משכן העדות רצ

משא"כ בגיטין דבזה בלא הגז"ש אין ע"א נאמן כיון דהיא דיני נפשות ממילא דבעינן שני עדים על קיום הדבר:

ולפמ"ש הטעם דמשו"ה המקדש בפני ע"א חוששין לקידושין משום דיש להחמיר כמ"ד דל"א לענין זה הגז"ש דדבר דבר. וממילא נאמן ע"א לגבי אחרים. ומ"מ בעינן עד כשר דוקא דבזה נאמן כשנים. והוה כהוחזק איסור דסוקלין ושורפין משא"כ בעד פסול ל"א זה. י"ל דברי הב"ש בסי' מ"ב ס"ק ה' דכתב שם להשיג על הב"ח דכתב באם טוען דכונתו הי' לשחוק נאמן במיגו דהי' מכחישו. והשיג הב"ש ע"ז דזה לא הוה מיגו כמו בנסכא דר"א. ותמהו עליו דהא זה אינו אלא לענין שבועה. ולפמ"ש ניחא דהא הטעם מבואר דמיגו במקום ע"א לא אמרי' משום דע"א כל זמן שלא נשבע כנגדו הוא כשנים. והוה מיגו במקום עדים משא"כ היכא דל"ש שבועה כגון בקרקע ל"א זה משום דבזה לא הוה כשנים, דאין ע"א קם לממון רק לענין שבועה. וממילא באיסורין כל זמן שלא הכחישו ע"א נאמן כמו שנים. ומשו"ה בזה אחר זה אמרי' דהראשון הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום ב'. ממילא באיסורין לא אמרי' ג"כ מיגו במקום עד ועוד אכתוב בזה. וראיתי כן בא"מ. אמנם לא באר הענין היטב כמ"ש:

בו יבואר דין קידושין בע"א בהכחשת הבעל:

ט ועוד יש לעיין הא דמבואר שם בש"ע דהא דהמקדש בע"א חוששין לקידושין היא דוקא בשניהם מודים. משא"כ אם אחד מכחיש אין לחוש. וכן מבואר בגמ'. דבס"ד הי' רוצה לאוקמי המתני' דהיא מותרת בקרוביו במקדש בע"א, ואמאי הא אי אמרי' המקדש בע"א חוששין לקידושין. צ"ל דלא אמרי' הגז"ש רק במקום דאיכא הכחשה דבזה אין ע"א נאמן כנ"ל. ולכאורה קשה הא בזה למאי איצטריך הגז"ש דבל"ז הא באיסורין ג"כ ע"א בהכחשה לא מהני. אמנם דיש לומר דהא סמי' דאשתך זינתה דס"ל לאביי דנאמן משום דשותק. ולשיטת הרשב"א אף דשתיקה היא מחמת איני יודע אפ"ה העד נאמן. וקשה הא בזה מסתמא היא (מכחיש) [מכחשת] העד ואמאי יהי' נאמן הא ע"א בהכחשה בודאי אינו נאמן. אמנם באמת מבואר ברשב"א בתשובה הביאו הפ"י והמקנה דאם היא מכחשת אותו בודאי לא הי' נאמן וכן היא מסברא דבל"ז לא נאמן להעיד על אדם שהוא בחזקת כשרות להוציא אותו מחזקתו ולזה ע"כ איירי דהיא שותקת ומשו"ה ס"ל לאביי דנאמן. משא"כ אם היא מכחשת אותו בודאי גם לאביי אינו, נאמן מגז"ש דדבר דבר דהיא במקום הכחשה. ועדיין צ"ע דהא במקום הכחשה ל"צ קרא דודאי ע"א בהכחשה אינו נאמן אף באיסורין וצ"ל דהא דע"א אינו נאמן באיסורין בהכחשת הבע"ד היא דוקא בדבר הנוגע לו דעל עצמו הוא נאמן להכחיש העד. משא"כ באומר אשתך זינתה והיא (מכחיש) [מכחשת] אותו. נהי דלגבה ליכא איסור. מ"מ להבעל נאסרה משום דע"א נאמן באיסורין. דהא הוא טוען איני יודע. ואי משום דהיא מכחשת אותו. הא היא נוגעה בעדותה. ולגבי הבעל לא הוה הכחשת האשה כע"א להכחיש העד הכשר. וכ"כ המקנה ועי' בשער המלך בפ' ט' מהל' אישות הל' ל"א מ"ש בזה. וי"ל ראי' מהא דמבואר בסוטה לאחר קינוי וסתירה אם ע"א אומר נטמאה. וע"א מכחיש אותו ה"ל ע"א בהכחשה. ואמאי יהי' ע"א נאמן הא היא מכחשת אותו ש"מ דזה לא חשוב הכחשה כלל. לגבי הבעל כיון דהיא נוגעת בעדותה. ועוד אכתוב מזה לקמן. וממילא בלא הגז"ש הו"א באשתך זינתה שתהי' אסורה על הבעל אף אם היא מכחשת אותו. כיון דהוא מסופק בדבר ואומר איני יודע. ומשו"ה אצטריך קרא. באופן זה היכא דהוא מכחיש בעינן ג"כ ב' עדים דוקא כמו ד"מ רק לאחר קינוי וסתירה גילה לן הכתוב דע"א נאמן אף אם היא מכחשת אותו כמו באיסורין משום דאיכא רגלים לדבר:

ובאמת צ"ע לדעתי. מנ"ל דלאחר קינוי וסתירה דע"א נאמן אפי' אם הבעל מכחיש ג"כ העד. נימא דגזירת הכתוב היא בזה דע"א נאמן היכא אם היא מכחשת אותו לחוד. דבזה העד נאמן לגבי הבעל כמו באיסורין. ומנ"ל דאף אם הבעל מכחיש אותו שיהי' ע"א נאמן לגבי הבעל. ובתוס' סוטה הנ"ל מבואר דגם אם הבעל מכחיש אותו. ומנ"ל הא. דמשום קו' התוס' סגי אם הבעל אומר איני יודע כמ"ש. וגם לשיטת הרשב"א ל"ק קו' התוס'. אף דהרשב"א ס"ל דלאביי נאמן ג"כ אם הבעל אומר איני יודע מ"מ אם היא מכחשת העד אינו נאמן לזה איצטריך הקרא:

ולפ"ז ניחא ג"כ דמשו"ה אם היא מכחיש העד היא מותרת בקרוביו. ואמאי נימא הא לגבי האחר דהיא לא ידע אמאי יהי' מותר לגבי' [יהא] העד נאמן. וגם בלא גט תהי' אסור על כל העולם באיסור אשת איש כיון דהוא לא ידע. והכחשתה לא מהני דהיא נוגעה בדבר. אבל לפמ"ש ניחא דהא דאמרי' דאין דבר שבערוה פחות משנים. זה היא ג"כ בס"ד דגמ' דהא זה מבואר בכל מקום. רק דזה אינו רק היכא דאיכא הכחשה דבזה גזירת הכתוב היא דע"א אינו נאמן אפי' לגבי אחרים. משא"כ היכא דליכא הכחשה גם בדבר שבערוה ע"א נאמן. ומשו"ה אם מכחיש העד אינו נאמן לגבה אפי' להאחר דלא ידע רק לגבי מי שמודה לדברי העד. ואסור משום שוי' אנפשי' ח"ד:

ובזה ניחא מה שהקשה הנוב"י בסי' ס' הא דקאמר בגמ' מאי הוי עלה הא כבר אידחי הך מ"ד דס"ל המקדש בע"א חוששין לקידושין. די"ל דמ"מ בשניהם מודים הוה קידושין דבזה ל"א הגז"ש דדבר דבר מממון ולכאורה הי' עוד מקום לומר דגבי הכחשה אם אחד מכחיש העד. אז אפי' מי שמודה לדברי העד יהי' מותר. לפמ"ש דע"א בעינן משום דהא הוא יהי' נאמן לגבי האחרים. וכיון דהיא מכחשת להעד ממילא (לא] יהי' נאמן העד לגבי האחרים וה"ל כמקדש בלא עדים דלגבי אחרים לא נאמן העד בהכחשה אך דזה אינו דהא זה מוכח מגמ' להיפך דהא מוקי גמ' המתני' בהמקדש בע"א ואפ"ה מי שמודה אסור בקרובין לזה ע"כ דזה אינו. והטעם דמ"מ בשעת קידושין הי' שניהם מודים והוא לא הי' מכחיש אותו וה"ל כמקדש בפני עדים והלכו. אמנם בזה יובן היטב הא דמבואר באם אחד טוען לשחוק הי' כונתי גם האחר מותר. ותמהו לידע הטעם. עי' בב"מ שהאריך בזה. ולפמ"ש ניחא דאם הי' טוען לשחוק ממילא מתחילה לא הי' קידושין והעד אינו נאמן להכחיש אותה מיד לגבי אחרים ממילא הוה קידושין בלא עדים. ובזה בעינן שני עדים. אמנם דיש לדחות זה. וי"ל בזה נאמנת מטעם ע"א ואין לומר דה"ל דבר שבערוה כי לדברי' לא הי' דבר שבערוה מעולם. וכמ"ש הגהות מיימון גבי שליח שטעה ואמר לי [וי"ל דלפי האמת כיון דהדין היא בקידושין בעינן לכתחילה שני עדים. אף דאנן חיישינן דע"א מהני. מ"מ אמרה לשחוק לא הוה דברים שבלב. דהוה כאומדנא. כיון דבאמת המקדש בע"א לא הוה קידושין גמורין משא"כ להמ"ד דס"ל המקדש בע"א ה"ל קידושין גמורים. ממילא לא יכולה לטעון לשחוק. דאף אם באמת כונתה הי' כן. והיא נאמנת בזה. מ"מ ה"ל דברים שבלב ולא הוה דברים. כמו לדידן בהמקדש בפני שני עדים דאף אם שניהם אומרים כונתם הי' לשחוק. ובאופן שהם נאמנים ע"ז כגון אם אומרים שנתקדשו בפני שני עדים והלכו או מתו. דבזה יהי' נאמנים, גם לגבי עצמם במיגו דהי' שתקו. מ"מ הוה קידושין דאף אם באמת כונתם הי' לשחוק. מ"מ כיון דהעדים לא הי' יודעין מזה ה"ל דברים שבלב ואינם דברים. וה"ה להך מ"ד דס"ל דבאמת סגי בע"א. לא מהני אף אם אמרו לשחוק ועי"ש בב"ש ואכ"מ]:

היוצא מכל זה דגם אי אמרי' המקדש בע"א חוששין לקידושין צריך לומר דגבי הכחשה אין ע"א נאמן. ובל"ז דע"א בהכחשה אינו כלום. רק דאפי' אי אמרי' דהכחשת דידה לא הוה הכחשה כלל. כיון דהיא נוגעת בעדותה אפ"ה גזירת הכתו' היא במקום הכחשה אין ע"א נאמן בדבר שבערוה. ואפי' לאחר שאינו יודע ומשו"ה היא מותרת בקרוביו. אע"ג דהם לא יודעין דאם לא נימא כן. רק דבס"ד זו ל"א כלל הגז"ש דדבר דבר. ואפ"ה צריכים להיות ע"א על הקידושין כמ"ש. א"כ הקו' במ"ע אף אם היא מכחשת אותו. מ"מ לגבי' האחר דלא ידע יהי' העד נאמן כיון דהכחשתה לא מהני לגבה כמ"ש דהיא נוגעת בדבר והוא לא