משכן העדות כח

שבועה הוא כשנים. ומשו"ה כמו דלא אמרי' מיגו במקום עדים, כ"כ לא אמרי' מיגו להכחיש ע"א דכ"ז שלא נשבע להכחישו ע"א לענין שבועה הוא כמו שנים. ולא אמרי' מיגו במקום עדים יהי' קשה למ"ל הא דהכל מודים בנסכא דר"א. ובא להשמיענן הדין בנסכא דר"א. הא דין זה דנסכא דר"א. מוכח מהא דהכל מודים בחשוד. דהא עיקר הטעם דאמרי' בנסכא דר"א מתוך שאינו יכול לישבע משלם היא דלא אמרינן מיגו להכחישו משום דהוא כשנים. וזה מוכח מחשוד דאל"כ יהי' נאמן במגו דפרע לו כבר. ודין זה דחשיד היא ממש דנסכא דר"א. אע"כ דמיירי דהעד מעיד ג"כ על הפרעון ולית לי' מיגו להכחיש העד. ולזה הוצרך להשמיענן גם הדין בנסכא דר"א דל"א מיגו נגד העד. ומסוגי' יהי' ראי' לדברי הגהות מיימוני דלדבריו מיושב קו' הרשב"א הנ"ל דמאי פריך הגמ' מי יימר דמישתבע דילמא ס"ל כר"פ דאזלינן בתר דאו' ג"כ. דלדבריו בזה מדאורייתא צריך השכנגדו להיות נשבע ונוטל. ובזה י"ל ג"כ מה דתמהו על הסוברים דבכל מקום דהדין הוא מתוך שאינו יכול לישבע משלם צריך השכנגדו לישבע קו' הגמ' מי יימר דמשתבע במ"ע על הא דהכל מודים בנסכא דר"א. די"ל דבזה בודאי אינו רק מתקנתא דל"ש דאין עד קם לממון. כיון דהי' יכול לפטר נפשי' בטענת לא חטפתי. וכיון דאינו רק מדרבנן לא מצי הגמ' להקשות מי יימר דמישתבע די"ל דס"ל כר"פ כקו' הרשב"א דאזלינן ג"כ בתר דאו' לענין קרבן שבועה. ולפ"ז הוצרך להשמיענן בהא דנדר"א דאזלינן בתר דאו'. ועוד י"ל דהי' מקום לומר דהא דעדים מחוייבים באם לא יגיד היא דוקא היכא דהחיוב בא מכח עדותן משא"כ היכא דע"י עדותן לא הי' יכול להוציא ממנו ממון. והחיוב לא בא רק ע"י טענת השכנגדו הי' ס"ד כמו דמבואר היכא דהכשיר להעד כשנים אינו בשבועת העדות. כנ"ל כיון דבעינן הכשירו אינו בשבועת העדות כ"כ בזה כיון דבעינן לעדותו טענת השכנגדו אינו בשבועת העדות קמ"ל דגם בזה חייב בשבועת העדות:

ולשיטת הסוברים דבכל מקום דהדין היא מתוך שאינו יכול לישבע משלם לא צריך השכנגדו לישבע והוציאו זה מסוגי'. י"ל דבהא דהכל מודים בנסכא דר"א בא להשמיענן דנוטל בלא שבועה. ובהא דהכל מודים בחשוד על השבועה י"ל דבא להשמיענן כמ"ש הש"ך בסי' צ"ב דאם יאמר אקבל שבועתו אף דהוא חשיד אין שומעין לו. ועי' בקצוה"ח שם דהביא ראי' לזה מסוגי' דתי' הגמ' בשניהם חשודין. ועדיין קו' הגמ' במ"ע. דהא מסתמא יאמר אקבל את שבועתו. כיון דגם בלא השבועה יהי' צריך לשלם לו. בודאי יאמר אקבל שבועתו אם גם דהיא רחוק דיפרוש ע"י השבועה כיון דהוא חשוד מ"מ הא עכשיו נוטל בלא שבועה כלל. מזה מוכח דאפי' אם אומר אקבל את שבועתו אין שומעין לו. ובזה י"ל קו' התוס' דמקשי' אמאי לא קאמר בשניהם חשודין הדין דיחלוקו די"ל דאם הדין היא דיחלוקו בזה מסתמא לא יאמר אקבל את שבועתו. דאם ישבע יפסיד הוא החצי דיהי' צריך לשלם לו את הכל. ואז לא יהי' מוכח דלא יכול לומר אקבל את שבועתו. די"ל דאם רוצה לומר כן הברירה בידו. רק דהעד חייב להעיד דבודאי לא יאמר כן שלא להפסיד החצי והקו' במ"ע לאיזה ענין הוצרך הכל מודים בחשוד הא זה נלמוד מהא דנסכא דר"א. ובאם רוצה לנקוט כל הענינים דהעד מחוייב להעיד הא משכחת עוד כמה ענינים כעד המיתה. [וכמו כן יש למצוא אם הביא הלה שני עדים והוא עדות מיוחדת גמור דמעידין על שני מעשים משני ימים. ומשביע לע"א שיודע להכחישם. ולא מהני עדות כל אחד משום דה"ל כל עד ע"א בהכחשה. ובזה האופן נראה דיכול להכחיש את שניהם. כיון דכל אחד לא ידע מעדות השני ובכל עד הוה ע"א בהכחשה וצ"ע בזה]:

וקצת יש לעיין הא דהוצרך הגמ' לאוקמי בשניהם חשודין הא י"ל דקאי על החשוד שהוא משביע לע"א שכבר הביא ע"א שמעיד שחייב לו ופסקו בב"ד שישבע ויטול וכבר נשבע השכנגדו דאז חיובו ברור. ומשביע הוא לעד שיודע להכחיש את העד המחייבו ויפטר אותו משבועה. ועי' בש"ך בסי' פ"ז מ"ש דע"א לענין שבועה לא אמרי' כל מקום שהאמינה תורה אחד הוא כשנים. ויכול לפטור מן השבועה אף לאחר שכבר נעשה מעשה עפ"י העד הראשון. דלענין שבועה גם השני נאמן כתרי. ויש לי להאריך הרבה בענינים הללו רק אין כאן מקומו ועי' מ"ש לקמן בשער י"ח פי' על דברי הש"ך:

פרק י'. בר"פ שבועת העדות ע"ב ואמר רבה בר"ה האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא בי' מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיני' לאסהודי קמי' לא ליזיל וכו' עכ"ל הגמ' וכתב הריטב"א בד"ה האי צ"מ וז"ל פי' לישנא דלא ליזיל משמע שאפי' רוצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול על כבודו לבזות תורתו, ואע"ג דאיכא פסידא דהאי דידע לו בסהדותא דהא מתניתא דמצא שק וכו' ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכא כמה ת"ח שעושין כן בשלהם וכו' עכ"ל והאו"ת בסי' כ"ח ס"ק י"ב האריך להקשות על קו' הגמ' סנהדרין דפריך הגמ' על הא דאמרי' כה"ג מעיד ופריך הגמ' והא כתיב והתעלמת. ולא משני דהא דעת הרמב"ם באבידה דיותר טוב שימחול על כבודו. וא"כ ה"ה לענין עדות כן. ולזה י"ל כה"ג מעיד אם ירצה. אבל לא מלך. דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול עי"ש. ולא ראה דברי הריטב"א דמבואר להיפך. וכן מבואר ברמב"ם גופו בפ"א מהל' עדות הל' ב'. דז"ל הי' העד חכם וכו' ויש לו להמנע עכ"ל מבואר דמצד הדין דיש לו להמנע אפי' רוצה לעשות לפנים משורת הדין ולילך אין הרשות בידו למחול על כבודו. וע"כ מטעם הריטב"א ובדברי הריטב"א יש לעיין קצת במה דכתב דמלשון לא ליזיל נראה דאפי' אם רוצה למחול על כבודו אינו רשאי. והיינו כיון דלא קתני אינו מחוייב ליזיל. הא גם באבידה קתני הרי זה לא יטול כמו בעדות ואפ"ה באבידה יכול למחול על כבודו וצע"ק:

עוד כתב שם הריטב"א בד"ה אף אנן וז"ל ושמעינן מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עושרו דעשה של מצוה עדיף וכו' דהכא לגבי סהדותא לא אמרי' לא ליזיל אלא לצורבא מרבנן עכ"ל וגם בזה יש לעיין לפמ"ש הריטב"א דמלשון לא ליזיל משמע דאינו רשאי לימחול כבוד תורתו הא י"ל דגם באיש דעלמא דאין כבודו אלא משום עשרו לא צריך להעיד רק לענין, זה הוא חולק. דת"ח אינו רשאי לימחול על כבודו משא"כ אינש דעלמא על דרך הטוב והישר שימחול על כבודו ולזה בגמ' דנקט דלא ליזיל דהיינו דאינו רשאי לימחול על כבודו הוצרך לנקוט בצ"מ דוקא. ואפשר לומר דגם הרמב"ם דכתב בפי"א מהל' אבידה הל' י"ז דלפנים משורת הדין יעשה להחזיר אבידה אף במקום שאינו לפי כבודו. כונתו אינו לת"ח. רק אם אינו לפי כבודו מחמת עשרו וכדומה דבזה יכול למחול על כבודו אבל ת"ח אסור לבזות כבוד התורה. וגם בשלו אסור לטפל אם מצא אבידה שלו. ואין כאן מקום להאריך בזה:

ובתוס' בר"פ ד"ה כל כבודה כתבו דגבי עדים ע"כ צריכה לבוא לב"ד דעד מפי עד פסול עי"ש ויש לעיין כמו באם אינו לפי כבודו לא צריך להחזיר אבידה ולהעיד לפני ב"ד. כמו כן למה לא נימא כן באשה כיון דכל כבודה בת מלך פנימה לא תהי' מחוייבת להעיד בפני ב"ד כמו ת"ח. ודוחק לומר דכונת התוס' הוא דהא משכחת עדות שגם ת"ח צריך להעיד בפני ב"ד כגון דמסתעף מזה דבר איסור. וכאשר יבואר לקמן וא"כ הא בעדות דבר איסור גם אשה צריכה לבוא לב"ד דזה דוחק. ועוד אם נימא דכונת התוס' היא לעדות הנוגע גם לדבר איסור יש לעיין דגם אי קאי על הבעלי דינים קשה ג"כ תהי' צריכה לבוא לפני ב"ד לקבל עדות בפני' דהא אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ולהסוברים דגם בד"מ היא דאו' ועימש"ל