משכן העדות רצו

לב"ד שיהי' ממקיימי הדבר אבל בזה ניחא. די"ל כיון דאז הי' בידם לבוא לב"ד בלא הפסולין. ממילא הם ממקיימי הדבר. והוה כמו קידש בפני עדים והלכו:

ובזה י"ל מה שהקשיתי לקמן הא דכתב הרשב"א דקו"פ דצריכים לבוא לב"ד דוקא דמחשבה לחודא אינו פוסל ואמאי לא כתב סברת התוס' והרא"ש שיהי' ממקיימי הדבר. אבל בזה ניחא כיון דהרשב"א ס"ל באמת היכא דהוא חב לאחרים בעי' עדים לקיום הדבר. א"כ אף אם לא באו לב"ד הוה ג"כ ממקיימי הדבר ולזה כתב טעם אחר כיון דבעי' כוונו להעיד אם לא באו המחשבה בלא המעשה אינו פוסל:

ובעיקר דברי הריטב"א אפשר לומר דזה ל"ש סברא לומר דהם ממקיימי הדבר אף דלא באו לב"ד. כיון דבעי' עדים לקיום הדבר. הא אדרבא הם אינם מקיימים הדבר. והם פסולין לעדות. והקידושין שהיא בפניהם לא חשיבה קידושין כלל:

שער י"ב. דיני נאמנות עד אחד ועוד ענינים שונים. בעזה"י בתחלה אבאר כל דיני דבר ערוה באופן דבעינן שני עדים אם גם היכא דאיכא רגלים לדבר בעינן ג"כ שני עדים או לא. דהא מצינו בדבר שבערוה לאחר קינוי וסתירה נאמן ע"א והטעם כיון דאיכא רגלים לדבר. וא"כ י"ל דגמרי' מיני' עכ"פ ברגלים לדבר נאמן ע"א בדבר שבערוה. וכבר הרגיש בזה הנוב"י הנ"ל. ועוד אבאר אם גם היכא דלא איתחזק איסורא אמרי' ג"כ אין דבר שבערוה פחות משנים. כי מלישנא דגמ' משמע דבעי' דוקא איתחזק. בריש גיטין וביבמות פ"ח דמקשי' כיון דאיתחזק ה"ל דבר ערוה. גם אבאר הדין באיסורין אם ע"א נאמן היכא דאיתחזק דגדולי הפוסקים חולקים בדין זה. ואבאר בעזה"י כל השיטות בזה כי זה הוא יסוד גדול גם לדין זה בלא איתחזק אי ע"א נאמן:

א הנה דבר זה מבואר בכל מקום. אף דע"א נאמן באיסורין לשיטת התוס' בלא איתחזק דוקא. משא"כ באיתחזק אין ע"א נאמן אף באיסורין. ולשיטת הרמב"ן גם באיתחזק ע"א נאמן באיסורין. אבל מ"מ בדבר שבערוה. אף דזה היא ג"כ להתיר איסור, או לאסור ההיתר. אפ"ה אמרי' מגז"ש דדבר דבר מממון דאין ע"א נאמן ובעינן שני עדים כמו דיני ממונות. ודבר זה מבואר בכמה מקומות. ובריש גיטין דפריך הגמ' אמאי יהי' השליח נאמן הא אין דבר שבערוה פחות משנים. ובסוגי' דשליש שם אמרי' אם השליש אומר שנתן לה לגירושין אינו נאמן משם דה"ל דבר שבערוה. ודבר דבר גמרי' מממון. וכן בסוטה דפריך הגמ' וע"א אמאי לא מהימן. ותי' הגמ' משום דיליף דבר דבר מממון. וכן ביבמות פ"ח אמרי' דעד המיתה אינו נאמן אלא מדרבנן. דמה"ת אין דבר שבערוה פחות משנים:

והפ"י בסוף גיטין הקשה מזה לשיטת התוס' דס"ל דגם באיסורין אין ע"א נאמן באיתחזק. א"כ ל"ל הגז"ש דדבר דבר דלאסור אשה אבעלה בעינן שני עדים. בל"ז ידעינן ג"כ דע"א אינו נאמן. דהא ע"א אינו נאמן לאסור גם באיסורין דבר שהוא בחזקת היתר. וכבר כתבתי לעיל מזה. והי' נראה לפענ"ד דהנה באיסורין אף היכא דבעינן שני עדים ואין ע"א נאמן. אפ"ה כתבו דבזה לא בעינן משפטי עדות דבאם אמרו אפי' חוץ לב"ד נאמנים. משא"כ בדבר שבערוה דגמרי' דבר דבר מממון בזה בעינן ג"כ עדות המועיל בממון שצריך להעיד בב"ד דוקא וצריכים דו"ח לגמרי כמו דיני ממונות וחוץ לב"ד עדותן כמאן דליתא דמי':

ויותר מזה הי' נ"ל די"ל דלפי האמת דגמרי' דבר דבר מממון. ודבר ערוה לא הוה כמו איסורין הי' מקום לומר דהיא כמו דיני נפשות לגמרי. ועדות שאינו מועיל בדיני נפשות. אף דהיא מועיל בדיני ממונות. אפ"ה בדבר ערוה לא מהני כיון דלפי האמת דגמרי' דבר דבר מממון. ולא הוה דבר ערוה דינו כמו איסורין. ממילא הוא דומה ממש כמו דיני נפשות. וכמו דאמרי' בסוף יבמות דלהתיר אשת איש לעלמא היא כמו דיני נפשות. והא באיסורין ע"א נאמן ג"כ להתיר מה שהוא בחזקת איסור. אף דהוא להתיר איסור מלקות. ונימא ג"כ דהיא כמו דיני נפשות ואף לשיטת התוס' דבאמת אין ע"א נאמן בזה. מ"מ היכא דאיתחזק איסורא ושני עדים מעידים להתיר. בודאי לא בעינן דו"ח. דהא גם להעיד בפני ב"ד לא בעינן. ואמאי לא נימא ג"כ כיון דהיא להתיר איסור מלקות חשוב כמו דיני נפשות. ואפ"ה לא אמרי' כן וא"כ אמאי נימא בעדות נשים כיון דהוא להתיר חשיב כמו דיני נפשות. מזה נראה הטעם כמ"ש כיון דגמרי' מכח הגז"ש דדבר דבר דאינו כאיסורין ממילא מדמינן לדיני נפשות לגמרי. וכמש"ל ראי' מתוס' מכות ד' ו' דמבואר שם דעדות המהני בדיני ממונות ל"מ בגיטין וקידושין. ומשו"ה כתב הר"ן בגיטין גבי נתייחדה בפני ע"א שחרית ובפני ע"א בין הערבים לא מצטרפין. והתם נראה באופן דכוונו לשם קידושין. ואפ"ה כתב דלא מצטרפין כיון דהוא כמו דיני נפשות ועדות מיוחדת פסול בדיני נפשות:

ועוד נ"ל דהא דע"א נאמן באיסורין והיא לאסור אף דבר דאיתחזק להיתר. ואף דיכול להיות להסתעף ממנו איסור מלקות. וע"ז ע"א אינו נאמן היא משום דבשעה שבא העד לפנינו אז אין אנו צריכם לדין ע"ז רק על גוף האיסור אם היא איסור. ומסתמא לא יבוא לידי מלקות ומשו"ה פסק הרמב"ם באיסור שנתחזק עפ"י ע"א סוקלין ושורפין אח"כ עליו כיון דבשעה שהעיד הי' נאמן לענין איסור הוה נתחזק האיסור. משא"כ אם בשעה שבא להעיד הוא בא לחייב מלקות. ע"ז אינו נאמן. ובדבר שבערוה דגילה לן הכתוב דבר דבר מממון וכנ"ל בשם הרשב"א דבעי' ב' עדים לקיום הדבר משום דהוא דבר הנוגע לאחר. וכמ"ש התוס' רי"ד דהוא חב לאחרים. אם יבוא אחר עלי' יהי' חייב. ואמאי נימא ג"כ למ"ל כעת לדון ע"ז דילמא לא יבוא לידי כך. וצ"ל דגזירת הכתוב הי' כן. דבדבר ערוה מה שיכול להסתעף ממנו הוא כמו שהוא עכשיו לדון לפנינו. וממילא דבעי' עדים שהם כשירים בדיני נפשות. כיון שיכול לבוא לידי נפשות. ויש להאריך בזה. ועוד חזון למועד אי"ה לעיין בזה. יהי' איך שיהי' עכ"פ נראה דלכל הפחות בעי' עידים כמו דיני ממונות לגמרי. וצריכים להעיד בפני ב"ד וגם דו"ח, ובאיני יודע בדו"ח או מכחשת נפסל בזה כמו בדיני ממונות אף דבאיסורין ל"ב כל זה:

ולפ"ז תו ל"ק לאיזה ענין צריכים לשיטת התוס' הגז"ש דדבר דבר מממון הא בל"ז באיסורין באופן כזה היכא דאיתחזק אין ע"א נאמן. די"ל דנפ"מ היא דבל"ז הגז"ש הוה אמרי' דהיא כמו איסורין ולא בעינן שיעידו בפני ב"ד. וגם דלא בעינן דו"ח רק דהוא שוה לגמרי לאיסורין לזה בעינן הגז"ש דבעינן בזה כל משפטי עדות כמו בדיני ממונות. אמנם עדיין זה דחוק דמגמ' משמע דבלא הגז"ש הו"א דע"א נאמן. ובהדי' פריך הגמ' בסוטה ומנ"ל דע"א אינו נאמן בזה. ולקמן אכתוב עוד בזה בעזה"י, אמנם אעפ"כ מ"ש דעדות דבר ערוה בעינן עדות שיהי' כשר עכ"פ בדיני ממונות זה נראה לפענ"ד ברור ונכון:

ובזה קשה לי הא דפריך הגמ' ביבמות פ"ח על המתני' דקתני ובאו ואמרו לה מת בעליך דדייק הגמ' דאיירי בעד אחד דבשני עדים ליכא חומר. משמע מפשטא דגמ' דבשני עדים ליכא חומר כלל ונאמנים אפי' אם אמרו לה שלא בפני ב"ד, וכן ראיתי בהאחרונים רק שהאריכו אם היא צריכה לברר אח"כ אם בא בעלה שהי' שני עדים או לא, ואמאי נימא כיון דהדין היא דעדות נשים מה"ד בעינן דו"ח. ואף דלדידן לא בעי' דו"ח