משכן העדות רצה

ובזה הי' מקום לישב קו' הנ"ל מה שמקשי' תוס' דגם לר"י קשה האיך מצינו ידינו לגיטין וקידושין. דהא זה דבעי' עדות היא משום דילפינן דבר דבר מממון. וא"כ עדות דמהני בממון אמאי לא מהני בזה די"ל דבס"ד דתוס' דגם בשביל ראי' לחוד פוסל. אז גם בממון היכא דבעי' עדים לקיום הדבר גם לר"י קו"פ פוסל מקרא דע"פ שני או שלשה עדים יקום דבר. דגם ר"י לא פליג רק היכא דלא בעי' עדים רק לשקרי:

ויש לעיין עוד בזה לפמ"ש הריטב"א קידושין הבאתי בסי' ל"ו דבגיטין וקידושין דבעי' עדים לקיום הדבר. אז בלא כוון להעיד. וגם היכא דלא באו לב"ד קו"פ פוסל. דהא בזה חשיבי עדים אף בל"ז דא"כ לדברי הרשב"א דהיכא דחב לאחרים בעינן גם בד"מ עדים על קיום הדבר. וא"כ בזה היכא דהי' קו"פ יהי' נפסל בזה היכא דחב לאחרים. ואפי' היכא דלא יבואו הקו"פ אח"כ לב"ד מ"מ נימא דגוף העדות על קיום הדבר נתבטל וצ"ע. ויש להאריך עוד לפמ"ש בשם הקצוה"ח. דגם באמת אין הדבר מתקיים בלא עדים. רק דהודאתו היא במקום עדים. וא"כ בכ"מ נימא דגם הם המה ממקיימי הדבר. נהי דלא צריך להם היא משום דהודאתו היא כעדים והוה כמו גיטין וקדושין. וכל מקום דצריך עדים לקיום הדבר ואיכא ב' עדים בלעדם. ואפ"ה הקו"פ פוסל. ויש לחלק:

ועוד יש להוסיף די"ל אף דכתב הרשב"א דקיום הדבר בעינן עדים. מ"מ לא בעינן עדים רק מה שיהי' מהני אח"כ. ובד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרי. גם היכא דבעי' עדים מ"מ לא בעי' רק עדים שיהי' מהני אח"כ. וכי היכא דאין קו"פ פוסל אח"כ אם באו לב"ד להעיד דהמעשה היא אמת היא ג"כ עדים על קיום הדבר, והא ראי' דלגבי עצמו כיון דהודאתו היא כעדים הוה עדים על קיום הדבר. ומשו"ה גם לגבי אחרים כיון דמהני עדים נגדם אפי' בצירוף קו"פ. מהני ג"כ עדות כזה על קיום הדבר. משא"כ בגיטין וקדושין דעדות כזה פוסל. לא חשיבי ג"כ עדים על קיום הדבר. ועי' מש"ל בזה ולכאורה יש ליתן טעם הגון הא דקימ"ל היכא דלא ה"ל למידע ל"א מתוך שאינו יכול לישבע משלם. כגון לגבי לקוחות וביורשין. דהא לחוב לאחרים דלא מהני הודאתו בעינן עדים על קיום הדבר. וממילא דלא הוה שבועה. דאף אם המעשה היא אמת כמו שהעיד העד. אפ"ה גוף הדבר אינו מתקיים אלא בעדים. כנ"ל ולא הוה תביעה עליו. ומשו"ה גם לגבי עצמו היכא דתבעו דהוא ידע מזה. אז תבעו דהי' עדים בדבר. וכיון דהוא ידע מזה והודאת בע"ד לחובתו היא כעדים. והוה כאלו הי' עדים והלכו. משא"כ אם תבעו בע"א והוא לא הי' שם בשעת מעשה ל"ש לומר דהי' עדים בדבר. כיון דהוא לא הי' ידע מיד. וממילא אין הדבר מתקיים בלא עדים אף דהמעשה היא אמת. אמנם דא"כ יהי' קשה אם העד מעיד דהי' אז עוד עד אחר עמו והי' שם אז שני עדים כשירים ול"ש זה. אמנם לפמ"ש יהי' ניחא דהא באופן זה ל"ש שבועה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כמ"ש:

גם יש לעיין דא"כ אמאי מהני מיגו בכל מקום אף לחוב לאחרים כמבואר זה בכל מקום. ובהני עיזי דאכלי חושלא. וי"ל כיון דמיגו מהני ואז הי' לו מיגו. חשיב זה כעדים גם על קיום הדבר כמ"ש דמשו"ה מהני ג"כ הודאת בע"ד. והוא עדים על קיום הדבר. ויש להאריך עוד בכל זה:

ולפמ"ש הטעם דבקידושין דבעי' עדים היא משום לחוב לאחרים. ולפי' רש"י והר"ן והריטב"א הוה כלחוב ממש. ולדברי הרשב"א גזירת הכתוב דהוה כאלו הי' לחוב. בזה נ"ל דיש לעיין מ"ש על קו' הראשונים בגיטין הנותנים במעמד קרובין. ולשיטת הסוברים דלא בעינן לבוא לב"ד ראוי ליחד עדים כי דילמא יתכוין אחר מן הקרובין להעיד בזה הי' מקום לומר דלא מהני אף יחוד עדים דיחוד עדים לא מהני רק על מלוה שהזמין עדים כמ"ש הרא"ש שם. דבזה כיון דהוא ענין הנוגע רק לו בזה לאו כל כמינייהו להפסיד לזה ממונו. משא"כ בקידושין דהיא לחוב לאחרים, בזה אף אם הוא הזמין עדים. והוא אינו רוצה בפסול להעיד לו. מ"מ מי שהוא לחובתו הוא רוצה בזה להעיד לו לבטל העדות. ובזה אמרי' להיפך דלאו כל כמינייהו לפסול אותו. ולהפסיד לחבירו. כיון דמה שנוגע להאחר בזה אין לו ענין לפסול אותו. אם אין האחר שהוא לחובתו פוסל אותו. וממילא מה שמעידים לחוב להאחרים. נתבטל העדות מחמת צירוף הקו"פ ממילא לא מהני הקידושין אף לגבי עצמם לפי שאין קידושין לחצאין אמנם דאין זה במשמע. וכן הריטב"א דהוא ס"ל דהוה לחוב גמור ואפ"ה כתב לעיל בקידושין דמהני יחוד עדים עי' לעיל דמ"ג וצ"ע:

ואחזור להנ"ל דמדברי הרשב"א נראה דגם בממון היכא שהוא חב לאחרים לא מהני אם גם המעשה היא אמת. ואין הדבר מתקיים בלא עדים. אמנם דאין זה משמע כן לפי האמת. וז"ל הריטב"א ד' מ"ג ולאפוקי אם הזמין לה עדים אחורי הגדר חדא דהא לא חשיבה עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות. אלא בדבר שצריך עדות משום שקרי וכו'. ומי שנטל קנין לחבירו בממון והטמין לו עדים אחורי הגדר מהני דלא איברי סהדי אלא לשקרי וכו'. ולרשב"א יהי' נפ"מ בקנין שהיא לחוב לאחרים לא יהי' מהני אם העדים עומדים אחורי הגדר וכנ"ל:

גם יש לעיין במצא מציאה ועשה בה קנין בזה נימא דהקנין לא מהני רק בעדים. כיון דבזה היא לחוב לאחרים. דמשו"ה המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום דה"ל התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. ונימא דגוף הקנין בעי עדים. ואם גם דנימא דמ"מ לא יכול אחר לתפוס ממנו. כיון דהוא רואה אצלו המציאה. וידע מזה דהוא קנה אותה בקנין הוה כאלו הי' עדים לגבי עצמו משום דהודאת בע"ד כק' עדים. מ"מ יש נפ"מ אם אחד זכה בה ונפל גם ממנו. ואצלו לא הי' יאוש. או אם בא אחד ונטל המציאה דהוא לא ידע אם האחר כבר עשה בה קנין בזה לא הי' צריך להחזיר. ואפי' אם נודע לו שהוא מאמין לו דהוא עשה בה קנין. מ"מ הא הקנין לא מהני כיון שהי' לחובתו בלא עדים. גם אם הי' עדים אחורי הגדר בשעה שמצאה. ובא אחר דלא הי' אז שם. ולא ידע דהוא עשה בו קנין מקודם לא יהי' צריך להחזיר כיון דעדים אחורי הגדר ל"מ בזה. [ועוד יש למצוא נפ"מ לענין ברי ושמא דבזה כיון דליכא חזקת ממון כאשר אבאר לקמן בתי' על קו' זו]:

ואחזור להנ"ל דלדברי הרשב"א יהי' קשה לפמ"ש הריטב"א דעדים שהי' עומדים אחורי הגדר לא הוה עדים במקום דבעי' עדים לקיום הדבר. א"כ גם בזה בממון היכא דהוא חב לאחרים דמשמע מדברי הרשב"א דבזה בעי' עדים לקיום הדבר. ולא יהי' מהני עדים כזה. וצ"ל דהרשב"א ס"ל כיון דהעדים העומדים אחורי הגדר יהי' נאמנים אח"כ גבי ממון דל"ש לשחוק כמ"ש ממילא חשיבי עדים ג"כ לקיום הדבר. ולא ס"ל בזה כהריטב"א. רק כטעם הראשון שכתב הריטב"א שם:

עוד י"ל במ"ש הריטב"א שם דבקידושין כיון דבזה בעינן עדים לקיום הדבר אמרי' נמצא קו"פ עדותן בטלה. אף אם לא כוונו להעד ולא באו לב"ד. כיון דהם חשיבי עדים. ואם נימא כן להרשב"א גם בממון היכא דהוא חב לאחרים נימא דקו"פ פוסל אף אם לא כוונו להעד ולא באו לב"ד. ועימש"ל בטעמו של הריטב"א דס"ל הא דבעינן כוונו להעיד לאו משום צירוף. רק דבל"ז לא חשיבי עדים. ומשו"ה כתב שפיר דבזה הא גם בלא כוונו להעיד חשיבי עדים. משא"כ א"א הטעם דבעי' כוונו להעד שיהי' להם צירוף נדחי' דברי הריטב"א. מ"מ יהי' קשה למה בעינן דוקא שיבואו לב"ד הא בל"ז הוא ג"כ ממקיימי הדבר. וממילא להרשב"א יהי' זה קשה ג"כ בדיני ממונות היכא שהוא חב לאחרים. ואפשר לומר לפמ"ש הא דבעי' עדות לקיום הדבר היא רק עדות שיהי' מהני להעד בב"ד. וא"כ היכא דלא באו הפסולין לב"ד. בזה חשיבי הכשירים עדים לקיום הדבר. כיון שהוא בידים שיכולין לבוא לב"ד להעיד בלא הפסולין. ובזה י"ל ג"כ דברי הב"ש הנ"ל שכתב אף אם באו לב"ד אח"כ מ"מ לא נתבטלו הקידושין למפרע. ועי' בסי' ל"ו שהקשיתי עליו אמאי לא נימא דבזה נתבטל הצירוף למפרע. א"א הטעם דצריכים לבוא