משכן העדות רפ

לחובתו. רק לזכותו דהוכרח לזה. וממילא לא הי' הודאת בע"ד. וא"כ גם בזה נימא כן דזה ל"ח לחובתה כיון דאף דהיא לחובתה לענין זה היא ג"כ לזכותה וצ"ע:

ועי' ברשב"א בסוגי' דכתב וז"ל וי"ל דגבי ממון אי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמני' גמרינן הודאת בע"ד הו"א דלעולם לא מתקיימא מילתא אלא בסהדי משום דכתיב ע"פ שני עדים או שלשה עדים יקום דבר. וכדאיסתפקא מילתא למר זוטרא ור' אחא דבסמוך. אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חוב לאחרינא כתיב עי"ש הרי דמשום כי הוא זה דמני' ילפינן דל"צ עדים כלל לקיום הדבר בממון דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ועדיין קשה מנ"ל זה מכי הוא זה דילמא לגבי קנין גם בממון אמרי' דאין הדבר מתקיים בלא עדים. דגבי קנין בעינן עדים ובלא עדים הקנין כמאן דליתא אפי' אם היא אמת. רק התם בכי היא זה שם לא הוה קנין כלל ובודאי זה לא יתכן לומר אם הלוה לו בלא עדים שיהי' כאלו לא חייב לו כלל. ובודאי צריך לשלם לו אח"כ. ומשו"ה מהני הדבר אף בלא עדים:

וכן נראה מתוס' ד"ה לא איברי סהדי אלא לשקרי דכתבו מכאן אומר ר"ת דאין צריך עדים לעשות קנין וכו' הרי דבל"ז הי' מקום לחלק דמכי הוא זה לא מוכח זה אמנם לדברי הרשב"א הקו' במ"ע מנ"ל באמת זה דקנין לא צריך עדים הא דבר זה לא מוכח מכי היא זה:

והי' נראה לענ"ד דמזה לא מוכח רק דהודאת בע"ד הוא כק' עדים. וממילא לא צריך עדים בדבר כיון דהוא הי' שם. והודאתו מהני כק' עדים. והוה כאלו הי' עדים בדבר. כיון דהוא בעצמו הי' שם בשעה שהי' נעשה דבר זה לחובתו. וכ"כ הקצוה"ח בסי' רמ"א עי"ש. ובזה כתב הרשב"א שפיר דאם לא גילה לן הכתוב כי הוא זה דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים. אז לא הי' אמרי' דהוא כעדים. והי' אמרי' דלכולי מילתא אין הדבר מתקיים בלא עדים. אמנם עכשיו דגילה לן הכתוב זה. ממילא היכא דהיא רק לחובתו ל"צ עדים דהוא נאמן בהודאתו כמאה עדים ונאמן יותר. משא"כ היכא דחב לאחרים דבזה לא מהני הודאתו צריך עדים לגבי האחר. אמנם לפי האמת י"ל דזה אינו רק בקנין וכדומה. להקנות לו הדבר בזה אמרי' דבלא עדים הקנין כמאן דליתא. משא"כ היכא דלא צריך קנין כגון במודה במקצת בזה אף אם לא הוה עדים בדבר. מ"מ הא בזה ל"ש זה. ולא הוה שום סברא דבעי' עדים ול"צ באמת עדים:

[ובזה נימא מה דהי' קשה לי לפי האמת דאמרי' דגזירת הכתוב גבי קידושין דקידושין בלא עדים לא הוה קידושין כלל ואפי' אם באמת קידשה בינו לבינה אפ"ה לא צריכה גט משום דהיא גזירת הכתוב דאין הדבר מתקיים בלא עדים. וא"כ אמאי באשה שזינתה בלא עדים אם הוא מודה והבעל מאמין לדברי' או בע"א ומאמין לו נאסרה. הא עיקר הכתוב כי מצא בה ערות דבר כתיב בזה. ונימא ג"כ דהיא גזירת הכתוב דבעי' עדים דוקא ובלא עדים לא נאסרה. אפי' אם המעשה היא אמת. ולקמן אכתוב עוד בזה בעזה"י. אבל בזה ניחא. כיון דלא הוה קנין. רק משום דמעלה בו מעל נאסרה ל"צ עדים רק אם גוף המעשה היא אמת נאסרה עליו. ודוקא בגיטין וקידושין וחליצה דהיא קנין בזה בעי' דוקא עדים ועי' מש"ל בתוס' ד' ס"ו]:

בו יבואר דין הודאת בעל דין במקום שחב לאחרים:

ב ועתה אדבר בהא דתי' הגמ' הכא הוא חב לאחרינא. ובפשיטות נראה דעיקר הטעם היא משום הא דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים דמי היא דוקא במה שנוגע לעצמו אמנם לגבי אחרים ודאי לא נאמן כעדים מחמת הודאתו. ומשו"ה בעינן עדים דוקא:

ועוד י"ל באופן אחר ואקדים מה שאמרתי לישב דברי התוס' בסוגי' דשטר הקנאה ד' י"ג ע"ב ד"ה הא קאמר להד"מ דמקשים אם נימא דגם ליתומים ולקוחות טענינן מזוייף. אמאי ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר אם יקיימנו הא יכול באמת לגבות בו. ובאם לא יקיימנו אז לא יכול לגבות, מהם. והקשה הפ"י הא לגבי יתומים ולקוחות אף אם יקיימו וליכא החשש דמזויף מ"מ האיכא למיחש דילמא כתב ללות ולא לוה כיון דהוא לא צוה להחזיר לא יהי' מטו לידו. ואי משום דהוא] הודה הא אין הודאתו מהני לחוב לאחרינא עי"ש וכ"כ בחידושי הר"ן שם בהדי' והיא תמהון גדול על תוס'. והי' נראה לפענ"ד די"ל דהתוס' ס"ל כמו דמשמע מדברי הש"מ שם ד"ה ל"ח לפרעון ולקנוניא דהקשה ואע"ג דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דחיישי' דילמא עביד קנוניא על הבע"ח עי"ש ודבריו צריכים ביאור דהא התם הבע"ח הוא קמן. וא"כ ידעינן דהיא לחוב לאחרים. ומשו"ה לא מהני הודאתו אף בלא קנוני' לחוב לאחרים. משא"כ הכא דאין הבע"ח קמן. ובאם לא ניחוש לקנוניא מה"ת ניחוש לבע"ח כלל. מזה נראה דס"ל דהא דאמרי' היכא דהוא אומר לחובתו הודאת בע"ד כק' עדים דמי. מצד הסברא י"ל דיהי' נאמן גם לגבי אחרים דהא הודאתו לגבי עצמו היא כק' עדים. ומה לי אם דהיא ג"כ לחוב לאחרים הא מ"מ ידעינן דהוא אומר אמת ואינו משקר. ולפ"ז הא דאמרי' דלחוב לאחרים לא מהני הודאתו. היא רק מחשש קנוניא דהיכא דהיא לחוב לאחרים אמרי' דהוא אומר זה לקנוני' דהוא משקר, להפסיד לבע"ח. ויש להוסיף דלפמ"ש הודאת בע"ד אינו רק אם אומר לחובתו. משא"כ היכא דהוא אומר לזכותו. וא"כ בזה דחיישינן לקנוניא ממילא לא הוה לחוב כלל. כיון דהוא מתכוין לטובתו לעשות קנוניא על בע"ח. ומשו"ה הקשה שפיר דא"כ מוכח מזה דחיישינן לקנוני'. וראיתי אח"כ בבית יעקב בכתובות שהרגיש ג"כ בזה על הא דאמרי' באומר שטר אמנה אינו נאמן היכא דהיא לחוב לאחרים. והקשה התוס' דיהי' נאמן במיגו דאי בעי מחל. וקשה הא הוה מיגו במ"ע. וכתב שם דבזה ניחא כיון דאית לי' מיגו וידעינן דלא משקר. וממילא נאמן מחמת הודאת בע"ד אף דהיא לחוב לאחרים עי"ש ולפ"ז מקשה תוס' שפיר אמאי ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר הא החשש מזויף ל"ש גבייהו. ואי דחיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה ע"ז י"ל דמהני הודאתו כיון דהוא מודה דלא הי' כתב ללות ולא לוה. ואי דהיא לחוב לאחרים. הא בזה ל"ש החשש קנוני'. דאם הי' בדעתו לעשות קנוניא אז הי' אומר להחזיר לו והי' מטו לידו לבסוף. והי' טריף כדין מלקוחות. ואדרבא הא הוא טוען לפטור עצמו בטענת מזויף ולכן נאמן גם לגבי הלקוחות. היוצא מזה הא דאמרי' דבהודאתו לא מהני נגד לקוחות היא רק מחשש דחיישי' דהוא משקר לקנוניא. משא"כ בל"ז הוא נאמן אף דהיא גם לחוב לאחרינא מ"מ אמרי' הא הודאתו כק' עדים:

ובזה אמרתי לישב הא דאמרי' בסוף נדרים דבמשנה ראשונה האומרת טמאה אני לך יוצאת. כיון שראו שעיני' נתנה באחר אינה נאמנת והקשה הר"ן וכי האיסור שבה היכן הלך. ותי' דאינה נאמנת משום דהיא משתעבדת לו ואינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה, ועדיין יהי' קשה אמאי תהי' נאמנת למשנה ראשונה אבל בזה ניחא די"ל דבמשנה ראשונה לא היינו תולין דאמרה כן להפקיע עצמה מבעלה דלזה לא חיישינן כיון דהיא חוב גמור לה ולכן היתה נאמנת משום הודאת בע"ד כק' עדים. כיון דהיא אומרת דבר שהיא לחובתה. ונאמנת כק' עדים. ואף דהיא לחוב לאחרים והוא לבעלה. מ"מ במשנה ראשונה לא היינו מחזיקין אותה למשקרת וממילא כמו דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים דמי לגבי עצמו ה"נ נאמנת אף לגבי אחרים. ול"ש בזה דאינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו כיון דמשום הודאת בע"ד ידעינן דהיא אמת וממילא נאסרה עליו. משא"כ למשנה האחרונה דעיני' נתנה באחר. בזה אינה נאמנת. ואף דהודאת בע"ד כק' עדים. מ"מ לא מהני לחוב לבעלה. דחיישינן דהיא משקרת ואומרת כן להפקיע עצמה מבעלה. ויש להוסיף עוד לפמש"ל דהודאת בע"ד אינו אלא במה שאומר לחוב לעצמו משא"כ אם אומר דבר לזכותו ל"ש הודאת בע"ד. וא"כ בזה דחיישינן דעיני' נתנה באחר. והיא משקרת להפקיע עצמה מבעלה. ממילא זה לא הוה חוב לה כלל, ול"ש הודאת בע"ד לגבה. רק דקו' הר"ן היא דמ"מ כיון שהיא אומרת שבאמת זינתה האיך מאכילין