משכן העדות רפד

בו יבואר אם העדים קרובין להמקדש:

אמנם להנך דחולקי' על פי' הרשב"א קשה אמאי לא יהי' עדים הקרובין להמקדש והמתקדשת. והרחוקים לאחרים כשירים לקידושין דהא לגבי עצמם לא צריך שום עדות דהודאת בע"ד כק' עדים. והעדים לא צריכים רק משום דהוא לחוב לאחרים. והא באופן זה דהעדים רחוקים להאחרים יהי' ממש בהקידושין. וגם גבי ממון היכא דהודאתו לא מהני לחוב לאחרים יש להסתפק אם הוא מודה וישנם עדים הקרובין לו ורחוקים למי שהיא חב לו בזה יהי' נאמנים העדים. דהא לגבו ל"צ שום עדות. מחמת הודאת בע"ד ולמי שהיא לחוב לו הא ישנם עדים הכשירים לו. ויהי' מהני וממילא דגם בקידושין יהי' ממש בהקידושין. ודבר זה ודאי אינו אמנם לדעתי היא קשה להבין אמאי. ובפשיטות גם להרשב"א קשה דאף דהיא מגזירת הכתוב דבעינן עדים. ולא משום שהיא חב לאחרים, מ"מ הא עיקר ההיקש דבעי' עדים גמרי' מממון שהיא חב לאחרים. ולפמ"ש גם בממון שהיא חב לאחרים לא בעי' ג"כ עדים שרחוקין אף לו. רק למי שהוא חב. וא"כ גם בקידושין נימא כן. אפי' אי גזירת הכתוב היא. מ"מ ל"צ עדים רק עדים הכשירים בממון במקום שהוא חב לאחרים כשירים גם בזה. אבל לפמ"ש ניחא דלפי האמת דגזירת הכתוב היא דבעי' עדים. י"ל דלאו מטעם דתהי' נאסר לכל העולם בעי' עדים. כמ"ש דהא גם בזה מהני הודאת בע"ד. אע"כ דגזירת הכתוב היא דאין הדבר מתקיים בלא עדות כלל. וכמו דבעי' עדים לאוסרה לאחרים כמו כן בעי' ג"כ עדים לקיום הדבר אף לגבי עצמם. משא"כ לאותן הסוברים דבאמת בזה היא חב לאחרים ומשו"ה בעי' עדים יהי' הקו' במ"ע אמאי עדים הקרובים להמקדש והמתקדשת יהי' פסולין בקידושין:

ועוד קשה אם נימא דהיא חוב לאחרים ממש כמ"ש הר"ן והריטב"א כיון דהיא נאסרה על כל העולם. א"כ היכא משכחת עדים בקידושין כלל. הא אנן קימ"ל בעדים שחתמו על השטר שמכר נכסיו לשני בני אדם ולאחד הם רחוקין ולאחד הם קרובין נתבטל עדותן גם על הרחוק משום דאמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וא"כ בזה נימא ג"כ כיון דהם מעידין לחוב לקרוביהם של העדים ג"כ. דאם קרובים יבוא עלי' יהי' מחוייב משום א"א. וגם עדות זה היא לחוב לעצמם לעדות גופן. ויהי' כל העדות נתבטל משום עדות שבטלה מקצתה. משא"כ לדברי הרשב"א ניחא דהא באמת בזה לא הוה חוב כלל לשום אדם. רק דהיא גזירת הכתוב דאין הדבר מתקיים בלא עדים. משא"כ עדים מהני דלא הוה לחוב כלל:

ואם נימא הטעם דהוה לחוב לאחרים משום דנאסרה על כל העולם דאל"כ הי' יכול אחר לקדשה. ואף די"ל דהיא אינה מתרצה כקו' הרשב"א. מ"מ אפשר לדחוק ולומר דהא יכול להיות דאם היא היתה ידעה מהאיש האחר שרוצה לקדשה היתה מתרצה להשני יותר מהראשון כי הוא איש הגון יותר מזה. והיא אינה מתרצה לזה רק לפי שהיא לא יודעת מזה. ולכן הוה חב לאחרים י"ל דבזה אם נימא דלא משכחת עדים בקידושין כלל משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ממילא גם האחר לא הי' יכול לקדש אותה ולא היא חב לאחרים כלל:

אמנם אם נימא הטעם בפשיטות דהא נאסרה על כל העולם באיסור אשת איש. בזה הקו' במ"ע דהיא חב לאחרים. ולקרוביהם של העדים ג"כ דאם יבואו עלי' חייבין מיתה משום אשת איש והי' אפשר לומר דהא גם ע"ז גופו קשה האיך יתכן דזה הוה לחוב לאחרים דהא היא אינה מתרצה לבוא לאחר אף אם תהי' פנוי' וצריך לדחוק ולומר דמ"מ הוא חב לאחרים אם יבוא עלי' אחד באונס. אך דזה קשה להבין דיהי' זה חב לאחרים וכל ישראל בחזקת כשרות הן ולא חשודין ע"ז. וצ"ל כמ"ש כמה פעמים דהיכא דאנו דנין על כל העולם בזה אמרי' דחיישינן ג"כ לחשודין לעשות איסור. וא"כ לגבייהו הוה חוב גמור. משא"כ דנימא דהיא חוב לקרוביהם של העדים. או לגבי העדות עצמה. בזה לא הוה חוב כלל. דהא בזה אנו דנין עליהם בפרט והם בחזקת כשרות הם. ולא חשודין לבוא עלי' כלל. וי"ל ג"כ א"א הטעם דילמא לא היתה מתרצה משא"כ לקרוביהם לזה לא היתה מתרצה. ויש לדחות זה:

ורש"י דפי' לחוב לאחרים דנאסרה על הקרובין והר"ן הקשה אמאי לא פי' דנאסרה על כל העולם. ובזה י"ל קצת די"ל דא"כ לא הי' משכחת עדים כלל כמ"ש אלא דס"ל לרש"י בזה ל"ש חב כלל כמ"ש הרשב"א כיון דהיא מתרצה לקדש לזה ולא לאחר. לזה פי' רש"י לקרובין דבזה נפ"מ לאחר מיתתו דילמא תהי' נתרצה לזה. אמנם גם לפי' רש"י יהי' קשה להיפך דא"כ עדים הרחוקין להמקדש והמתקדשת והם קרובין לקרוביהן. לא יהי' מהני בקידושין. דהא עיקר העדות היא משום דהיא לחוב לקרוביהם. ולהם העדים קרובים. ומה לי אם הם רחוקים לגבי המקדש והמתקדשת הא לגבי עצמם ל"צ עדות כלל דהודאות בע"ד כק' עדים דמי רק משום דהיא לחוב לקרובים. וא"כ אם יהי' קרובין להם. לא יהי' ממש בקידושין וצ"ע גם על הא דפי' הריטב"א דהיא חוב לאחרינא אם יבוא עלי' יהי' חייב משום איסור אשת איש ע"ז יש לעיין על הא דפסק הרמב"ם באיסור שנתחזק ע"פ ע"א סוקלין ושורפין אח"כ על החזקה ואמאי נימא כיון דהיא ענין הנוגע למיתה לא יהי' ע"א נאמן וצ"ל דמ"מ עכשיו אין אנו דנין ע"ז רק דיהי' מסתעף אח"כ. ולכן נאמן וא"כ גם בזה נימא דזה לא הוה לחוב כלל:

והי' נ"ל די"ל דהתם שאני דאמרי' דעכשיו אין אנו דנין ע"ז לענין מיתה רק אם החתיכה זו אסורה וע"ז נאמן העד. וממילא סוקלין ושורפין אח"כ. משא"כ באשת איש דעיקר הקידושין היא שתהי' אסורה לכל העולם. וצריכים לדון ע"ז מיד. ומשו"ה בעינן עדים דוקא, ויש להוסיף לפמ"ש הש"ש דהרמב"ם לא קאמר דינו רק היכא דנתחזק האיסור לאחר עדות העד. משא"כ בלא איתחזק אף דהעיד מקודם מ"מ אינו נאמן למלקות. ועי' מש"ל בזה. וא"כ בזה משו"ה בעי' ב' עדים דבקידושין צריך להיות דהדבר שתהי' נאסרה על כל העולם באיסור אשת איש יהי' נגמר מיד בשעת קידושין. ולא שיהי' צריך להתחזק אח"כ. ובאם מיד בשעת קידושין עדיין לא תהי' אסורה משום אשת איש ממילא לא הוה קידושין כלל. ובזה עיקר הקידושין היא לאסרה על כל העולם כמ"ש המפרשים:

ובזה יש לעיין די"ל דהא דלא אמרי' בקידושין הודאת בע"ד כק' עדים אף דהיא לחוב לאחרים כמ"ש וגם דהא היא בידו. מ"מ הודאת בע"ד אינו אלא היכא דאומר בפני ב"ד. וא"כ משו"ה בקידושין אף אם באמת קידשה מ"מ הא בשעת קידושין עדיין לא הי' הודה בפני ב"ד. וגם אפי' דהיא בידו דהא על בידו אינו נאמן למפרע רק מכאן ולהבא כמבואר ב"ב גבי בעל שאומר גרשתי את אשתי דהפלוגתא היא רק אם יהי' נאמן מכאן ולהבא. משא"כ על למפרע בזה אינו נאמן דהא זה אינו בידו ובקידושין בעי' שיהי' נגמר הדבר לגמרי מיד בהקידושין ובזה בשעת הקידושין עדיין לא הי' נאמן לחוב לאחרים. כיון דאז עדיין לא הגיד לפני ב"ד. ואף אם יאמר אח"כ מ"מ לא יהי' נאמן על למפרע. וממילא כיון דבשעת קידושין לא היתה עדיין נאסרה על כל העולם ממילא לא הוה קידושין כלל. ובקידושין צריך שיהי' בשעת הקידושין נגמר הדבר לגמרי, שתהי' מקודשת לו ותהי' נאסרה על כל העולם. ועוד אכתוב מזה בעזה"י ואחזור להנ"ל די"ל ג"כ הא דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים דמי. היא דוקא היכא דאין הענין זה נוגע רק לו לעצמו. משא"כ אם היא לחוב לאחרים. אז לגבי האחרים לא נאמן ג"כ מה שהוא מעיד על עצמו, ואמרי' גם בזה משקר. וכן נראה מדברי הר"ן בחידושיו בסוגי' דשטר הקנאה הנ"ל דתי' באמת קו' התוס' ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר דחיישינן ללא לוה עי"ש. ואף דבזה הודאת בע"ד י"ל דלגבי אחרים לא נאמן כלל וכן נראה מהר"ן סוף נדרים דאל"כ לא הי' הקשה כלום כמ"ש די"ל דלמשנה הראשונה לא הי' שייך זה דהא משועבד לו כיון דידעינן דהיא אמת. וממילא לא משועבדת יותר לו דהיא