משכן העדות רפב

לאחרינא כתיב. והילכך עדות דכתיב בהו דבר ע"כ לצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד ממון שאין בו חובה ולומר דלא מקיימי להו מילתא אלא במקיימי דבר. ומשום דאית בהו כעין חוב לאחרינא אקשינהו לצד ממון דאית בי' חובה ולא שתהא חובתו של זה כזה. דזה חב ממש וזה אינו חב ממש. כדאמרן ותדע לך דאלו חב לאחרים ממש אע"ג דאמר כזה וכזה הי' ובפני עדים והלכו להם למדה"י אינו נאמן. ואלו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שני' והלכו להם למדה"י או שמתו נאמנת. דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי' סהדי. וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת דהא לא מחייבא ממש לאחרינא ומיהו עיקר מילתא לא מקיימי אלא במקיימי הדבר. והודאתה כמי שאינה אעפ"י שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל וכו' עכ"ל. והפי' בדבריו נ"ל דס"ל הא דכתיב בקרא ע"פ ב' עדים או שלשה עדים יקום דבר זה קאי על קיום הדבר דאין הדבר מתקיים אלא בעדים. רק דהא גלי לן הכתוב כי הוא זה הרי דבהודאתו מתקיים ג"כ הדבר. לזה אמרי' דגלי לן הכתוב. דהך דע"פ עדים יקום דבר היא היכא דהוא חב לאחרינא. דבזה ל"ש הודאת בע"ד כק' עדים לגבי אחרים. ובזה בעינן עדים לקיום הדבר. וכן היא באמת אף בממון היכא דהוא חב לאחרינא אף אם המעשה היא אמת. מ"מ לא מתקיים הדבר בלא עדים. ולזה הא דגמרי' קידושין דבר דבר מממון אקשינהו לצד ממון שיש בו חוב דבזה בעינן דוקא עדים לקיום הדבר. וה"ה בזה אף דלא הוה חוב כלל. אפ"ה גזירת הכתוב היא דאין מתקיים אלא בעדות:

ועדיין צריך להבין מה דכתב דבלא כי הוא זה ה"א דאין הדבר מתקיים רק בעדות. רק כי הוא זה גלי לן דלא צריך עדים בדבר דוקא. הא עדיין קשה דילמא בכל מקום היכא דהוא קנין לקנות דבר וכדומה בזה אין קנין חשיב בלא עדים. וכל זמן דליכא עדים בדבר לא הוה קנין ואין הדבר נקנה לו. משא"כ אם הלוה לו ממון. בזה האיך יתכן דבלא עדים לא יהי' מחוייב לחזור לו הא דבר זה לא יתכן לומר כן. ולעיל כתבתי דבאמת כונת הרשב"א היא כיון דמזה מוכח הודאת בע"ד כק' עדים דמי. וא"כ ממילא בינו לבין עצמו ל"צ אף בקנין עדים כיון דהודאתו היא חשיב כמו עדים. אמנם קצת לא נראה כן מהרשב"א דז"ל עוד שם ודכותה רבי רחמנא ע"א בטומאה לאחר קינוי וסתירה מועד אין בה עי"ש. משמע מלשונו דקשה לי' אמאי תהי' נאסרה על בעלה בע"א נימא ג"כ דגזירת הכתוב דבעינן שני עדים כמו בכל דבר שבערוה. לזה כתב דהתורה גילה זה בפי'. וכמו שכתב מקודם. דמשו"ה בגירושין בכתב ידו מגורשת ה"ה בזה ואם נימא דאף הרשב"א לא קאמר דבעי' עדים רק היכא דהיא קנין יהי' קשה הא בזה שתהא אשה נאסרה על בעלה הא בזה לא הוה קנין ובלא זה נאסרה כמש"ל. ואף דיש לדחוק ולומר דעיקר קו' היא אמאי יהי' ע"א נאמן הא מ"מ היא דבר שבערוה ובעי' שני עדים ממש. ולאו משום קיום הדבר רק דלידע דהמעשה היא אמת. חדא דאין זה משמע מדבריו דמשמע דדוקא לקיום הדבר הקשה. ועוד אם נימא כן זה אין לו ענין לכאן. ואפי' אם נימא דזה לא הוה דבר ערוה כלל יהי' קשה הא לאחר קינוי וסתירה העד נאמן אף אם היא מכחישתו והא בכל מקום ע"א בהכחשה אינו נאמן מזה נראה דכונת דברי הרשב"א היא נימא דאין הדבר מתקיים בלא עדים, ולזה כתב שפיר דבזה גילה לן הכתוב. וגם כיון דע"א נאמן לאחר קינוי וסתירה ממילא נאסרה עליו דהא בזה ע"א הוא כשנים. ובזה יש מקום לאשר כתבתי לעיל לישב קו' הר"ן סוף נדרים די"ל אם היא מודה נאמנת למשנה הראשונה משום הודאת בע"ד. ובזה יהי' מיושב ג"כ קו' הרשב"א די"ל דהא בזה הוה כאלו העיד העד שהי' עדים בדבר. כיון דבאמת זינתה הודאתה היא כמו עדים. וכמ"ש הקצוה"ח שם. וה"ל כאלו מעיד שזינתה בפני עדים והלכו. ועוד יש להאריך בדברי המ"ל שכתב דאשה נאסרת ע"י קינוי וסתירה רק ע"י המים מותרת והעד אינה אוסרה רק כיון דע"י העד אינה שותה וממילא נשארה באיסורה ואין כאן מקומו:

ויש להוסיף עוד בדברי הרשב"א די"ל הא דמודה במקצת חייב שבועה היא דוקא כיון דהלוה לו הממון והוא הי' קונה הממון. ומחמת זה הוא משועבד לו שעבוד הגוף ושעבוד נכסים בזה אם הוא מודה במקצת צריך לישבע. משא"כ אם נימא דאין הדבר מתקיים בלא עדים כלל וא"כ הוא לא קנה גוף המעות שהלוה לו. ואין הגוף משועבד ולא הנכסי'. ובודאי דצריך להחזיר לו הממון דאל"כ הוא גזלן. אבל מ"מ שיעבוד לא הוה עליו ואם מת אפשר דאין היורשין מחוייבין לשלם לו. וקצת דומה לדין המבואר בש"ע אם אחד תבע את חבירו שנשבע ליתן לו ר' והוא מודה לו בק' בזה לא הוה שבועה. כיון דליכא שים שעבוד עליו רק דמחוייב ליתן לו שלא יעבור על שבועתו. ה"ה בזה ה"א כן אם לא הי' הדבר מתקיים בלא עדים ליכא עליו שום שעבוד. וממילא דאין צריך שבועה. לזה גילה לן הכתוב כי הוא זה דהודאת בע"ד כעדים ומשתעבד מכח הודאתו. אמנם דמ"מ זה לא הוה רק כקנין. או בזה שהי' הגוף משתעבד. משא"כ באשה שזינתה שפיר י"ל כנ"ל בזה נאסרה אם המעשה הוא אמת אף בלא עדים. ואפי' אם לא הי' אמרי' הודאת בע"ד כק' עדים. אם לא דנימא משום קו' הרשב"א מסוטה לאחר קינוי וסתירה לא משמע כן. דמ"ש לישב קו' הרשב"א די"ל דבזה הוה כאלו הי' עדים בדבר זה אינו דקו' הרשב"א היא כיון דבסוטה גילה לן הכתוב כן. ואמאי כיון דהיא דבר ערוה ובזה הא גמרי' דלא אמרי' הודאת בע"ד מדבר דבר מממון היכא דהוא חב לאחרים. וגם סוטה הוה דבר ערוה וצ"ע עוד בזה:

בו יבואר קצת בממון היכא דהוא חב לאחרים אם הדבר מתקיים בלא עדים:

ג אמנם זה הוא ענין חדש דנראה מדברי הרשב"א באמת בממון היכא דהיא חב לאחרים אין הדבר מתקיים בלא עדים. והיכא דהקנה אחד דבר לחבירו והוא חב לאחרים הקנין כמאן דליתא אם היא בלא עדים. והטעם הוא כמ"ש דהא התורה כתבה דע"פ שני עדים יקום דבר. והרי דאין הדבר מתקיים כלל בלא עדים. רק דהתורה גילה לן כי הוא זה דהודאת בע"ד כק' עדים דמי. ולא צריך עדים דהודאתו לגבי עצמו היא כעדים. אבל מה שהיא לחוב לאחרים הא בזה לא מהני הודאתו לחוב לאחרים. ממילא בעינן עדים לקיום הדבר ואין הדבר מתקיים בלא עדים:

ואף היכא דאית לי' מיגו בזה הא מהני הודאתו אף לחוב לאחרים. ולא אמרי' מה מהני המיגו הא המיגו אינו אלא לברר שהיא אמת. והכא אפי' אם ידעינן שהיא אמת אפ"ה הא גזירת הכתוב היא דלגבי אחרים אין הדבר מתקיים בלא עדים כלל. ע"ז י"ל כמ"ש דהא דלא מהני הודאת בע"ד לחוב לאחרים אף דזה הוה כמו עדים כיון שמעיד ג"כ לחוב לעצמו. ואמאי לא יהי' מהני גם לחוב לאחרים. וכתבתי דבזה הטעם משום קנוניא דחיישינן דהוא משקר. משא"כ אם ידעינן דהוא אומר אמת מחמת המיגו בזה הא היא מהני ג"כ אף לחוב לאחרים והיא כמו עדים ולכן היכא דהוא נאמן במיגו מהני אף לחוב לאחרים. והקרא דיקום דבר היא היכא דהיא לחוב לאחרים ולית לי' מיגו דבזה הא לא יהי' מהני הודאתו לחוב לאחרים. וממילא ליכא עדים בדבר כלל. ולזה בעינן עדים לקיום הדבר דוקא ומזה גמרי' דבר שבערוה מממון היכא דהוא חב לאחרים ולית לי' מיגו, דבזה אף בממון בעי' עדים לקיום הדבר. וכן כתב הרשב"א בפירוש על הא דאמרי' בגמ' דבממון לא איברי סהדי אלא לשקרי וז"ל פי' בממון וכשלא חב לאחרים עכ"ל מבואר דהיכא דהוא חב לאחרים בל"ז דחיישינן דהוא משקר בעי' ג"כ עדים לקיום הדבר. ולקמן אכתוב עוד בזה הנפ"מ לדינא בממון בעזה"י היוצא מדברי הרשב"א דבקידושין גזירת הכתוב היא דאין הדבר מתקיים בלא עדים. ואפי' אם באמת קידשה בלא עדיה לא מהני ג"ב ואפי' גט ל"צ. ועי' בפ"י מ"ש בזה ולדברי הרשב"א לק"מ: