משכן העדות רעט

ומשו"ה היכא דהם לפנינו. ולא נותנים אמתלא סוקלין ושורפין על החזקה. ואמרי' לית להו אמתלא שיהי' ניכר שהוא [אמת]. כי זה היא מילתא דל"ש שיהי' להם אמתלא והיא כמו הרוב. אף דיכול להיות מן המועט. מ"מ סוקלין ושורפין. וה"ה בזה היכא דהוחזקו ל' יום לא תלינן באמתלא כי דלרוב פעמים לא עשו זה משום אמתלא. משא"כ היכא דהוא מברר לפני הב"ד האמתלא והיא ניכר לב"ד בזה מהני אף לאחר ל'. כיון דאנן רואין דיש לה אמתלא לדברי':

ובזה הי' נ"ל די"ל הא דאמרי' שם אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת. דהיא דצריכה לפרש האמתלא לפני ב"ד. משא"כ היכא דלא אמרה האמתלא לב"ד אינה נאמנת לומר דהי' לה אמתלא משום דאז אמרי' דלרוב פעמים ודאי לית לה אמתלא. והיא משקרת בזה שאומרת דאית לה אמתלא וצריך לפרש האמתלא לפני ב"ד וזה הוא פי' הגמ' אם נתנה אמתלה לדברי' דהיינו שצריכה ליתן אמתלא ולפרש האמתלא לפני ב"ד. דבל"ז אינה נאמנת לומר דהי' לה אמתלא. אם לא תפרש האמתלא בב"ד:

ובזה י"ל הפי' בתוס'. דאיבעי' הי' אם צריכה אמתלא ונדחקו. די"ל דזה היא הפי' דודאי צריך לומר דצריכה לומר אח"כ דאמרה כן מחמת איזה טעם וסיבה. רק דהאיבעי' הי' אם צריכה לפרש האמתלא אם לא דסגי אם אומרת רק דהי' לה אמתלא. וע"ז היא נאמנת. והטעם י"ל כמ"ש דהתם כיון דהי' לאחר ל' יום הוה נתחזק וי"ל דבזה אינה נאמנת לומר דהי' לה אמתלא. אם לא שתפרש האמתלא. משא"כ בזה דלא נתחזק עדיין. וא"כ י"ל דלא צריכה לפרש האמתלא רק באמרה דהי' לה אמתלא נאמנת בזה. ולזה תי' הגמ' דגם בזה צריכה לברר האמתלא דהיינו דבל"ז אינה נאמנת לומר דהי' לה אמתלא ואם אינה רוצה לפרש האמתלא אינה נאמנת. כמו בלאחר ל'. אבל מ"מ יש חילוק דתוך ל' לא הוה נתחזק כלל ואין סוקלין. דבזה תלינן באמתלא. משא"כ בלאחר ל' היכא דאין האמתלא לפנינו אין תולין בזה וסוקלין ושורפין עליו:

ובזה יש לעיין על הראי' שכתבו דהיכא דהוחזקה נדה ל"מ אמתלא כיון דסוקלין ושורפין. והבעל לוקה משום נדה די"ל דאם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת אם היא תברר האמתלא אבל כל זמן שלא נתנה אמתלא לוקין ולא תלינן לאחר שהוחזקה דהי' לה אמתלא. כי אמתלא כי זה שהי' לה טעם להחזיק עצמה לנדה זה לא שכיח כלל. וראי' היא לזה מהרמב"ם דס"ל דלאחר ל' סוקלין. ובסוגי' וכן ברמב"ם בפ' ט"ו מהל' אישות כתב דבכל מקום מהני אמתלא היכא דאמרה מקודשת. ולא מחלק כלל דלאחר ל' לא מהני אמתלא וצ"ל הטעם כמ"ש וצ"ע:

והתבו"ש כתב על הרמ"א הנ"ל דכתב מדנקט הוחזקה נדה הבעל לוקה משום נדה דמשמע ולא היא ולפמש"ל י"ל להיפך והיא דהא בבעל הוא חידוש גדול דלגבי דידה כיון דלא נתנה אמתלא לדברי' בודאי הוא אמת דלית לה אמתלא. ולזה נקט בבעל דבזה יוכל להיות דהיא אינה לפנינו ויכול להיות דאם היתה כאן היתה נותנה אמתלא אפ"ה הבעל לוקה ומטעם דאף אם נותנה אמתלא אינה נאמנת. או דאמרי' דכל זמן שלא תפרש האמתלא ל"א בזה דיש לה אמתלא]:

וכתב התבו"ש דלגבי דידה כיון דהיא לא נותנה אמתלא לא בעינן הוחזקה. וס' זה אין בידי לעיין אמנם כבר השיגו הש"ש הנ"ל דהא מקידושין מוכח להיפך דמבואר באומרת נתקדשתי אין סוקלין. ובודאי אף אם לא נותנה אמתלא לדברי' והטעם י"ל כיון דכל זמן שלא הוחזקה בקל יוכל להיות דהיא אומרת כן בשביל אמתלא ותלינן בזה אף אם היא לא אומרת כן. מ"מ לא נהרגת כיון דתוכל לפרש וליתן אמתלא:

ועוד י"ל הפי' בתוס' הנ"ל די"ל דהא דצריכה לגלות את האמתלא לפני הב"ד ולא נאמנת בזה לומר דאית לה אמתלא אף דבאמת לא מגלה האמתלא. די"ל כיון דאמרה נתקדשתי לגבי עצמה היא נאמנת ושוי' נפשה חתיכה דאיסורא. וממילא היא אינה נאמנת להתיר עצמה משום דהא בדבר שבערוה אמרי' דאין פחות משנים. והיא אינה נאמנת להתיר עצמה מדבר שבערוה משא"כ בנדה דהיא נאמנת בתורת עד וא"כ הא דבזה לא צריך לגלות האמתלא לפני ב"ד דלמה לא תהי' נאמנת לומר דהי' לה אמתלא. דע"א נאמן באיסורין. ונאמנת היא בזה דהי' לה אמתלא לזה קא מיבעי' אם גם בזה צריכה לגלות האמתלא או לא דבזה כיון דהיא נאמנת בנדה בתורת עדות. ממילא דנאמנת ג"כ לומר דאית לה אמתלא. וע"ז אמר דגם אם נתנה אמתלא דצריכה לברר דוקא האמתלא ובל"ז אינה נאמנת. והטעם אפשר משום דהיא דבר שלא שכיח כלל שתאמר טמאה אני וכדומה. משום אמתלא. ומשו"ה צריכה לברר דוקא האמתלא. ובל"ז אינה נאמנת לומר דהי' לה אמתלא:

בעזה"י בו יבואר דין הודאת בעל דין:

א בקידושין ד' ס"ה ע"ב מאי דעתיך דילפית דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כק' עדים אף כאן הודאת בע"ד כו'. ופי' רש"י דכתיב כי הוא זה הרי דחייב בהודאתו, ויש לעיין בהא דאמרי' הודאת בע"ד כק' עדים היא משום דאדם נאמן לחוב לעצמו יותר מעדים. אמנם זה אינו רק היכא דאומר לחובתו. דע"ז אמרי' שפיר דלחוב לעצמו ודאי לא משקר ונאמן על עצמו יותר מעדים. משא"כ היכא דאומר לזכותו בזה ודאי ל"ש לומר דנאמן יותר מעדים ואדרבא דלזכותו ודאי אינו נאמן משום דחשוד לשקר. ועי' בנתיבות סי' כ"ו מ"ש בזה לישב קו' האו"ת סי' ע"ט שהקשה הא דאמרי' באומר לא לויתי והעדים מעידים שלוה ופרע דחייב לשלם משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ונאמן על עצמו יותר מעדים. ואמאי לא אמרי' גם במלוה כן. כיון דהוא אומר שלא פרע לו. מודה הוא דעדים מעידים שקר. והאיך יכולין להוציא ממון בהנך עדים. ותי' דעל המלוה ל"ש זה דמה דאומר דלא פרע לו היא לזכותו עי"ש. ולפ"ז מאי פריך הגמ' דנימא הודאת בע"ד כק' עדים הא בזה דהם מעידים על עצמם. שקבלו קידושין היא לטובתם שהיא מתקדשת לו. וזה לא נוכל ללמוד מכי הוא זה דהתם היא לחובתו:

ונ"ל דהא דפריך הגמ' הודאת בע"ד כק' עדים היא משום דודאי מה שמעידים שהיא אשתו והוא בעלה מה שנוגע לגבי עצמם ודאי נאמנים על עצמם. רק דעיקר שלא תהי' נאמנים היא משום דדבר זה נוגע גם לאחרים דהיא נאסרה על כל העולם ובזה פריך הגמ' שפיר דע"ז תהי' נאמנת כיון דזה הוא לחובתה דתהי' נאסרה על כל העולם. ועיקר הדבר דקידושין היא לזה שהיא אסורה על כל העולם. והיא מקודשת לו. ועי' בפ"י מה שהקשה דעכ"פ אמאי לא יהי' מהני הודאת בע"ד לגבי עצמם להצריכה גט. דהא לפי האמת אף אם קבלה קידושין בינה לבין עצמה לא צריכה אפי' גט. ותי' ג"כ דעיקר הקידושין שתהי' אסורה לכל העולם. וכיון דבזה לא נאסרה לכל העולם. ממילא אין קידושין לחצאין. וא"כ פריך הגמ' שפיר דגם שתהי' נאסרה לכל העולם ל"ל עדים. דתהי' נאמנת מכח הודאת בע"ד כק' עדים:

ועדיין צ"ע דבזה אף דדבר זה היא לחובתה דנאסרה לכל העולם מ"מ נצמח לה זכות ג"כ שהיא אשתו. ול"ש בזה הודאת בע"ד כק' עדים. דמה שאמרה דבר זה לחובתה היא רק לזכותה שתהי' מוחזקת לנו לאשת איש והיא אשתו ממש ולקמן אכתוב בעזה"י בזה דמשו"ה מהני בזה אמתלא משום הודאת בע"ד כיון דהיכא דנותן אמתלא אומר דמה שהי' אומר מקודש לא הי'