משכן העדות רפח

מגיטין די"ל דבזה הוה כאלו הזמין עדים. והתוס' לשיטתם מקשים שפיר כיון דהם ס"ל דגם בגיטין היא לחוב לכהן. משא"כ לריטב"א:

ובזה יש מקום לומר אם בא אח"כ לב"ד אפי' לפמ"ש בסי' ל"ו די"ל דבזה נתבטל הצירוף למפרע דלא כהב"ש מ"מ י"ל דבזה מהני מה שהזמין עדים. ועוד אכתוב לקמן בזה:

עוד אבאר דיש לחלק בדבר ערוה בין גיטין לקידושין. ואקדים דברי התוס' קידושין ס"ו ע"א ד"ה אמר אביי היא היא דמקשים והא אמרת המקדש בעד אחד אין, חוששין לקידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים. וי"ל דהתם אפשר כיון דלא קידשה בפני עדים המעות מתנה אבל הכא הביאה אוסרת בין שהי' בעדים ובין שלא בעדים. רק אם נדע דהיא אמת. והדר מקשי' דהא אמרי' בסוטה אין האשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה. ותי' דהכא איירי בשותק ושם איירי באינו שותק. וקצת צ"ב מסוטה ד' ג' ע"ב תוס' ד"ה ת"ל דכתבו דלאביי לא איצטריך קרא אלא היכא דמכחיש, דהא התוס' ס"ל דדוקא משום דשותק משום דשתיקה כהודאה. וא"כ הא י"ל דאיצריך הקרא להיכא דהוא שותק מחמת אינו יודע דהוא לא ידע:

בזה יבואר דין ע"א בקידושין:

ז והנה דברי התוס' צריכים ביאור דמה מקשים מהמקדש בע"א דיהי' מהני הקידושין. הא התם גזירת הכתוב היא דילפי' דבר דבר מממון שחב לאחרים. ואף דהוא מודה. מ"מ כיון דלחוב לאחרים לא מהני הודאתו. ממילא אין גוף הקידושין מתקיים בלא עדים. ואם נימא דקו' התוס' היא כיון דאביי לא ס"ל הא דאין דבר שבערוה פחות משנים. אמאי לא מהני הקידושין בע"א. דהא הוא לא יליף הגז"ש דדבר דבר. ע"ז לא יהי' מתרצים די"ל דהמעות מתנה, דהא זה גופו קשה אמאי לא מהני קידושין בעד אחד. ממילא אם קידש בפני עד אחד מהני הקידושין. ולא אמרי' דהמעות מתנה. כמו אם קידש בפני שני עדים. לזה נראה לענ"ד דודאי תוס' ס"ל דגם אביי ס"ל הגז"ש דדבר דבר מממון. ואין דבר שבערוה פחות משנים והכא הטעם משום דהוא שותק ושתיקה כהודאה. רק דקו' התוס' היא דהא הכא איירי באשתך זינתה בע"א. דמשמע דגם העד לא אומר דזינתה בפניו, ובפני עוד ע"א. רק דאומר דזינתה רק בפניו. ואפ"ה ס"ל לאביי דנאמן משום דשותק ושתיקה כהודאה דמי' והקשה תוס' שפיר כי היכא דאמרי' דהמקדש בפני ע"א אפי' שניהם מודים אין חוששין לקידושין. והוא משום דיליף דבר דבר מממון דגוף המעשה לא נגמר אלא בפני שני עדים אף אם היא אמת. ה"ה בזה מאי מהני דהוא שותק והוה כהודאה מ"מ נימא כיון דלא הי' בזנות אלא ע"א לא נאסרה עליו כלל אפי' אם היא אמת. וע"ז תי' תוס' שפיר. דהתם כיון דהיא קנין אין הקנין נגמר בלא עדים, משא"כ בזה באמיתית הענין תלי' מילתא ואפי' זינתה בלא עדים כלל נאסרת ג"כ. ומשו"ה אם הוא, שותק נאסרה עליו. והא דכתבו תוס' מעות מתנה. י"ל דהיא לאו דוקא. רק דעיקר החילוק היא דבזה לא נגמר הקנין רק בפני עדים. משא"כ בזה דאינו קנין רק דתהי' נאסרה על בעלה ועל בעלה נאסרת אם הענין היא אמת אף בלא עדים כלל כנ"ל ברור בפי' התוס' ואף דבל"ז יש לחלק ג"כ בשלמא בקידושין אחרים שייכים בגוה והא אחרים לא יודעין באמת. ולכן גזירת הכתוב היא דבעי' עדים. משא"כ בזה דלא שייכים אחרים י"ל כנ"ל דהא התוס' ס"ל דגם בגירושין שייכים אחרים כיון דנאסרה אכהן. וה"ה בזה בסוטה. ונימא ג"כ דהוה כמו קידושין וגיטין:

וע"ז מקשי' דהא בסוטה משמע דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בעדים. משמע דבל"ז אפי' אם באמת זינתה אפ"ה לא נאסרה עליו כמו בקידושין, וע"ז תי' דהתם איירי באינו שותק דאז בעינן שני עדים וע"א אינו נאמן בדבר שבערוה. משו"ה בעינן ב' עדים לידע אמיתית הענין. משא"כ היכא דשותק ס"ל לאביי דנאמן, ורבא ס"ל דשתיקה לא הוה כהודאה ממש רק דהוה רגלים לדבר. ובדבר שבערוה לא מהני נאמנות עד כמ"ש תוס' ד"ה רבא אמר. דרבא ס"ל דשתיקה לאו היא הודאה ממש:

ולכאורה משמע מתוס' דבזה פליגו אביי ורבא. דאביי ס"ל דהוה כהודאה ממש ורבא חולק ע"ז מדכתבו דקסבר רבא. אמנם דא"כ יהי' קו' הראשונים קשה מדנקט נאמן משמע משום נאמנות העד. ולזה הי' נ"ל די"ל דגם אביי ס"ל דשתיקה הוה כרגלים לדבר כיון דשותק מסתמא בלא העד איכא אצלו רגלים לדבר דזינתה. והיכא דאיכא רגלים לדבר ס"ל לרבא דע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה. וזה יליף מדנאמן ע"א לאחר קינוי וסתירה. ואף דהיא דבר ערוה. מזה יליף דה"ה בדבר ערוה בכל מקום היכא דאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן דבאמת ילפינן זה מהא דנאמן ע"א בסוטה. והנוב"י בסי' נ"ד כתב זה באמת להלכה דהיא כן היכא דאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן. ומטעם זה. דילפינן זה מסוטה דנאמן לאחר קינוי וסתירה והיא רק משום דאיכא בלא העד רגלים לדבר עי"ש. אמנם לענ"ד נראה דלפי האמת דקימ"ל כרבא באשתך זינתה אפי' בשותק אינו נאמן והטעם בשתק היא רק משום רגלים לדבר. כמ"ש תוס' יבמות פ"ח ד"ה שתיקה כהודאה. ואפ"ה בדבר ערוה אינו נאמן. הרי דס"ל להיפך. משא"כ אביי ס"ל דחולק בזה. וס"ל דבכל דבר ערוה היכא דאיכא רגלים לדבר נאמן. ובזה יהי' קצת קשה מאי מקשים תוס' מהמקדש בע"א הא התם ליכא רגלים לדבר לגבי אחרינא. וצ"ל הפי' כמ"ש בכונתם:

ובזה י"ל קו' התוס' סוטה ד' ג' הנ"ל דמקשים לאחר קינוי וסתירה דנאמן העד מסתמא הבעל שותק ואז בלא קינוי וסתירה נאמן די"ל כמ"ש דאיירי בשותק מחמת איני יודע. או דאומר בפירש דלא ידע וי"ל דכל עיקר דסבר אביי דגם בדבר שבערוה מהני שתיקה היא רק משום דיליף לי' מהא דע"א נאמן בסוטה. משא"כ אם לא גילה לן הכתוב בסוטה הוה אמרי' דבכל מקום בדבר שבערוה, אין ע"א נאמן אפי' בשותק כי רגלים לדבר לא מהני. ולפ"ז באיסורין י"ל הא דמהני שותק היא רק משום דזה ילפינן שפיר מכ"ש ע"א בסוטה גם לרבא. ועוד אכתוב בזה בעזה"י:

והתוס' רי"ד תי' דאביי ס"ל באמת המקדש בע"א חוששין לקידושין עי"ש והא דלא תי' התוס' רי"ד כתי' התוס' אפשר לומר דהוא אזיל לשיטתו דס"ל בזה כהרשב"א דחולקים על התוס' וס"ל דגם באיתחזק איסור ע"א נאמן אם אומר איני יודע כי הוא לא ס"ל בזה כתוס' דשתיקה הוה כהודאה. רק די"ל דשותק מחמת איני יודע. וא"כ קשה אמאי יהי' נאמן העד לומר אשתך זינתה. הא אין דבר, שבערוה פחות משנים. דהא ל"ל דטעמא משום שתיקה כהודאה וצ"ל דהוא לא ס"ל כלל הגז"ש דדבר דבר מממון. או כמ"ש הרשב"א דאביי מוקי לה לההיא במכחישתו. משא"כ בלא הכחשה ע"א נאמן בזה כמו באיסורין וא"כ הקו' במ"ע אמאי לא יהי' ע"א נאמן בקידושין. ול"ל דיליף דבר דבר אמת דהא הוא לא ס"ל כן. ומשו"ה תי' דבאמת אביי ס"ל דהמקדש בע"א חוששין לקידושין:

אמנם באמת קשה אם נימא דלא יליף דבר דבר מממון רק היכא דאיכא הכחשה. א"כ ממילא קו' הגמ' במ"ע נימא הודאת בע"ד כק' עדים. ואף קידושין בינו לבין עצמו יהי' מהני. ולמה צריך דוקא קידושין בע"א ועי' בסי' מ"ב שכתבו הטעם כמ"ש רש"י דגם בממון ע"א מחייב עכ"פ שבועה. ומשו"ה מהני גם בזה. אמנם אם נימא דהוא לא ס"ל כלל הגז"ש דדבר דבר יהי' קשה גם בלא ע"א אמאי לא מהני הקידושין אם שניהם מודים:

ולזה נ"ל די"ל דאפי' אם נימא דלא אמרי' הגז"ש דדבר דבר מממון. מ"מ בעינן עכ"פ ע"א על הקידושין והיא דהא באמת מקשים אף דילפינן דבר דבר. מ"מ מנ"ל באמת דקידושין בלא עדים לא מהני לקיום הדבר. וגוף הקידושין לא הוה אפי' שניהם מודים דילמא הגז"ש לא בא רק להורות לן דע"א אינו נאמן ותי' דזה ידעינן מסברא כיון דעיקר הקידושין היא לאוסרה על עלמא ובזה אין נאמנים מחמת הודאת בע"ד דאין