משכן העדות רצב

והיא דרבנן עי"ש. וי"ל דאביי לא סבר כר"פ בהמקדש בע"א. ועי' רשב"א כתובות:

בו יבואר דין קידושין בע"א. וגט בע"א. יא ועתה אבאר ע"א בקידושין לשיטת התוס' דהא התוס' ס"ל היכא דאיתחזק לא נאמן ע"א אפי' באיסורין באינו יודע רק בשותק. ומטעם הנ"ל. ולפ"ז קידושין בע"א אמאי מהני אפי' אם נימא דהוא לא ס"ל דילפינן דבר דבר מממון. ומשו"ה מהני הודאתו. מ"מ בזה יהי' הקו' במ"ע. אמאי צריכים ע"א דהא בלא הגז"ש דדבר דבר אין ע"א מהני לגבי האחרים להוציא אותה מחזקת פנוי'. וממנ"פ או דלא יהי' סגי בע"א או דע"א לא יהי' [צריך[ (מהני). וצריך לדחוק ולומר כמ"ש דהטעם היא כיון דע"א מהני בממון עכ"פ לענין שבועה. והוא דחוק מאוד כמ"ש דמה ענין שבועה לכאן. הא בזה ל"ש שבועה. והיכא דלא שייך שבועה אין ע"א נאמן כלל בממון. ומשו"ה בקרקע דליכא שבועה לא נאמן ע"א כלל אפי' לגבי ממון:

ולכאורה הי' מקום לומר לפמ"ש התוס' לחלק הא דס"ל לאביי דנאסרה לבעלה בע"א ולמה לא מהני קידושין בע"א, וכתבו דגבי קידושין י"ל דהמעות היא מתנה. ומשו"ה אם איכא ע"א דנתן לה המעות לקידושין בזה אם היא תכחיש לדברי העד שאומר דלא נתן לה בתורת קידושין רק למתנה תהי' צריכה לישבע נגד העד. ומשו"ה היכא דשניהם מודים כל זמן שהוא לא מכחשת להעד. ולא אמרה דנתן לה במתנה הוא כשנים. אך דזה אינו דעיקר כונת הפי' בדברי התוס' כמ"ש. וגם דא"כ יהי' קשה במקום דל"ש שבועה. וגם בל"ז נראה דהכא ל"ש שבועה כיון דליכא כפירת ממון כמ"ש במקום אחר:

והי' נ"ל הטעם ע"פ מה שאמרתי ליישב קו' הפ"י סוף גיטין לשיטת התוס' דס"ל דע"א אינו נאמן נגד חזקה א"כ לאיזה ענין צריכים למילף גז"ש דדבר דבר מממון דאין ע"א נאמן באשתי זינתה. בל"ז ידעינן ג"כ כיון דהיא בחזקת היתר לבעלה. ובאופן זה גם באיסור אינו נאמן. אמנם בזה י"ל בפשיטות דאיצטריך הקרא לב"ש שם אף אם הבעל שותק דאז נאמן באיסורין. וגם י"ל אם הבעל מודה לדברי העד דאפ"ה אינו יכול לגרשה. ואף דאביי ס"ל באמת דבזה נאמן העד. היינו לפי האמת דקימ"ל דיכול לגרשה בע"כ. וא"כ אם הוא מודה לדברי העד. אז צריך לגרשה. משא"כ לב"ש דס"ל דלא יכול לגרשה רק אם מצא בה ערות דבר. בזה אפי' אם מודה לדברי העד. ואומר דבפניו זינתה. אפ"ה אינו נאמן לאסרה עליו ולהפקיע אותה דהוא משועבד לה ג"כ לב"ש דס"ל דלא יגרשה. כמו דהיא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך מה"ד דהיא משועבדת לו כמ"ש הר"ן סוף נדרים ה"ה לב"ש צריך קרא דלא יגרשה אלא אם מצא בה ערות דבר. ובעינן זה בפני שני עדים דבל"ז לא נאמן:

והא דאמרי' בסוטה וע"א דאינו נאמן מנ"ל וצריך הגמ' לילף הגז"ש דדבר דבר. הא בל"ז אין ע"א נאמן מכח החזקה. י"ל דקו' הגמ' היא למה איצטריך קרא דע"א נאמן לאחר קינוי וסתירה. הא בל"ז ידעינן ג"כ דע"א נאמן דהא ע"א נאמן באיסורין. ואי דבזה היא נגד חזקה י"ל כמ"ש תוס' ריש נדה דלאחר קינוי וסתירה נסתרה החזקה. וא"כ בלא הקרא ידעינן ג"כ דע"א נאמן. וע"ז תי' הגמ' דס"ד דילפינן דבר דבר מממון ובעינן שני עדים או די"ל בזה דהיא ספק טומאה ברה"י דבזה לא מהני חזקה ועי' ברש"י ד' ל"א. ועוד אאריך בזה בעזה"י לקמן בשיטת התוס':

והא דאיצטריך למילף מגז"ש דדבר דבר דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין. לדברי הרשב"א ניחא די"ל דאיצטריך דלקיום הדבר בעינן שני עדים דוקא. אמנם דעדיין קשה דהא גם בל"א המקדש בינו לבינה לא הוה קידושין רק בע"א וצ"ל כמ"ש. וממילא לשיטת התוס' דבאופן זה היכא דאיתחזק לא נאמן ע"א אף באיסורין וא"כ הקו' במ"ע למאי צריך הגז"ש הא בל"ז ידעינן ג"כ כיון דע"א לא יהי' נאמן לגבי האחרים בעינן שני עדים על קודם הדבר דאין קידושין לחצאין כמ"ש:

ונ"ל דהא התוס' ריש גיטין ובמקומות אחרים כתבו הא דנאמנת אשה לומר שהי' שבעת נקיים אף דזה הוה איתחזק איסורא. וכתבו דאינו בחזקת רואה כל ימי'. והטעם נ"ל דהוה חזקה עשוי' להשתנות. דהא בודאי תפסוק מלראות. ולפ"ז י"ל כיון דבנדה נאמנת אף נגד חזקה כיון דהיא חזקה העשוי' להשתנות ה"ה בכל מקום ע"א נאמן נגד חזקה העשוי' להשתנות ומשו"ה י"ל דחזקת פנוי' הוה ג"כ חזקה העשוי' להשתנות דהא סתם אשה עומדת להנשא. ובודאי יוצאת מחזקה זו. לכן הוה ס"ד דבזה ג"כ ע"א נאמן לזה איצטריך קרא ולפ"ז י"ל בשיטת התוס' ג"כ כמ"ש דהך מ"ד דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין ס"ל דהך גז"ש דדבר דבר אינו אלא במקום דאיכא הכחשה, משא"כ היכא דליכא הכחשה בזה היא כמו איסורין דע"א נאמן. ומשו"ה בקידושין היכא דליכא הכחשה ע"א נאמן לגבי אחרים להחזיקו לאשת איש. ואף דהיא נגד חזקה מ"מ הא ה"ל חזקה העשוי' להשתנות. וממילא דמהני ע"א על קיום הדבר כמ"ש וצריך ג"כ ע"א כנ"ל:

ולפ"ז חזקת אשת איש בודאי לא הוה חזקה העשוי' להשתנות. דהא רוב לא מגרשים נשותיהם. ודילמא היא תמות תחילה ותהי' כל ימי' בחזקה זו. ואז בלא הגז"ש דדבר דבר ידעינן ג"כ דאין ע"א נאמן להתיר אותה נגד חזקה. כיון דגם באיסורין אין ע"א נאמן בזה. וי"ל ג"כ דאין ע"א נאמן על:

הגירושין דרוב אין מגרשין. וגם באמת הא אית לי' חזקת חי'. וגם היא חזקת אשת איש. וי"ל כנ"ל דבזה בעינן אפי' עדים שיהי' כשרים בדיני נפשות ממש. כיון דזה מיד היא נוגע לאיסור ערוה דהיא דיני נפשות:

ומעתה לדינא נראה לפענ"ד אם ע"א בא ומעיד על אשה שנתקדשה והיא אינה יודעת מזה או דהיא שותקה. דזה תלי' להך מ"ד דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין. וכתבתי הטעם דהוא לא יליף הגז"ש דדבר דבר רק במקום דאיכא הכחשה ממילא בזה דליכא הכחשה הוא מוחזקת לנו לאשת איש. ונאמן ג"כ העד כמו ע"א דנאמן באיסורין. משא"כ לדידן דקיימ"ל דאפי' שניהם מודים אין חוששין לקידושין. והוא משום דהגז"ש דדבר דבר היא אפי' במקום דליכא הכחשה. אפ"ה בדבר שבערוה בעינן שני עדים. ממילא אף היכא דליכא הכחשה אין ע"א להחזיקה לאשת איש דהא בהא תלי' דאי אמרי' דע"א נאמן בלא הכחשה להחזיקה לאשת איש. ממילא קידושין בע"א הוה קידושין. ומשו"ה כתב הריטב"א שפיר בסוגי' הא דלא תי' הגמ' דאיירי. דהעד מעיד שנתקדשה בפניו ובפני עד אחר דבזה אינו נאמן ג"כ כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים. והיא דלא מבעי' למ"ד דס"ל המקדש בפני ע"א אין חוששין דודאי אינו נאמן. אלא אפי' להך מ"ד דס"ל דחוששין לקידושין היא דוקא אם שניהם מודים. משא"כ במקום הכחשה. בזה אין ע"א נאמן לאסרה על כל העולם ואע"ג דמטעם ע"א בהכחשה הי' נאמן לאסרה דהכחשת דידה לא מהני על אחרים כנ"ל מ"מ בהכחשה גמרי' הגז"ש דדבר דבר דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה והא דמהני בע"א נגד מי שמודה היא משום דהא בשעת קידושין היתה היא מודה לדבריו כמ"ש משא"כ להחזיקה לאשת איש בודאי לכ"ע אין העד נאמן אם הוא מכחיש אותו מחמת הגז"ש דדבר דבר. ובלא הגז"ש דדבר דבר לא הי' שייך ע"א בהכחשה כיון דהיא בעל דבר ונוגעת כנ"ל:

ולפ"ז מבוארים היטב דברי התוס' כתובות בסוגי' דתרי ותרי ד"ה תרווייהו בפנוי'. וז"ל דלא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים ותמהו דילמא סבר כמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין, וא"א הגי' שם ר"פ קשה טובא דהא ר"פ ס"ל כן עי"ש ברשב"א. ואם נימא דאיירי בהיא מכחישתו. ניחא דהא בזה כ"ע סברי דילפינן דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים. ומותרת להנשא אפי' למי שהוא אומר איני יודע. ומשו"ה הקשה