משכן העדות רפה

אסורה עליו. ולא הי' צריך לדחוק שם דגם במשנה הראשונה לא הי' מדינא עי"ש:

ולפ"ז י"ל דמשו"ה המקדש בפני עדים הרחוקים לאחר וקרובים להמקדש לא הוה קידושין. דהא הקידושין היא ג"כ שהיא אשתו ומקודשת לו. וע"ז כיון דהיא לחוב לאחר לא נאמן ג"כ להעיד על עצמו מחמת הודאת בע"ד. דהם אומרים דהיא שקר דלא קידשה כלל, ואף דלגבי עצמם הם נאמנים. מ"מ מה שנוגע לגבי אחרים גם לגבי עצמם אין נאמנים. ול"א כלל הודאת בע"ד היכא דהוא נוגע לגבי אחר. ומשו"ה לגבי האחרים צריכים העדים ג"כ להעיד ע"ז שהוא אשתו. וע"ז אינם נאמנים כיון דהם קרובין. והיא נכון בסברא. ואין זה ענין לדברי הש"מ הנ"ל דאף אם נימא כדברי הש"מ מ"מ י"ל זה דהא בזה ע"כ צ"ל דלגבי אחרים אינם נאמנים בהודאתו. ממילא אף בזה אם מעידים על עצמם אינם נאמנים לגבי האחרים. ומשו"ה צריכים העדים להיות רחוקים גם להם:

תמצית דברי דנראה מדברי רש"י והר"ן והריטב"א דמשו"ה בעינן עדים משום שהוא חב לאחרים באמת כמ"ש אמנם הרשב"א חולק עליהם בזה וס"ל דלא הוה חב לאחרים כלל. רק דגזירת הכתוב היא דאין הדבר מתקיים בלא עדים כלל רק דהפי' בגמ' דיקום דבר דמדמינן לממון שהיא חב לאחרים. ואף דבזה לא הוה חב ואפי' אם הוא חב. הא בממון באופן כזה ל"צ עדים אפי' אם הוה חב כיון דאית לי' מיגו. מ"מ בממון כי הוא זה גילה (דאין) שהדבר מתקיים בלא עדות. משא"כ בדבר ערוה גמרי' דאין הדבר מתקיים בלא עדים דגמרי' מממון היכא דהיא חב לאחרים ובאופן דצריך עדים דוקא דאינו נאמן במיגו. כגון באופן דלית לי' באמת מיגו. וקצת צ"ע לדברי הרשב"א אמאי לא תי' הגמ' בפשיטות דגמרי' מממון היכא דאיכא הכחשה דבעינן עדים דוקא לידע בבירר הדבר. דהא גם במקום שהיא חב לאחרים. אפ"ה גוף הדבר מתקיים בממון אף בלא עדים אף לדברי הרשב"א. ולא איברי סהדי אלא לשקרי. אם לא דנימא כמ"ש לעיל דמכי היא זה לא גמרי' רק דלא צריך עדים משום דהודאת בע"ד כק' עדים. וממילא היכא דל"ש הודאת בע"ד באופן שהיא חב לאחרים צריך, באמת עדים לגוף הדבר. ואין הדבר מתקיים בלא עדות כלל. רק היכא דהוה הודאת בע"ד חשיב זה עדות. והיכא דל"ש זה. גם בממון אין הדבר מתקיים בלא עדות. משא"כ בדבר שבערוה גמרי' מיני' דלא אמרי' גבי' הודאת בע"ד וצריך עדים לגוף הדבר אף היכא דלא חב לאחרינא ויהי' נפ"מ לדינא בממון אם הקנה דבר לאחד והיא חב לאחרים ל"מ גוף הקנין כנ"ל וצ"ע וכ"כ הרשב"א על הא דלא איברי סהדי במקום דלא חב לאחרים:

ולכאורה צ"ע על הרשב"א דכתב דע"כ לא הוה הכא חוב כלל לאחר. דאל"כ אמאי יהי' נאמנים אם אמרו נתקדשה בפני עדים והלכו עי"ש הא הרשב"א גופו הקשה דהא בזה אפי' אם הוא חב לאחרים. מ"מ הא בממון באופן זה היכא דהיא בידו נאמן אפי' אם הוא חב לאחרים. וע"ז תי' דגזירת הכתוב היא דאין הדבר מתקיים בלא עדים. משא"כ אם אמרו שנתקדשה בפני עדים והלכו בזה נאמנים כיון דהם אמרו דגוף הקידושין הי' בפני עדים. ואף דהיא לחוב לאחרים מ"מ ע"ז נאמנים משום דהיא בידו לקדשה בפנינו. וכן נראה מדברי הר"ן דכתב דהיא חב לאחרים ואפ"ה כתב באמרו נתקדשה בפני עדים והלכו נאמנים. וא"כ צ"ע על הרשב"א. ונ"ל דזה כונת הרשב"א דודאי מצד הסברא היא דבזה לא הוה חב לאחרים כלל כמ"ש הרשב"א. רק דאם נדחוק ונימא דהיא חב לאחרים דהא ע"כ צ"ל כן בתי' הגמ' (אע"כ צ"ל דהיא חב לאחרים). ומשו"ה בעינן עדים כיון שהיא חב לאחרים. א"כ צ"ל דזה לא חשיב בידו. או מטעם אחר דאף אם הי' בידו אינו נאמן. א"כ אמאי יהי' נאמן לומר דהקידושין הי' בפני עדים והלכו. אע"כ צ"ל דהיא מטעם שבידו. וא"כ עדיין קשה אף אם הוא חב לאחרים הא מהני ג"כ וע"כ צ"ל דהוא גזירת הכתוב דוקא. ממילא י"ל דלא הוה חב לאחרים כלל כמו שהיא מצד הסברא. רק דצריך עדים מגזירת הכתוב:

וקצת יש לעיין עוד ולומר דהא בידו לא שייך רק דהוא בידו לקדשה בפנינו. והא ע"ז אנו דנין דצריך להיות עדים בקידושין דוקא. ובידו לקדש בלא עדים זה לא הוה בידו. [ולפמ"ש הריטב"א דקידושין בכתב ידו הוה קידושין אף בלא עדים משום דמקיש לגירושין. וא"כ הוה בידו לקדש אף בלא עדים] רק דקו' הרשב"א היא דאם נימא דצריכים עדים כיון שהיא לחוב לאחרים אינו נאמן הא ע"ז יהי' נאמן אף שהיא לחוב לאחרים משום בידו וממילא דלא יהי' צריכים עדים כלל, וצ"ל דהיא גזירת הכתוב דאין הדבר מתקיים בלא עדים. משא"כ אם אמר קדשתי בפני עדים ע"ז נאמן שפיר משום דהיא בידו אף שהוא לחוב לאחרים:

עד כה דברתי מקידושין דבזה אין לו קיום כלל בלא עדים ועתה אבוא לבאר בעזה"י דין גירושין דצריך ג"כ עדים. ומאיזה טעם צריך עדים. כי זה תלי' ג"כ בדברי הרשב"א עם החולקים. אם נימא דקידושין צריכים עדים דהוה לחוב. או דאמרי' כהרשב"א:

בו יבואר דיני גט וחליצה אם היא שוה ממש לקידושין:

ו הנה בענין גט וחליצה נראה דזה תלי' ג"כ בדברי הרשב"א עם החולקים דאי אמרי' כהרשב"א דגם בקידושין לא הוה חב לאחרינא כלל רק דהוא גזירת הכתוב דלענין קיום הדבר אין הדבר מתקיים בלא עדות כלל, ה"ה די"ל בגט וחליצה אף דבזה לא הוה לחוב כלל. ואדרבא הא היא תהי' מותרת לכל העולם אפ"ה צריך עדים דוקא כמו בקידושין. ובזה ניחא דברי הרשב"א שהקשה אמאי יהי' כשר מה"ת גט בכתב ידו ואין עליו עדים וכתב דהיינו טעמא דרבי רחמנא דגיטין היא כממון דכתיב וכתב לה. דמשמע כל שכתב לה הוא כתב ידו מגורשת ושטר גמור הוא כשטר שבממון עי"ש ובנתיבות בסי' ל"ו ס"ק י' כתב דהחילוק היא דבגירושין כיון דלא הוה לחוב לאחרים ולכן נאמן בכתב ידו. משא"כ בקידושין עי"ש. אמנם הרשב"א לשיטתו הקשה שפיר דהא הוא ס"ל דגם בקידושין לא הוה לחוב כלל ואפ"ה גזירת הכתוב דאין הדבר מתקיים בלא עדים. וא"כ גם בגירושין נימא כן. וצ"ל כתי' הרשב"א. והנתיבות כתב שם לישב דבקידושין ל"ש דהוא בידו. דבידו לא מהני רק להתיר. וכן אין סוקלין משום זה. אמנם הא הרשב"א גופו לא ס"ל כן. דהא הרשב"א הקשה קו' זו דיהי' נאמן משום בידו. ולקמן אכתוב בעזה"י עוד מזה:

אמנם עדיין יהי' קשה דא"כ גם אם לא כתב בכ"י רק דכתב הרי את מגורשת. ונתן לה הגט בינו לבין עצמה. יהי' ג"כ מהני מחמת הודאת בע"ד כמו דמהני בעידי מסירה. ע"ז י"ל כמ"ש הנתיבות שם. דצריך להיות דוקא שטר. או בעידי חתימה. ואו בפני עידי מסירה. או בכ"י:

אך דעדיין יהי' קשה על הרשב"א אמאי חליצה בינו לבינה הוה חליצה הפוסלת כמבואר בש"ע סי' קס"ט וביבמות ק"ד שהביא הנתיבות שם. דמבואר דמהני עדים רואים מבחוץ. ואמאי נימא ג"כ דהיא גזירת הכתוב דאין הדבר מתקיים בלא עדים אף דלא הוה לחוב כלל. כמו בקידושין. וצריך לדחוק ולומר כיון דלפי האמת דגילה לן הכתוב דבגיטין לא בעינן עדים דוקא וגט בכ"י הוא כשר. ממילא י"ל דיותר מסתבר לומר דחליצה דהוא להתיר לשוק מדמינן יותר לגט דהוא ג"כ להתיר אותה. מלדמה זה לקידושין דבא לאסרה אכ"ע:

והנה תוס' בגיטין ד' ד' ע"א ד"ה דקימ"ל כר"א כתבו דגט הוה ג"כ לחוב לאחרים כיון דאסרה אכהן עי"ש. ולפ"ז יהי' הקו' במ"ע אמאי יהי' כשר גט הנכתב בכ"י הא הוא חב לאחרים לכהנים כמ"ש תוס'. [ובזה הוא יותר חב לאחרים מקידושין דהא בקידושין י"ל מסברא כמ"ש הרשב"א דלא הוה חב לאחרים כיון דהיא אינה מתרצה להנשא לאחר, משא"כ גט דהיא בע"כ נהי דלגבה לא שייך לומר דהיא חב לאחרים. דהוא לחוב לה. דע"ז י"ל דהא גם היא מודה. וגם הא התורה נתן לו