משכן העדות רצג

תוס' משום אין דבר שבערוה הא גם באיסור ע"א בהכחשה לא לא מהני. דבזה י"ל הי' אסורה להנשא דהבעל לא ידע. והכחשת בעל דבר אינו בדבר שבערוה:

גם א"א דאיירי באופן דליכא הכחשתה. כגון דהיא לא ידע דהעד מעיד דאבי' קיבל קידושין והוא לא ידעה. והוצרכו בפשיטות דבר שבערוה דבאיסורין הי' ע"א נאמן גם לתוס' בזה. אף דהיא נגד חזקה. משום דעשוי' להשתנות. [ובל"ז י"ל דהתוס' כתבו לפי האמת דאיירי בזרק לה קידושין דבזה ליכא הכחשה דהא לא יודעה. וגם ליכא חזקה כמ"ש תוס' ול"צ למ"ש] מ"מ אפשר לומר דהתוס' סברי דגם להך מ"ד דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין ולמה לא קאמר המקדש בע"א הוה קידושין. מזה נראה דר"פ גופו ס"ל דודאי המקדש בע"א מה"ד לא הוה קידושין כלל. משום הגז"ש דדבר דבר מממון דהיא אפי' בלא הכחשה. ומטעם הנ"ל די"ל דאל"כ מנ"ל באמת דבעי' שני עדים אם שניהם מודים. רק דר"פ חש לחומרא. וי"ל דס"ל דהיא רק לכתחילה. משא"כ בדיעבד אם נשאת לכ"ע לא תצא. ומשו"ה מקשים תוס' שם רק אמאי תצא. ולא מקשים דתהי' תנשא לכתחילה. וקו' זו הקשה השער המלך. אבל בזה ניחא די"ל לכתחילה אסור משום דס"ל דחוששין לקידושין. וממילא גם אם ע"א אומר דנתקדשה בפני עדים כראוי אסור ג"כ לכתחילה. ועי' בשער המלך שם מה שפלפל בזה. ולפי ענ"ד נראה מ"ש היא נכון מאוד בעזה"י:

ועוד נ"ל דיש לומר בכונת התוס' דקאי על הא דאמרי' בגמ' תרווייהו בפנוי' קא מסהדי, ע"ז כתבו תוס' דלא צריכים להא. פי' להא דשניהם בפנוי' קא מסהדי. דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה פי' אפי' אם העד האומר נתקדשה הוא לחוד דהאחר אינו מעיד ע"ז דהיא פנוי'. ועוד י"ל דכונת התוס' היא אפי' אם העד שאומר נתקדשה הי' בא תחילה ואז הי' נאמן למ"ד דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין ג"כ בזה כיון דליכא הכחשה. דאיירי דגם הוא לא מכחשת אותו. וא"כ ממילא לא הי' שייך תרוייהו בפנוי' קמסהדי. דהיינו דהאחר אומר ג"כ דהיא פנוי'. דהא בזה הי' אמרינן ג"כ כיון דהראשון הי' נאמן בזה כיון דליכא הכחשה. וממילא לא מצי השני להכחישו [וכשיטת הסוברים דבכל מקום אמרי' כן אפי' במקום דלא הי' צריכים להאמין לו כתרי אפ"ה אמרי' דאין דבריו של אחד במקום שנים] וממילא משום ע"א נאמן באיסורין הי' הראשון נאמן מ"מ הקשה תוס' דהא ה"ל דבר שבערוה. והיא כמ"ש לעיל כיון דאח"כ בא אחר ומכחישו ממילא דבזה ה"ל דבר שבערוה ובעי' שני עדים לגמרי. דהא במקום הכחשה ילפינן דבר דבר מממון. וממילא גם היכא דאיכא הכחשה אח"כ אמרי' ג"כ דל"ש לומר דאין דבריו של אחד במקום שנים. דהא בזה אמרי' דלמפרע לא הי' נאמן כלל כיון דהיא דבר שבערוה. ואין פחות משנים. כמו דיני ממונות לכ"ע:

ולפ"ז ניחא מה דקשה להבין דגרס ר"פ. ור"פ ס"ל דהמקדש בע"א חוששין. ולפ"ז ממילא אם מעיד שנתקדשה והיא לא מכחשת אותו דנאמן ג"כ דזה לא הוה דבר שבערוה. וא"כ יהי' קשה לשיטת הסוברים דאפי' היכא דלא הי' צריכים להאמין לו כתרי הוה ג"כ כב' כנ"ל. א"כ הא בגמ' משמע דבכל ענין הדין בע"א אומר נתקדשה ועד אחר מכחישו דלא תצא. אפי' אם עד הב' שאומר לא נתקדשה בא לאח"כ לאחר שאסרוה הב"ד מחמת העד הראשון. ואמאי יהי' הדין בזה דל"ת הא כבר האמינו לעד הראשון והוא נאמן כתרי אבל בזה ניחא די"ל כיון דהעד המכחיש בא אח"כ הוה לי' דבר ערוה ולמפריע אינו נאמן. ומיושב היטב קו' התוס' בפשיטות. מ"ש דלא הי' צריך להעד שאומר לא נתקדשה די"ל אם לא הי' בא הי' העד הראשון נאמן דאז לא הוה דבר שבערוה:

אמנם מ"ש דבקידושין אף שהיא נגד החזקה. י"ל אי לא משום דבר שבערוה הי' ע"א נאמן משום דה"ל חזקה העשוי' להשתנות לא משמע כן. דאל"כ לפמ"ש המרי"ק דהיכא דלא איתחזק נאמן ע"א אפי' בדבר שבערוה. דגמרי' מנדה דנאמנת דגם נדה ה"ל דבר שבערוה. ולקמן אבאר זה היטב בעזה"י וא"כ קשה אמאי לא יהי' ע"א נאמן לומר שנתקדשה אם הוא לא מכחישו. וגם לפי האמת יהי' הדין המקדש בע"א חוששין לקידושין מדינא. כיון דע"א יהי' נאמן לאסרה לכ"ע דהא לא הוה נגד חזקה דחזקת פנוי' עשוי' להשתנות. ובל"ז לא משמע כן מכמה מקומות. לזה צ"ל דחזקת נדה שפיר דלא הוה חזקה כמו שדייק הרשב"א והרמב"ן ביבמות ובריש גיטין. כיון דחזקה ישתנה ממילא ול"צ לזה שום מעשה דממילא היא פוסקת לראות. ואי משום הטבילה הא הטבילה היא דבר שבידה. והיא נאמנת. משא"כ בקידושין צריכה מעשה שתהי' מעשה הקידושין אמנם אעפ"כ יש מקום לדברי לפמ"ש תוס' שם דאיירי דזרק לה קידושין. והיא ספק אם הי' קרוב לה. או לו. דזה לא הוה חזקה. משו"ה ע"א נאמן. ועימש"ל בזה:

היוצא מכל מה שכתבתי. דמה"ד גבי קידושין צריכים עדים לקיום הדבר. והמקדש בע"א אין חוששין לקידושין. רק דלחומרא אנן חוששין לקידושין אף בע"א. אבל במקום הכחשה גם בקידושין אין חוששין לזה שמכחיש העד:

ובגיטין גם לפי האמת המגרש בע"א אין חוששין לגט אף לחומרא. כי לא מצינו זה בשום מקום. והטעם י"ל כמ"ש הטעם דבזה חלוק גיטין מקידושין:

ובחליצה מצד הדין נראה דל"צ עדים לקיום הדבר כלל. רק דהוא מטעם חומרא. ולפ"ז בשניהם מודים בחליצה אסורה עליו ליבם אותה. אף דאינם נאמנים להתיר אותה לשוק. מ"מ לגבי נפשי' שוי' חתיכה דאיסורא. כיון דאם היא אמת שהי' חליצה בינו לבינה החליצה כשירה לגמרי אף להתיר אותה לשוק:

כל זה היא לקיום הדבר. אמנם לברר אמיתית הענין מבואר בגמ' ריש גיטין. ובסוגי' דשליש ובסוף גיטין. ובסוטה וביבמות פ"ח. דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה. ובעי' שני עדים כשירים כמו דיני ממונות. מחמת הגז"ש דדבר דבר מממון. ובדבר זה האריכו האחרונים. אי אמרי' זה בכל דוכתי דאין דבר שבערוה פחות משנים. או אם יש מקום דגם ע"א נאמן. כגון בלא איתחזק. לזה אבאר הדינים ומה שנראה לפענ"ד בעזה"י ואדבר עוד מעט בממון שהוא חב לאחרים:

בו יבואר בממון היכא דהוא חב לאחרים אי בעינן ג"כ עדים לקיום הדבר:

יב הנה לעיל בארתי היטב דמדברי הרשב"א מבואר דגם בממון היכא דהוא חב לאחרים בעי' עדים לגוף הדבר. רק דמ"מ כתבתי דבזה נראה דמהני עכ"פ עדים עומדים אחורי הגדר דמ"מ לגבי אחרים הא איכא עדים בדבר. ובזה ל"מ לטעון לשחוק דהא עכ"פ גוף הענין מהני לגבי עצמו. רק הבאתי דברי הריטב"א מ"ב דכתב היכא דבעי' עדים לקיום הדבר לא מהני אם הטמין עדים אחורי הגדר עי"ש:

אמנם עכ"פ יהי' נפ"מ לדינא באחד שהקנה חפץ לחבירו. ובאופן שהוא חב לאחרים ממש ולא הי' עדים בדבר דגוף הענין ל"מ לגבי האחרים שהוא לחובתו. ואף דבזה לא נפ"מ מידי דבל"ז אינו נאמן לגבי האחרים. מ"מ יש נפ"מ אם העדים הי' אז פסולים להעד מחמת עבירה ולדברי הש"ך בסי' ל"ד לא בעינן בזה תחילתו בכשרות. או אם הי' אז נוגעים בדבר. בזה קימ"ל דלא בעי' תחילתו בכשרות. והראב"ד כתב הטעם דנוגע הוא כבעל דבר ולא הוה שם עד עליו בזה א"א הטעם דלא איברי סהדי אלא לשקרי. הא עכשיו העדים הם כשירים להעיד. וידעינן דהמעשה היא אמת. ומהני לחוב לאחרים ג"כ. משא"כ אי אמרי' הטעם. דהיכא דהוא לחוב לאחר אין הדבר מתקיים אלא בעדים. אף דעכשיו הם כשירים. מ"מ הא בשעת מעשה הי' פסולין ולא הי' אז עדים בדבר. וממילא אף דידעינן דהוא אמת אין הדבר מתקיים אלא בעדות. ולא נקנה לו בקנין זה ונפ"מ אם אחד הי' חייב לאחר. ומכר את נכסיו והוא בענין דאין המלוה יכול לטרוף מנכסים משועבדים שהיא מלוה על פה. ובשעת שמכרו מכרו לפני עדים שהי' אז פסולין ועכשיו הם כשירים דא"א הטעם דאין הודאתו מהני נגד הבע"ח. הא בזה