משכן העדות רפא

לאדם דבר איסור ע"ז תי' הר"ן דאינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה דהיא משועבדת לו. משא"כ למשנה הראשונה דלא היינו תולין דאמרה כן להפקיע עצמה מבעלה. ממילא היתה נאמנת גם לחוב לבעלה מחמת הודאת בע"ד והיא כק' עדים. ונאמנת גם לחוב לאחר היכא דל"ש החשש קנוני':

ובזה י"ל תשו' הרא"ש כלל ל"ה באחד שהוציא קול שקידש אשה והיא מקודשת לאחר. ומחמת יראה שכרה עידי שקר לכתוב לה גט על שם זה שהוציא הקול וכתב עלה דלא הוה הודאת בע"ד כק' עדים ולא הוה כהודאה שקידשה זה. דכיון שראתה מחשבותיו של זה עשתה כן. והקשה הב"י בתשובה בל"ז הא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה. אבל לפמ"ש ניחא דהא דאינה נאמנת היא משום דחיישינן דמשקרת להפקיע עצמה מבעלה משא"כ בזה. אדרבא הא חזינן דהיא עשתה פעולה שתעמוד תחת בעלה. וא"כ מהני הודאתה אף לחוב לאחר. לזה צריך הרא"ש דאמרי' דהיא עשתה כן משום מחשבותיו. ולא הוה כלל הודאת בע"ד:

ובזה י"ל מה שהקשה הש"ש לשיטת הסוברים דע"א אינו נאמן נגד חזקה. ובפרט לאסור ודאי אינו נאמן. וא"כ אמאי תהי' אשה נאמנת לומר שראתה דם שלא בשעת וסתה הא מבואר בכל מקום דאשה בחזקת היתר לבעלה עומדת. ומשו"ה בא עלי' שלא בשעת וסתה. וחזקה אורח בזמנו בא. ואמאי תהי' נאמנת לאסור עצמה לבעלה. ואי משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. הא בזה אינה נאמנת לאסרה עצמה מבעלה. אבל לפמ"ש ניחא דהא בזה אינה מפקיע עצמה מבעלה. דהא תהי' טהורה לאחר הספירה והטבילה, רק דאמרי' דהיא משועבדת לו ולא צריך להאמין לדברי'. אבל בזה צריך להאמין לה מחמת הודאת בע"ד כק' עדים דמי. והיא ג"כ כעדים לחוב לאחר היכא דל"ש חשש קנוני'. או טעם אחר דיהי' משקרת כמו למשנה אחרונה. משא"כ בנדה ל"ש זה. ולכן נאמנת כמו למשנה ראשונה:

ובזה יש לעיין מה שהקשה הכו"פ דאמאי לא תהי' נאמנת גם למשנה האחרונה במיגו דהיתה אומרה דאינה יכולה ליטהר עצמה לבעלה או דהיא רואה דם מחמת תשמיש דצריך להוציאה, כיון דהבעל באמת אינו מאמין לה. גם בזה לא צריך להאמין לה דאמרי' דאמרה כן להפקיע עצמה מבעלה. ובתורת עדות אינה נאמנת בזה כיון דהיא נגד חזקה. ולקמן אכתוב עוד בעזה"י בזה:

ובדרך פלפול יש לישב בזה מה שמקשים בסוף נדרים דעדיין הקו' במ"ע דהאיך מאכילין לאדם דבר איסור כיון שהיא עומדת בדיבורה ואומרת שהיא טמאה באמת ואסורה עליו. דיש לומר דהא כבר הקשיתי לעיל. ועוד אכתוב לקמן מזה דקשה לדברי הרשב"א בסוגי' כיון דלפי האמת דגזירת הכתוב היא דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' שניהם מודים אין צריכה גט כי קידושין בלא עדים לא הוה קידושין. וא"כ באשת איש שזינתה בלא עדים אמאי תהי' נאסרת כלל. וי"ל כמ"ש כיון דהתם היכא דזינתה היא חוב גמור לה. והודאת בע"ד לחובתו היא כק' עדים דמי. והוה כאלו הי' עדים בדבר כיון דהיא תהי' נאמנת בזה כק' עדים כיון דהיא חוב לה ואף דבקידושין בעינן עדים דוקא משום דהוא חב לאחרים ולא אמרי' הודאת בע"ד. וצ"ל דהיא גזירת הכתוב. וא"כ גם בזה נימא כן. יש לחלק כמו שכתבתי דהא הודאת בע"ד כק' עדים לא הוה רק היכא דהוא אומר לחובתו משא"כ מה שאומר לזכותו ל"ש בזה וחשיד הוא לשקר. ולכן בקידושין אף דהיא לענין זה לחוב לה שתהי' נאסרה לכל העולם. מ"מ לענין זה היא זכות לה שתהי' מקודשת לו. ודבר זה שתהי' נאסרה לכל העולם היא לזכותה שתהי' אשתו לכל דבר וממילא דלא שייך הודאת בע"ד כק' עדים. וי"ל דהגמ' לא פריך בס"ד נימא הודאת בע"ד כק' עדים. כיון דבס"ד לא הי' ידע הגמ' מזה דהיא דבר דאחרים שייכים בגוה והיא לחוב לאחר בזה ודאי מהני מחמת הודאת בע"ד. משא"כ לפי תי' הגמ' דהיא חב לאחרים. י"ל דל"ש כלל הודאת בע"ד כיון דהיא לזכותה. משא"כ באשת איש שזינתה דזה היא חוב גמור לה והוה הודאת בע"ד כק' עדים הוה כאלו הי' עדים בדבר. אמנם הא תינח למשנה הראשונה שהיא נאמנת לומר טמאה אני לך. ול"ח דעיני' נתנה באחר משום דאמרי' דזה היא חוב לה. י"ל דנאסרה אף אם לא הי' עדים בדבר דמחמת הודאת בע"ד הוה כאלו הי' עדים בדבר וכדברי הקצוה"ח הנ"ל. משא"כ למשנה האחרונה דאינה נאמנת משום דאמרי' דהיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה. ממילא הי' מקום לומר אף אם באמת זינתה מ"מ לא נאסרה משום דלא הי' עדים בדבר. ואין לומר דהי' עדים כי היא היתה יודעת והודאת בע"ד כק' עדים. דהא בזה לא הוה הודאת ב"ד כעדים. דהא לא תהי' נאמנת, אח"כ דאמרי' דהיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה. וממילא אף אם באמת זינתה לא נאסרה אבעלה והוה כאלו מקדש את האשה בפני עדים פסולים בעבירה דהם רשע דחמס דהם פסולין לעדות, משום דהם חשודין לשקר. דקימ"ל דאין צריכה גט ממנו. ואמאי נימא הא באמת הוה עדים בדבר רק דהעדים לא נאמנים משום דחיישינן דילמא משקרים. והיא שקר דלא קידשה בפניהם כלל. ונימא כיון דהם יודעים שבאמת קידשה בפניהם יהי' צריכה גט. ואפ"ה אין צריכה גט. והוא משום כיון דגזירת הכתוב היא דאין הדבר מתקיים אלא בעדים דוקא צריך להיות עדים שיהי' נאמנים אח"כ. ובאם קידש בפני עדים שלא יהי' נאמנים אין חוששין לקידושין כלל אפי' אם הם מעידים באמת כיון שהם יכולין לכפור אח"כ העדים. ה"ה בזה למשנה האחרונה כיון דלא תהי' נאמנת בזה להפקיע עצמה מבעלה, ממילא לא תהי' נאסרה אפי' אם באמת זינתה כיון דלא הי' עדים בדבר. רק היכא דהבעל מאמין לה אז ממילא נאסרה דהוה כאלו הי' עדים בדבר דהא היא לא תולה שאמרה כן להפקיע והוה הודאת בע"ד כק' עדים. משא"כ היכא דלא מאמין לה לא נאסרה כלל, אמנם לפמש"ל ועוד אכתוב לקמן בעזה"י דהיכא דליכא קנין ל"צ בודאי עדים נסתר זה. מ"מ לא מנעתי מלכתוב כי הדברים בעצמותם נכונים:

היוצא מכל זה הא דאמרי' דהודאת בע"ד לא מהני לחוב לאחר הוא רק משום דנגד אחר אמרי' דהוא משקר מחמת איזה טעם. משא"כ אם ידעינן דהמעשה היא אמת ולא מחמת קנוני' וכדומה. אמרי' כמו דהודאת בע"ד דגבי עצמו היא כק' עדים ה"נ היא לחוב לאחרים כק' עדים:

ולפ"ז יהי' קשה כמו דאמרי' שם בהאומר שטר אמנה הוא זה דאם הי' מיגו דאי בעי מחל מיגו טוב. הי' נאמן אף דהיא חב לאחרים ה"ה הכא מאי תי' הגמ' הכא חב לאחרינא הא אף אם היא חב לאחרינא. מ"מ יהי' נאמן מחמת הודאת בע"ד אף לגבי האחרים. כיון דבזה היא בידו לקדשה כיון דשניהם מודים. וזה מהני אף במקום שהיא חב לאחרים. ולפמ"ש הטעם כיון דבזה ל"ש קנוני' הוה כעדים. ועי' מ"ש לקמן בזה בדין אמתלא. אמנם דבל"ז קשה נמי וזה היא באמת קו' הרשב"א בסוגי' וז"ל ועוד אפי' במקום שהוא חב לאחרינא כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב להם עכשיו בפנינו נאמנת היא במה שהיא מחייבת במיגו. וכדמשמע גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה וכו' עכ"ל ולפי שראיתי בקצוה"ח בסי' רמ"א הנ"ל שהקשה למאי צריך בקידושין דוקא עדים לקיום הדבר וכתב בשם הרשב"א בסוגי' דכתב דיליף דבר דבר מממון היכא דאיכא הכחשה דבזה בעינן בממון עדים דוקא עי"ש. ולפענ"ד במחכ"ת שגה בזה דכונה אחרת יש ברשב"א ונ"מ לדינא גם בממון. לזאת אכתוב לשונו הזהב של הרשב"א בסוגי' דמבואר דלא ממקום דאיכא הכחשה ילפינן כמ"ש הקצוה"ח:

בו יבואר דאין לקידושין קיום בלא עדים כלל אף אם היא אמת:

וז"ל של הרשב"א וי"ל דגבי ממון אי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמינה גמרי' הודאת בע"ד הו"א דלעולם לא מקיימא מילתא אלא בסהדי. משום דכתיב ע"פ שני עדים או שלשה עדים יקום דבר. וכדאיסתפקא מילתא למ"ז ור"א דבסמוך. אלא דאתא כי הוא זה. וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה