משכן העדות רצז

היא משום דאיכא כתובה למשקל היא כמו דיני ממונות אבל עכ"פ יהי' צריכים לבוא בב"ד להעד. ואמאי יהי' נאמנים אף אם אמרו שלא בפני ב"ד. ול"ל דהא שני עדים לא גרע מע"א וכיון דע"א נאמן אפי' חוץ לב"ד ממילא מכ"ש דשני עדים נאמנים זה אינו. דע"א נאמן מחמת חומר דסופא דתצא מזה ומזה. לזה היא דייקא. משא"כ בשני עדים דליכא חומר ממילא הקו' במ"ע כיון דמה"ת אינו נאמן אמאי יהי' נאמנים באמרו שלא בפני ב"ד. ובאמת לא מצאתי זה מבואר היכא דנשאת ע"פ שני עדים שהעידו שמת בעלה שלא עפ"י ב"ד רק בפני עדים אחרים המעידים אח"כ שהם העידו בפניהם. אם בא בעלה אח"כ אם לא יהי' חומר בסופא. ואף דאנן קימ"ל דגם בשני עדים חומר. ומכ"ש בזה. מ"מ יש לעיין. א"א דבשני עדים ליכא חומר אפשר לומר דבאמת שני עדים צריכים להעיד דוקא בפני ב"ד. דאל"כ אמאי יהי' נאמנים מדרבנן כיון דליכא חומר בסופא וכל עיקר ע"א דנאמן משמע בגמ' דהיא רק משום חומר:

אלא דבאמת גם בע"א דנאמן אינו מבואר דהטעם היא משום חומר ובהדי' כתב הרשב"א ריש גיטין להיפך. דלפי האמת בלא חומר היא מותרת ג"כ ואבאר זה בעזה"י לקמן מה שיש לפלפל בדברי הרשב"א ויש להביא ג"כ ראי' לדברי הרשב"א. ואקדים לבאר מקור הדין דע"א נאמן באיסורין. ובאיזה ענין חלוק דבר ערוה מאיסורין. וגם אבאר דיני עד המיתה אם הוא נאמן מן התורה או מדרבנן וכבר האריכו בזה האחרונים כי מרמב"ם נראה דס"ל דעד המיתה הוא נאמן מה"ת. ועי' רש"י יבמות פ"ח ותחילה אבאר כל השיטות החולקים לדינא. היכא דאיתחזק איסורא אי ע"א נאמן להוציא מחזקתו הן לאיסור. והן להתיר:

בו יבואר לשיטת התוס' בע"א באיסורין נגד חזקה. ובדבר ערוה ברגלים לדבר:

ב שיטת התוס' בקידושין ס"ה ע"ב דע"א אינו נאמן להוציא מחזקתו אם לא בשותק. והיא משום דשתיקה כהודאה דמי' דה"ל כאלו הבעלים מודים לדברי העד. ומשו"ה דוקא היכא דה"ל לידע הוא דאמרי' דשתיקה כהודאה. משא"כ היכא דלא ה"ל לידע. בזה לא הוה השתיקה רק מחמת איני יודע אין העד נאמן. וכן מבואר בתוס' כריתות ר"פ א"ל. ובכמה מקומות שאבאר לקמן דברי התוס' בכ"מ בעזה"י:

וביבמות פ"ח ע"א ד"ה שתיקה כהודאה דמי' פי' דל"ל הודאה ממש. רק דהיא משום דנראה לו רגלים לדבר משו"ה שותק עיש"ה. ובזה מיושבים כמעט כל הקו' שמקשים על שיטת התוס' עי"ש ברשב"א. ובריטב"א ובר"ן. מה שמקשים מדנקט אביי נאמן משמע דהוא מחמת נאמנת העד ולא מטעם שתיקה כהודאה [ועתה[ מיושב דהא הודאה ממש אינו רק דהיא רגלים לדבר. והיכא דאיכא רגלים לדבר נאמן ע"א באיסורין אף היכא דאיתחזק דזה ילפינן מאו הודע אליו. דע"א נאמן בשותק. והטעם כיון דשותק איכא רגלים לדבר משו"ה נאמן. ומה שמקשי' מאשתך זינתה בע"א ומההיא סמי' תי' התוס' בעצמם שם. וגם מינאי המלך דהא התם לא הי' שותק. או די"ל כמ"ש הר"ן שם. דהי' שותק מתחילה. עוד אפשר לומר דהתם כיון דהי' קול דאמו נשבית ה"ל ג"כ כמו רגלים לדבר. ונאמן העד וכן גבי בן גרושה י"ל דשם כיון דשותק אף דלא יכול לידע מ"מ אמרי' בזה מסתמא לא הי' שותק אם לא דהי' נראה לו רגלים לדבר דהיא אמת. ועי' במקנה מ"ש בזה וכמעט לא נשאר שום קו' על שיטת התוס' לפי דבריהם ביבמות:

ובקידושין ס"ו בתוס' ד"ה רבא אמר דמקשי' כיון דשתיקה כהודאה דמי' אמאי לא תאסר עליו גם בדבר שבערוה הא שוי' נפשי' ח"ד. ותי' דסבר רבא דשתיקה לא הוה הודאה ממש רק רגלים לדבר ומשו"ה העד נאמן. משא"כ בדבר שבערוה בעינן עדות ממש עי"ש משמע לכאורה לאביי דפליג וס"ל דנאסרה עליו הוא דהוה הודאה ממש. מדנקטו בלשונם וקסבר רבא. וכ"כ המקנה שם. אלא דבאמת לא נראה כן דהא מבואר בתוס' יבמות שכתבתי דגם לאביי לא הוה שתיקה כהודאה ממש. דא"כ מאי קאמר לי' אי מהימן לך דלאו גזלן הוא. גם אם הוא גזלן אמאי לא תפיק. אלא משום דגם לאביי לא הוה רק רגלים לדבר רק אביי ס"ל דגם בדבר שבערוה היכא דאיכא רגלים ע"א נאמן:

הערה בדבר שבערוה היכא דאיכא רגל"ד אי ע"א נאמן:

ואפשר לומר דגם אביי ס"ל דדבר שבערוה לא מצינו למילף באיסורין דנהי דבאיסורין נאמן העד היכא דאיכא רגלים לדבר. מ"מ בדבר שבערוה בעינן עדות שיהי' מהני בממון דוקא. דהא גמרי' דבר דבר מממון רק דטעמו הוא כמ"ש לעיל בשם הנוב"י דהא לאחר קנוי וסתירה ע"א נאמן. והטעם כיון דהי' קינוי וסתירה איכא רגלים לדבר. ומזה ילפינן דגם בדבר שבערוה היכא דאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן. ויש לומר דגם רבא לא פליג בזה. וס"ל ג"כ דהיכא דאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן גם בדבר שבערוה ואפ"ה פליג בדבר שבערוה בשותק. והטעם י"ל דהא לכאורה קשה להיפך. למ"ל או הודע אליו להורות דע"א נאמן באיסורין בשותק. בל"ז ידעינן ג"כ זה. כיון דע"א נאמן לאחר קינוי וסתירה משום דאיכא רגלים לדבר. ונאמן גם בדבר שבערוה מכ"ש דנאמן גם באיסורין היכא דאיכא רגלים לדבר. וצ"ל דלזה גופו בעינן הקרא דבלא הקרא לא הוה אמרי' כן דשתיקה היא כרגלים לדבר. רק הוה אמרי' דסתם שתיקה היא מחמת איני יודע. וממילא אין ע"א נאמן. לזה גילה לן הכתוב. או הודע אליו. דהיכא דהוא שותק אמרי' דהשתיקה היא מחמת הרגלים לדבר ומשו"ה העד נאמן. ומשו"ה ס"ל לרבא דדבר שבערוה לא נוכל ללמוד משאר איסורין. די"ל דאף דאמרי' באיסורין דשתיקה הוה כרגלים לדבר מ"מ בדבר שבערוה לא אמרי' כן. רק דמחמת השתיקה עדיין לא הוה רגלים לדבר. משא"כ היכא דבל"ז היא רגלים לדבר ממש. י"ל דגם לרבא נאמן ע"א אף בדבר שבערוה כמ"ש הנוב"י הנ"ל. ואביי ס"ל דזה הוה גילוי מילתא. כיון דמצינו באיסורין דשתיקה הוה כמו רגלים לדבר. בזה ליכא חילוק בין איסורין לשאר דברים. ואמרי' בכל מקום הוה השתיקה כרגלים לדבר. ואף בממון אמרי' כן. רק דבממון לא מהני רגלים לדבר רק דבעי' עדים דוקא. משא"כ היכא דמהני רגלים לדבר. מהני ג"כ שותק. דזה הוה ג"כ כרגלים לדבר. ומשו"ה בדבר שבערוה דגלי לן הקרא דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמן ע"א. מהא דמהני ע"א לאחר קינוי וסתירה מהני ג"כ בשותק:

או די"ל דס"ל לאביי דהא דגמרי' בדבר שבערוה דבר דבר מממון היא דוקא היכא דלא הוה רגלים לדבר דהא דבעי' עדות בקידושין דוקא משום דלגבי אחרים לא מהני הודאתם. ולגבי אחרים ליכא אף רגלים לדבר משו"ה אין ע"א נאמן וכן בסוף גיטין ובסוטה. היכא דליכא קינוי וסתירה לא נאמן ע"א משום דבזה ליכא אף רגלים לדבר. משא"כ היכא דאיכא רגלים לדבר ס"ל לאביי דבזה לא ילפינן דבר דבר מממון. משו"ה בשותק דאיכא רגלים לדבר נאמן העד בדבר ערוה. אמנם הראשון נראה לי עיקר דהא דאמרי' דגם בדבר שבערוה מהני רגלים היא רק לפי האמת דגילה לן הכתוב בסוטה דמהני רגלים לדבר. וזה גילה לן הכתוב מאו הודע אליו דשתיקה חשיב רגלים לדבר ס"ל לאביי דגם בדבר ערוה מהני ג"כ שותק ורבא דפליג י"ל דס"ל דבדבר שבערוה לא הוה שתיקה כמו רגלים לדבר:

ובזה מיושב היטב קו' התוס' סוטה ד' ג' דמקשי' לאביי דס"ל בשותק ע"א נאמן למ"ל קרא דנאמן לאחר קינוי וסתירה הא בל"ז נאסרה ג"כ עליו משום דשותק. ותי' דאיירי אפי' אם הבעל מכחישו עי"ש ודברי התוס' צריכים ביאור חדא מאי מקשים כיון דהם ס"ל דשותק היא דוקא מחמת הודאה משא"כ היכא דלא ה"ל למידע או באומר איני יודע אין העד נאמן. וא"כ איצטריך קרא היכא דעד מעיד על הטומאה והבעל אומר איני יודע באמת. ואם נימא דעדיפי' מיני' תי' התוס' דאיירי אף בהכחשה. הא גופו קשה מנ"ל לתוס' להא דלאביי ע"א נאמן לאחר קינוי. אפי' בהכחשת הבעל. מנ"ל הא דילמא בהכחשת הבעל אינו נאמן. דה"ל ע"א בהכחשה. רק דהקרא איצטריך במקום דלא ידע באמת. והי' נ"ל דאפשר לדחוק ולומר. דתוס' ס"ל כיון