משכן העדות רצט

לא מצי הוא לומר דהוא אצלו עד פסול. בשלמא לשיטת התוס' י"ל כיון דאינו נאמן רק מחמת הודאה. ובזה כיון דהוא אומר לפי שהי' גזלן לא חש לעדותו הוא נאמן. וי"ל דגם הוא נאמן ע"ז משום ע"א נאמן באיסורין ואפי' הבע"ד נאמן. משא"כ לשיטת הר"ן ויותר מזה לשיטת הרמב"ן והרשב"א שאבאר לקמן דבזה נאמן מדינא צ"ע. וגם לשיטת התוס' יהי' קשה אם אומר אח"כ דהשתיקה הי' מחמת איני יודע. אמאי לא יהי' נאמן ע"ז במיגו דהי' אומר דהשתיקה הי' לפי שהוא הי' חשוד בעיניו לגזלן. ואפשר לומר דזה הוא גריע לומר דהי' חשוד בעיניו לגזלן דכל העולם ידעו דהוא לאו גזלן או א"ל דהוה מיגו במקום עדים. דאנן סהדי בשותק דלאו משום איני יודע רק משום הודאה בעד כשר. ולכן לא חשיב מיגו. משא"כ להר"ן ל"ש כל זה:

ואפשר לומר דהנה נסתפקתי לשיטת הר"ן דכתב דמשו"ה אם אומר אח"כ דהשתיקה הי' מחמת איני יודע אף דהוא נאמן ע"ז מ"מ גזירת הכתוב היא בשותק יהי' העד נאמן אף אם באמת השתיקה הי' מחמת איני, יודע. מ"מ יש לעיין אם הוא אומר אח"כ דהשתיקה הי' לפי שלא הי' חש (בעיניו) להשיב לו. ובאמת הוא הי' ידע מזה דהוא משקר אם הוא נאמן דבזה ל"ש דגזירת הכתוב הוא דיהי' נאמן בשותק דהא הוא ידע בעצמו שהוא משקר. והיכא דהוא משקר בודאי אינו נאמן בפרט בקרבן דאינו תלוי רק בו כמ"ש הר"ן. וגם יכול לומר נזכרתי ועכשיו ידעתי דהוא משקר. ואם נימא דהוא נאמן ע"ז י"ל דמשו"ה נאמן לומר דהוא נחשד בעיניו לגזלן במיגו דהי' אומר דידע בבירר שהוא משקר. וצ"ע ועוד חזון למועד לעיין בזה. עד כה בארתי דברי הר"ן שהיא כשיטת התוס':

בו יבואר דעת הרשב"א בקידושין:

ד דעת השלישי היא דעת הרשב"א בקידושין וז"ל תוך ד"ה אמר אביי וכו' אלמא בכל דבר דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן. הילכך לאסור את המותר דל"ל איתחזק התירא דל"א לי' בשום דוכתא ע"א נאמן בין בשתק הלוה בין באומר א"י עכ"ל מבואר מדבריו באיתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר. משא"כ באיתחזק התירא ע"א נאמן לאסור להוציא מחזקתו ודבריו צע"ג דאמאי יהי' נאמן להוציא מחזקת היתר דגם זה הוה חזקה גמורה. ואדרבה התוס' כתבו דיותר נאמן להתיר מלאסור. וכבר הקשה זה הפ"י בקונטרוס אחרון בקידושין עי"ש:

ובדוחק נ"ל לישב דבריו. והוא דזה ס"ל אם ע"א נאמן באיסורין ל"ש לומר דע"א אינו נאמן להוציא מהחזקה דהא כ"מ שהאמינה התורה ע"א הוא כשנים. וכמו ששנים יכולין להוציא דבר מחזקתו. ה"ה ע"א במקום שהוא נאמן הוא כשנים ונאמן אף להוציא דבר מחזקתו. וכ"כ אמרי' דע"א לענין שבועה הוא כמו שנים. ונאמן לחייב שבועה אף נגד חזקה. וה"ה באיסורין אמרי' כן. רק הא דאמרי' באיתחזק איסורא אין ע"א נאמן לאו הטעם דאינו נאמן נגד החזקה רק דטעם אחר היא וכבר כתבתי לעיל מזה:

דהא הרמב"ם כתב בנתחזק איסור ע"פ ע"א סוקלין ושורפין עליו אח"כ. משא"כ אם בא מיד לחייב מלקות ע"ז אינו נאמן. והטעם דדוקא לענין איסור נאמן. משא"כ למלקות. רק היכא דאיתחזק האיסור ע"פ ה"ל כאלו נתחזק איסור ע"פ שנים. וממילא לוקי' עליו אף אח"כ דהא בשעת עדותו לא היינו דנין לענין מלקות. והי' נאמן אז. משא"כ אם מיד בשעת עדותו הוא לפנינו לדון על מלקות ע"ז אינו נאמן:

והנה זה מבואר בסוף יבמות דלהתיר אשת איש לעלמא היא כמו דיני נפשות. והוא כיון דהוא להתיר איסור מיתה וכנ"ל בתוס' מכות ד' ו'. וממילא להתיר איסור מלקות הוא כמו מלקות. ולפ"ז י"ל דמשו"ה ע"א נאמן לאסור אף באיתחזק איסורא אף דיכול להסתעף איסור מלקות אח"כ היא משום בשעת עדותו אין לפנינו לדין ע"ז. ואז אמרי' דודאי לא יבוא כלל לאיסור מלקות כיון דאנן יהי' אוסרין את החתיכה בודאי לא יאכלנו שום אדם, ולאיסור העד נאמן. ואף דיכול להסתעף איסור מלקות מ"מ בשעת עדותו אינו לפנינו. משא"כ בחתיכה שהיא בחזקת איסור. והוא בא להתיר בזה אמרי' שפיר כיון דהוא בא להתיר את החתיכה. והוא להתיר איסור מלקות ה"ל כאלו הוא מעיד מיד על איסור מלקות. ומיד אנו באין לדון ע"ז דהא אנו צריכין להתיר את החתיכה באכילה. והוא איסור מלקות. ובודאי יבוא לזה. כיון דאנו מתירים את החתיכה, ותהי' מותרת באכילה. וחילוק גדול יש בין לאסור ובין להתיר דלאסור הוא כיון דאנו אוסרין החתיכה. ועל איסור הוא נאמן. ובשעת עדותו אין לנו לדון על מלקות כלל דמסתמא לא יבוא למלקות. משא"כ להתיר מיד הוא לנו לדין להתיר איסור מלקות דהוא כמו מלקות וע"ז אינו נאמן ולאו משום דלהכחיש החזקה אינו נאמן דע"ז ליכא שום חילוק דהוא נאמן באיסורין כמו שני עדים ונאמן גם נגד החזקה כמו ע"א לענין שבועה רק דבזה איכא חילוק דהיכא דלא איתחזק איסורא דאז ליכא איסור מלקות. דאף אם יאכלו אח"כ בלא עדותו ליכא איסור מלקות כיון דהוא ספק רק דיהי' איסור וע"ז נאמן העד. משא"כ באיתחזק דהוא איסור מלקות ע"ז אינו נאמן כנ"ל לישב דברי מאור עינינו הרשב"א שלא יהי' דבריו הקדושים תמוהים כ"כ והיא נכון בסברא בעזה"י לדעתי. [והיכא דלא איתחזק כלל בזה נאמן אף להתיר דהא זה אינו איסור מלקות]:

היוצא מזה דהרשב"א ס"ל דבאיתחזק התירא ע"א נאמן לאסור. משא"כ באיתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר ומשו"ה הוצרך הרשב"א בחולין לישב הקו' הא דע"א נאמן בשחיטה אף דבהמה בחזקת איסור עומדת. משום דגם בזה היא להתיר ואינו נאמן. וכתב ג"כ שם דאיצטריך וספרה לה שתהי' נאמנת משום דאיתחזק איסורא. היא ג"כ משום דהתם היא להתיר:

וניחא ג"כ מה דקשה לפמ"ש הרשב"א לאביי דס"ל דדבר דבר לא גמרי' רק בהכחשה. משא"כ היכא דליכא הכחשה לא גמרי' כלל דבר דבר. א"כ אמאי לא יהי' עד מיתה נאמן מן התורה וכן אם מעיד שנתגרשה היכא דליכא הכחשה. וביבמות מבואר דאינו אלא דרבנן. ומשום דייקא. דאם הוא מה"ת אמאי יהי' חומר בסופא. ואף דתוס' כתבו שם לישב זה. מ"מ הרשב"א כתב שם דודאי ס"ל לגמ' דאינו אלא דרבנן עי"ש. ולאביי קשה כיון דבזה ליכא הכחשה יהי' נאמן מה"ת. אבל בזה ניחא כיון דבא להתיר גם באיסור אינו נאמן. ובזה י"ל קו' התוס' דשם דלאיזה ענין הוצרך הגמ' לזה דאיתחזק איסורא. די"ל דקו' הגמ' הוא בין לאביי ובין לרבא. דהא אביי ורבא פליגו בזה. אי גמרי' דבר דבר מממון היכא דליכא הכחשה. ומשו"ה ל"ק לאביי מדבר שבערוה, רק דקשה דהיכא דאיתחזק לא נאמן בשום אופן אף באיסור. ולרבא קשה אפי' אם נימא דבאיסורין גם באיתחזק נאמן. אבל בדבר שבערוה אינו נאמן:

והא דכתבו תוס' יבמות דבס"ד א"א דגם באיתחזק איסורא ע"א נאמן הא דאמרי' אין דבר שבערוה פחות מב' היא דוקא לאסור מבואר להיפך מרשב"א י"ל דא"א דאיתחזק איסורא ע"א נאמן להתיר ע"כ צ"ל אף דבא להעיד להתיר איסור מלקות דזה אינו כמו איסור מלקות. דלאיסור הוא נאמן להתיר גוף האיסור ממילא גם להעיד בדבר ערוה להתיר אף דבא להתיר איסור מיתה אפ"ה הי' נאמן כי היכא דנאמן להתיר איסור מלקות משו"ה י"ל דהגזירת הכתוב היא דוקא לאסור אמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים. משא"כ להתיר היא כמו איסורין. וכמו דע"א נאמן באיסורין להתיר איסור מלקות ואיסור כרת כמו בחלב ה"נ נאמן להתיר איסור מיתת ב"ד. כיון דאינו רק גזירת הכתוב אמרי' אין לך בו אלא חידושו. משא"כ לפי האמת דאמרי' דגם באיסורין אין ע"א נאמן להתיר ממילא י"ל דלהתיר דבר ערוה לא צריך הגז"ש דדבר דבר. דבל"ז ידעינן ג"כ כיון דהיא להתיר איסור מיתת ב"ד היא כמו דיני נפשות. והקרא לא איצטריך רק לאסור דבזה נאמן בשאר איסורין ולפ"ז יש מקום לדברי אשר הארכתי לעיל דלגיטין ועד המיתה בל"ז דהוה דבר שבערוה אין ע"א נאמן ג"כ כמו באיסורין דאין ע"א נאמן להתיר. ול"צ להא דהוה דבר שבערוה רק א"א דגם להתיר ע"א נאמן באיסורין. ועוד אבאר מזה בעזה"י: