משכן העדות רצא

ידע. וממילא העד נאמן לגבי האחר להחזיק אותה לאשת איש:

בו יבואר דין ע"א בהכחשת הבע"ד:

י ואדבר עוד מעט בענין זה. אם הכחשת בע"ד שהוא נוגע מהני באיסורין לגבי אחר דכבר כתבתי ראי' ברורה מסוטה לאחר קינוי וסתירה דע"א בהכחשה אינו נאמן ובהכחשת דידה. וכן בהדי הכחשת הבעל נאמן. וצ"ל הטעם משום דהם נוגעין בדבר. ולכן לא הוה הכחשה. ולכאורה הי' נראה דזה [תלוי] בהטעם דנוגע פסול להעיד כמבואר בח"מ סי' ל"ז. דלטעם דע"ש דכתב דלאו משום דחשיד לשקר רק דנוגע הוא כמו קרוב ופסול מגזירת הכתוב. ממילא גבי ע"א באיסורין דאפי' קו"פ נאמן. גם נוגע נאמן. וממילא גם הכחשת בע"ד מהני כמו הכחשת עד פסול דמהני משא"כ להסמ"ע והש"ך דהשיגו על הע"ש וס"ל דהיא מטעם דחשיד לשקר. ממילא גם באיסור אם הבע"ד מכחיש והוא נוגע אינו נאמן להכחיש העד. דהא חשיד לשקר. ולכאורה א"א דהכחשת הבע"ד לא מהני יש ראי' דלא כדברי הע"ש. וצ"ל כהסמ"ע והש"ך דפסולו היא משום דחשיד לשקר:

אלא דמסוטה ליכא ראי' כ"כ די"ל דבזה הא הוא מעיד עלי' דעברה על איסור אשת איש. והוה בזה משום רגלים לדבר. ומה"ת תהי' היא נאמנת להכחישו. הא בזה כיון דעברה על איסור אשת איש. בודאי היא חשודה להכחיש אותו בשקר ולהעיד שקר. ולכן היא אינו נאמנת להכחישו. אך לפמ"ש תוס' דגם הבעל אינו נאמן להכחיש העד לאחר קינוי וסתירה. בזה יהי' הקו' במ"ע אמאי לא נאמן. וצריך לומר משום דהוא נוגע. ויהי' מוכח דלא כדברי הע"ש. חוץ באם נימא דבזה גזירת הכתוב דאל"כ למה צריך קרא בל"ז בשותק נאמן. אלא דכבר כתבתי דזה לק"מ דהא איצטריך קרא היכא דהבעל אומר איני יודע. ולשיטת התוס' בזה אין ע"א נאמן:

אלא דבאמת נראה דגבי איסורין גם נוגע נאמן. והוא ממעשים בכל יום, כשלוקחין בשר ממקולין ויודעים שיש לו שם בשר טריפה. אמאי יהי' נאמן לומר דהיא בשר כשירה. דהא הוא נוגע דבשר טריפה נמכר בזול מבשר כשירה, אע"כ צ"ל דבאיסורין גם נוגע נאמן. ואדרבא מזה נראה ראי' להע"ש דנוגע לא [פסול] מטעם דחשיד לשקר. רק משום דהוא עד פסול ובזה הא עד פסול נאמן ג"כ. וא"כ קו' הנ"ל במ"ע. אמאי יהי' נאמן העד להכחיש הבעל יהי' ע"א בהכחשה:

ואולי יש לחלק אף דבאיסורין ע"א נאמן אף דהוא נוגע היא משום דבזה לא חשיד לשקר. משא"כ היכא דהוא אומר להכחיש העד. בזה לא הוה הכחשה. דיותר מסתבר לומר דהוא אומר שקר. כיון דהוא נוגע מלומר דהעד הב' אומר שקר [ואם נימא היכא דע"א הוא עד כשר אז לא נאמן עד פסול להכחישו ודוקא עד כשר יכול להכחיש עד כשר. ועד פסול עד פסול כדמשמע לכאורה מלשון דמתני' יהי' ניחא בל"ז כיון דהיא נוגעה ה"ל עד פסול ולא מצי להכחישו. אלא דא"כ אמאי לא יוכל להכחיש עד פסול ועי' בסוטה ל"א ע"ב ובתוס' ד"ה הא. ועוד אדבר מזה בעזה"י:

והשער המלך הנ"ל האריך בזה ומסיק ג"כ דהכחשת הבע"ד לא הוה הכחשה. חוץ בדבר ערוה עי"ש. ולפמ"ש הטעם נכון דבזה היא גז"ש דבר דבר דגם בהכחשת הבע"ד לא מהני עדותן אפי' לגבי אחר דלגבן לא צריך קרא דע"א בהכחשה ודאי אינו נאמן. ואפי' הך מ"ד דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין. מ"מ ס"ל הגז"ש רק דהוא ס"ל דהגז"ש לא הוה רק במקום הכחשה:

ובזה י"ל דברי רש"י על קו' הגמ' ותיסברא ע"א בהכחשה מי מהימן ופי' בהכחשת עד די"ל דקו' הגמ' היא מכל מקום דגם באיסורין אין ע"א נאמן בהכחשה. והתם הבע"ד לא הוה לגבי אחרים הכחשה, ולזה פי' רש"י כן להגדיל הקו' דאפי' אם נימא דל"א כלל הגז"ש דדבר דבר אפי' בהכחשת דידה. מ"מ ע"א בהכחשה מעד אחר ודאי אינו נאמן:

ובזה י"ל קו' המקנה שהקשה מאי פריך הגמ' ע"א בהכחשה מי מהימן. הא מ"מ לפי דברי כל אחד מהם היא אשת איש עיש"ה ובפשיטות י"ל דקו' הגמ' היא דהא ע"א מהן הוא ודאי עד פסול ולא נשאר רק ע"א. וגם זה העד היא מכחישתו ואינו נאמן. אבל אפי' אם נימא דלא הוה הכחשה מבע"ד כלל. מ"מ הא עד אחר מכחיש אותו. ובזה היכא דהיא הכחשה לא נאמן ע"א בדבר שבערוה מגזירת הכתוב דדבר דבר מממון. וביתר דברי השער המלך מה שהאריך עוד בדברי התוס' כתובות אבאר לקמן בעזה"י:

ואחזור להנ"ל לפמ"ש דלדברי הרשב"א וריטב"א צ"ל הא דס"ל לאביי באשתך זינתה בע"א דנאמן איירי דהיא אינה מכחישתו. ומשו"ה נאמן כדין ע"א נאמן באיסורין דהגז"ש דדבר דבר אינו אלא במקום הכחשה יש לעיין בהא דמוקי אביי בסוגי' דתרי ותרי בע"א ע"א אומר מת הימנוה רבנן כתרי ואין דבריו של אחד במקום שנים. ובגירושין תרוויהו בא"א קמסהדי. הא לאביי דס"ל דהגז"ש דדבר דבר אינו אלא במקום הכחשה. וממילא היכא דלא הוה הכחשה ע"א נאמן גם בדבר שבערוה. ואם מעיד דהיא נתגרשה והיא מודית לדבריו הוא נאמן כמו ע"א דנאמן באיסורין אפי' באיתחזק דהא בהא תלי'. אם נימא דע"א לא נאמן אח"כ כשאינו מכחישו ממילא לא יהי' ממש בקידושין וא"כ אמאי לא נימא גם בנתגרשה דע"א אומר נתגרשה נאמן ושוב אין הב' יכול להכחישו. דאין דבריו של אחד במקום שנים. ולזה ראי' למ"ש דדוקא בקידושין ע"א נאמן בלא הגז"ש. משא"כ בגירושין בל"ז אינו נאמן כיון דהיא כמו דיני נפשות רק במיתה הימנוה רבנן משא"כ בגירושין:

גם אפי' א"א דגם גירושין לא הוה כדיני נפשות וממילא גם ע"א נאמן לומר דהיא גרושה אם אין אחר מכחיש אותה כאשר אדבר עוד מזה בעזה"י. מ"מ י"ל דמזה היא ראי' לשיטת האומרים הא דאמרי' בכל מקום דאין דבריו של אחד במקום שנים היא דוקא היכא דנאמן כתרי. משא"כ באיסורין דל"צ להאמין לו כתרי אף בזה אחר זה יכולין להכחישו. ממילא י"ל דדוקא במיתה הימנוה רבנן כתרי אמרי' אין דבריו של אחד. משא"כ בגירושין דבזה אינו נאמן כתרי. רק מטעם ע"א נאמן באיסורין ומשו"ה יכול האחר להכחיש אותו אף אח"כ דלא הוה כב' בזה:

ועוד י"ל הא דגמרי' דבר דבר בהכחשה. לאו דוקא דמכחיש את העד מיד רק אפי' אם הוא נכחש אח"כ אמרי' ג"כ דהיא דבר ערוה ואין פחות משנים. כמו בממון היכא דהיא הכחשה אף אח"כ אין העד אחד נאמן ה"ה בזה. וממילא כיון שבא העד אח"כ ומכחיש העד קמא הוה דבר ערוה וצריכים ב' עדים כמו בדיני נפשות. וממילא לא הי' העד דאומר נתגרשה נאמן למפריע כיון דהיא דבר ערוה. רק (בגירושין) [במיתה] אמרי' דנאמן גם בזה משום דרבנן הימנוה כתרי. ולא מצי האחר להכחישו ומיושב קו' התוס' דשם דמקשים למ"ל העד שאומר לא נתגרשה בל"ז הא בדבר שבערוה אין ע"א נאמן דהא לשיטת הרשב"א והריטב"א בל"ז יהי' זה כאיסורין ויהי' ע"א נאמן. והתוס' לשיטתם מקשי' שפיר כאשר אבאר לקמן ויש להאריך בזה טובא בדברי הרמב"ם שם. ואין כאן מקומו:

ולפ"ז לדידן דמחמירין. בקידושין בע"א. ולפמ"ש הטעם כיון דאנן חיישינן דהגז"ש אינו אלא במקום הכחשה. ממילא יהי' נפ"מ אם בא ע"א. ומעיד שנתקדשה. והיא לא יודעת מזה כגון דמעיד דאבי' קבל קידושין. בזה הי' מקום לחוש לחומרא ג"כ לדברי העד שאומר כן כיון דליכא הכחשה ובזה ע"א נאמן וצ"ע לדעתי בזה. כי לפמ"ש הא בהא תלי' דא"א המקדש בע"א חוששין לקידושין. ע"כ דע"א נאמן אח"כ ע"ז דאל"כ לא הי' ממש בקידושין דהא ל"ל דהטעם היא מחמת הודאתם הוה קידושין דא"כ למה צריך אף ע"א כנ"ל:

אמנם כ"ז אינו אלא לשיטת הסוברים דהטעם בשותק אינו משום הודאה. רק דגם באינו יודע ע"א נאמן אפי' באיתחזק. דבזה ע"כ צ"ל דאביי ס"ל דחוששין אם לא דנימא כתי' הכ' של הרשב"א דאביי לא סבר ג"כ דנאמן מדינא רק משום חומרא