבואר פי' הסוגי' יבמות ד' פ"ח:

ו מתחילה פריך הגמ' ותנן נמי ע"א אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור. הא אישתק מהימן אלמא ע"א מהימן מדאו' עכ"ל ופי' רש"י ד"ה הא אשתיק ולא אמרי' חולין לעזרה קא מייתי. וראיתי מקשים אמאי לא פי' רש"י דאם לא מהימן אמאי יהי' מחוייב להביא קרבן. אבל לפמ"ש י"ל די"ל דהא במתני' נאמן להתיר אותה להנשא. ולכאורה אם גם דאמרי' דע"א נאמן באיסורין לאסור י"ל להתיר אינו נאמן כמ"ש כיון דהוא בא להתיר איסור מלקות י"ל דהוה כאלו בא להעיד על ענין שכבר חייב מלקות. וממילא במתני' דבא להתיר איסור ערוה דהיא מיתת ב"ד י"ל דאינו נאמן לזה פי' רש"י דהא בזה בא לחייב אותו להביא קרבן וחולין בעזרה היא איסור מלקות. ולקמן פי' רש"י ג"כ דהא הקרבן נאכל. מוכח דע"א נאמן ג"כ להתיר:

ותי' הגמ' דתנא או הודע אליו ולא שיודיעהו אחרים. יכול אעפ"י שאינו מכחישו ת"ל או הודע אליו מ"מ ה"ד אילימא דאתו בי תרי ולא קא מכחיש להו קרא למ"ל. אלא לאו חד ולא מכחיש ש"מ ע"א נאמן. וגם בזה יש לעיין דהא ר"מ ורבנן פליגו בכריתות ר"פ א"ל בתרי ומכחיש לר"מ מחוייב ולרבנן פטור וא"כ בשלמא לר"מ פריך הגמ' שפיר דהא ל"ל דהקרא ולא שיודיעוהו אחרים קאי על תרי דהא באמת בתרי מחוייב בין אם מכחיש בין אם לאו. אע"כ בחד ומכחיש. ואו הודע אליו מ"מ קאי על חד ולא מכחיש. ואף דעדיין קשה דהא מגמ' משמע דעל תרי ולא מכחיש ל"צ קרא. הא על תרי ומכחיש ע"ז ודאי צריך קרא דהא זה אינו מילתא דפשיטא דהא באמת רבנן פליגי על ר"מ בזה וס"ל דאינם נאמנים וא"כ קשה לר"מ מנ"ל דע"א נאמן דילמא ע"א באמת אינו נאמן. והקרא ולא שיודיעוהו אחרים קאי בע"א. דע"א אינו נאמן אפי' אם לא מכחיש אותו. ואו הודע אליו מ"מ קאי על תרי ומכחישין דבתרי נאמנים אעפ"י שמכחישין אותו. וע"א אינו נאמן אעפ"י שאינו מכחיש אותו וצריך לומר דקו' הגמ' היא דמסתמא הוא דומי' דעל מה דקאי הקרא ולא שיודיעוהו אחרים קאי ג"כ הריבוי דמ"מ. ובזה פריך הגמ' דל"ל ולא שיודיעוהו אחרים קאי בתרי ומכחישין. וההיא דמ"מ קאי על אינו מכחישין דזה הוא מילתא דפשיטא. אע"כ דקאי על חד וע"א אינו נאמן בהכחשה ובלא הכחשה נאמן. ולרבנן דס"ל דשני עדים אינם נאמנים ג"כ בהכחשה. וא"כ מאי פריך הגמ' ואי בתרי ואין מכחישין לא צריך קרא. עדיפי מיני' ה"ל להקשות. דהא שני עדים נאמנים ג"כ בהכחשה וצ"ל דקו' הגמ' היא להקשות אפי' לר"מ. ולקמן אדבר עוד מזה ודחה הגמ' ממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמי' תדע דקתני סיפא וכו' רישא מ"ט קא מחייבי רבנן אי לימא משום דמהימן. והא תרי בעלמא דאע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרו רבנן. א"ל משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמי' ע"כ דברי הגמ' ותמהו ע"ז דהא הטעם דפטרו רבנן היא משום דיכול לומר מזיד הייתי, יהי' הטעם שיהי' או משום מיגו או משום דמתרצינן דיבורו הא